״אהבה, מוות ורובוטים״: וחתולים! ודייוויד פינצ׳ר!

״אהבה, מוות ורובוטים״, אנתולוגיית האנימציה של דייוויד פינצ׳ר, טים מילר ונטפליקס, מתנהלת על הקו הדק בין הברקה יצירתית לבין סרבול תמטי. היא מתפקדת כמגרש משחקים לרעיונות פרועים והתנסויות סגנוניות – לעיתים מתעלה עם פרקי מופת, ולעיתים נכשלת בניסוי. העונה החדשה, ממשיכה במסורת של קודמותיה, עם רגעים של השראה מפתיעה לצד ניסיונות פחות אפויים.

העונה הרביעית מציגה לונה פארק ויזואלי עם סגנונות אנימציה מכל קצוות הספקטרום: דו־מימד קלאסי, לייב־אקשן, קומיקס, סטופ מושן ועוד. גם המנעד הז׳אנרי רחב ומעורר הערכה – מדע בדיוני לסוגיו – סייברפאנק, פנטזיה, אימה, קומדיה, ואפילו שילובים בלתי צפויים ביניהם. הסדרה ממשיכה להוות שיעור מרתק בהבנה מעמיקה של ז׳אנרים בשילוב אלמנטים אמנותיים בצורה שמעצימה את הסיפור.

כל פרק מתאפיין בסגנון מובהק, מוקפד ומדויק – עדות לרמת ההפקה הגבוהה של הסדרה, אך מבחינה תמטית האיכות משתנה מפרק לפרק. חלק מהסיפורים מציעים רעיונות עוצמתיים עם אמירה ברורה, בעוד שאחרים מרגישים יותר כמו ניסויים טכניים ללא פואנטה.

הפרק הראשון ״Can’t Stop״ בבימויו של פינצ׳ר, מחזיר אותו למקורותיו כבמאי קליפים. הוא מציג הופעה וירטואלית של הרד הוט צ׳ילי פפרס, כשהדמויות מצוירות כמריונטות. אמנם אין פה רעיון וירטואוזי, אבל זו דרך אפקטיבית לפתוח את העונה באנרגיה גבוהה, גם אם זה קליפ ולא סיפור.

בפרק נוסף ״The Screaming of the Tyrannosaur״ מוצגת זירת גלדיאטורים בחלל החיצון, בעיצוב עוצר נשימה וזיקה תמטית שמבקשת לגעת ברעיונות של אלימות, חירות ומהפכה. פרק קצבי, אלים ואקטואלי.

החתולים, הכוכבים הבלתי רשמיים של הסדרה, חוזרים בשני פרקים מפתיעים: הראשון על חתול עם תחושת גדלות; השני, נטוע במאה ה־18 ומתמקד בחתול שמנסה להציל את בעליו ואת העולם. אפשר לתת לחתולים האלה סדרה משלהם, בבקשה?

רוברט ואלי, מהיוצרים הבולטים בסדרה, חוזר עם פרק שמזכיר את סגנונו הייחודי מקליפים של להקת הגורילאז. הסיפור מתרחש בעולם פוסט־אפוקליפטי שבו כנופיות יריבות נאלצות להתאחד מול איום של תינוקות ענק. הסגנון הוויזואלי של הפרק הוא מיקס משוגע של מנגה, קומיקס וסוריאליזם.

החתולים, הכוכבים הבלתי רשמיים של הסדרה, חוזרים גם העונה בשני פרקים מפתיעים. הראשון, של היוצר המוערך פטריק אוסבורן, מתמקד בחתול עם תחושת גדלות שמוצא רובוט חדש בבית. החתול, שסבור שהוא מיועד להשתלט על העולם, חובר לרובוט החדש בסיפור קצר ומבדר, שמשלב הומור סאטירי עם ביקורת על יחסי כוח, יהירות וזללנות האנושית.

פרק נוסף ואחד המוצלחים בעונה, בבימויה של אמילי דין, הוא עיבוד לסיפור קצר מאת סיובאן קרול. העלילה מתרחשת בלונדון של המאה ה־18, ומתמקדת במשורר כריסטופר סמארט, הכלוא במוסד, ובחתולו הנאמן ג׳פרי, שמנסה להציל את בעליו (או יותר נכון, כמו שהוא רואה את זה, את חיית המחמד האנושית שלו), ואת העולם מהשטן. בשני המקרים – אפשר לתת לחתולים האלה סדרה משלהם בבקשה?

למרות ההצלחות, יש גם כמה פספוסים: למשל ״Golgotha״ בבימויו של טים מילר, הוא פרק לייב־אקשן שמתמקד בכומר ודולפין משיחי במהלך פלישה חייזרית. למרות הניסיון לשלב בין פילוסופיה דתית ומדע בדיוני, התוצאה מרגישה מבלבלת, סתומה ומאכזבת.

פרק נוסף שמרגיש חסר עומק הוא ״Smart Appliances, Stupid Owners״ בבימויו של פטריק אוסבורן. הפרק מציג מכשירי חשמל חכמים שמתלוננים על בעליהם האנושים. כולם מדובבים על ידי קומיקאים ושחקנים נפלאים, כמו ניסי נאש, איימי סדריס, רוני צ׳אנג ואפילו קאווין הארט. למרות ההומור והרעיון המבדר, הפרק הזה מרגיש יותר כמו מערכון משעשע אך חסר נשמה, עם קונספט שלא מצליח להתרומם.

הפורמט האנתולוגי, שמאפשר לכל פרק להיות יצירה עצמאית לחלוטין עם נרטיב, מסר וסגנון משלו, הוא היתרון הגדול וגם החיסרון העיקרי של ״אהבה, מוות ורובוטים״. מצד אחד, יש גיוון מרענן ששומר על עירנות גם בצפייה רציפה. מצד שני, יש חוסר עקביות ומורגשת במיוחד חוסר ההמשכיות התמטית. אמנם יש מוטיבים חוזרים, כמו המתח בין טכנולוגיה לטבע, יחסי כוח ודיכוי, אך הסדרה מתקשה ליצור תחושה של קוהרנטיות רעיונית לאורך העונה. חלק מהפרקים משקיעים בפיתוח נושאים אלו לעומק, בעוד שאחרים מסתפקים ברמיזות בלבד.

העונה הרביעית של ״אהבה, מוות ורובוטים״ מרגישה לעיתים מפוזרת – רגעים של גאונות מתחלפים בניסויים סגנוניים חסרי פואנטה. זה לא אומר שהסדרה לא מנסה; היא שואפת לשאול שאלות על משמעות הקיום, אבל לפעמים מסתפקת במחוות שטחיות במקום לצלול לעומק הרעיונות שהיא מעלה. ובכל זאת, יש בה הרבה יותר מוויזואליה ופעלולים – במיטבה, היא בועטת, חדה ושופעת ביקורת טכנולוגית ופוליטית. גם כשהיא נופלת, זה עדיין מגניב לראות. היתרונות עולים על החסרונות, ובסופו של דבר, העונה החדשה מספקת חוויית צפייה עשירה, מהנה ומרהיבה.

---

אהבה, מוות ורובוטים
יוצרים: דיוויד פינצ׳ר וטים מילר
נטפליקס, 2025, 10 פרקים
4 כוכבים