דרך אגב // קבענו לצונאמי ב־5 ביולי 

ספר של אמנית מנגה בת 70 גורם לצניחה במספר התיירים הנכנסים ליפן ולצמצום של קווי תעופה רבים לקראת תאריך שמעורר גלי חרדה במזרח הרחוק: 5 ביולי 2025. במועד הזה, יום לאחר יום העצמאות האמריקאי, קובעת ריו טטסוקי (Ryo Tatsuki) בנבואה מאויירת מלפני שנתיים, קרקעית הים תרתח בבועות ענקיות ויעלו ממנה שני דרקונים, ואחריהם גל צונאמי ענק, בגובה של עשרות מטרים, שישטוף כשליש מיפן והמדינות הסמוכות. 

היוצרת המסתורית, שמאז שנות ה־80 מתעדת חלומות נבואיים שלה ברישומי עיפרון, כבר הספיקה לחזות בדיוק רב את מותו של פרדי מרקורי, את רעידת האדמה בקובה, והנבואה שהביאה אותה למרכז הבמה: היא חזתה בדיוק מושלם את הצונאמי של 2011 בספרה משנת 1999 The Future I Saw. זמן קצר לאחר הצונאמי היו מי שנזכרו בנבואה – והספר הפשוט הפך ללהיט. 

לפני שנתיים, טטסוקי הוציאה גרסה מחודשת ומוארת של הספר, בלוויית כמה נבואות אימים טריות. הספר החדש נמכר במרץ בכל מדינות האזור, ובסופו של דבר – כך בטוחים בחברות התעופה – הביא עם נבואת שני הדרקונים לצניחה בהזמנות סביב מועד האסון המשוער.

יכול מאוד להיות שב־5 ביולי יפן, טייוואן ועוד מדינות ישטפו בגל ענק של מים שחורים שישנה את ההיסטוריה. אבל בהנחה שזה לא יקרה – וממרחק תרבותי רב מהנעשה שם – מעניין לראות איך החיים המודרניים הולכים והופכים יותר ויותר חלומיים בשנים האחרונות, כשדמיון ומציאות מתערבבים יחד בתסריט שמביס שוב ושוב את כל הציפיות שלנו (ואולי דווקא מגשים אותן?).

יתכן שחלק גדול מהערפול החלומי של השנים האחרונות מגיע מהתמהיל: במקום ״לראות חדשות״ פעם ביום כמו ההורים שלנו – אנחנו נחשפים לזרם בלתי נגמר של מיני־ידיעות סנסציוניות, שמגיע מעורבב מראש עם סרטונים מצחיקים, עובדות מוזרות ופנטזיה. ככל שהם יהיה שונים זה מזה, הפורמט עדיין מזמין יחס זהה. במובן הזה, יותר משה״חדשות״ קורות כאן, בעולם, יהיה מדויק יותר לומר שהן מתרחשות בתוך הטלפון שלנו – בעולם שאליו אנחנו בורחות כשנמאס לנו, ושמאוכלס בנאצים רבים, אסונות, שערוריות וקפיברות בעלות כישורים יוצאי דופן. 

יותר משה״חדשות״ קורות כאן, בעולם, הן מתרחשות בתוך הטלפון שלנו – בעולם שאליו אנחנו בורחות כשנמאס לנו, ושמאוכלס בנאצים רבים, אסונות, שערוריות וקפיברות בעלות כישורים יוצאי דופן

אבל אם כיום רוב האנשים מתעדכנים בחדשות בעיקר דרך הרשתות החברתיות, בשנים הקרובות כנראה שמי שיעשה את זה יהיה סוכן ה־AI הפרטי שלנו. בדיוק כפי שהאלגוריתם של טיקטוק יודע לנחש איזה סרטון ישאיר אותנו צופים – כך ה־AI יערוך עבורנו מפיסות מידע רלוונטיות נראטיב משכנע לגבי מה שמתרחש סביבנו. 

החדשות, בסופו של דבר, הן רק סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו – ושגורם לנו פעמים רבות להתנהג ולהגיב בצורה משוגעת. האם כשהאחריות על הניסוח שלו תעבור לידיים אחרות – ככל הנראה לא אנושיות – נצליח אולי לכתוב לו המשך מוצלח יותר? 

סין נוגסת בתפוח בהנאה 

אם העלייה המהירה של סין והעליונות הטכנולוגית שלה מפחידות אתכם – אתם יכולים להאשים את האייפון שלכם. הכתב הכלכלי פטריק מגי מתאר בראיון מרתק כיצד העברת הייצור של אפל לסין – נתן למדינה הדיקטטורית ידע, טכנולוגיה ותשתית שמאפשרים לה לנצח כיום את המערב. 

קצת מספרים: מאז 2016 אפל השקיעה בסין 276 מיליארד דולר – סכום כפול מזה שארצות הברית השקיעה בתוכנית מארשל לשיקום העולם אחרי מלחמת העולם השנייה. היא הכשירה במפעלים שלה 27 מיליון מהנדסים ומומחים – יותר מאוכלוסיית קליפורניה. והיא איפשרה לממשל הסיני לבנות את שרשראות האספקה התעשייתיות המתקדמות ביותר בעולם. לדברי מגי, זה היה המפתח שאיפשר לסין להשתלט על שוק הרכבים החשמליים העולמי, למשל, משום שמכונית חשמלית היא בסך הכל ״אייפון על גלגלים״.

מגי טוען שאפל רוצה כבר זמן רב להוציא את הייצור שלה מסין, אבל כבולה בהשקעות הענק שכבר ביצעה שם מצד אחד, ומצד שני אינה מוצאת בעולם כולו עוד מקום שבו תוכל לייצר מאות מיליוני מכשירי אייפון באיכות מספקת מדי שנה. במילים אחרות, כל הביצים של החברה הגדולה הזאת נמצאות בסל אחד, והסל הזה נמצא בסין – מקום שבו אוכלים ביצים בצורות ובדרכים לגמרי אחרות (אף שמדובר בתפוח).