לילה אחד 60 שנה: לכונן מחדש את הקשר בין הציבור לאוסף, בין המוזיאון לקהל

יובל: הי דפנה, הי איתי, מה שלומכם בתוך כל הכאוס שמסביב?

דפנה: הי, אנחנו ספונים עמוק בתוך מוזיאון ישראל. זה כנראה המקום ששומר אותנו שפויים בימים האלה…

יובל: לגמרי. כמי שלהבדיל בילה את הימים האחרונים ספון עמוק בתוך יריד צבע טרי, אני הכי מבין ומזדהה. דבר ראשון נגיד מזל טוב למוזיאון שחוגג השנה 60, וביקש מכן לארגן לו סוג של מסיבת יום הולדת. נכון?

איתי: לא הייתי אומר מסיבת יומהולדת. נראה לי שכולנו מרגישים שמסיבות וחגיגות זה פחות הדבר – אבל כן איך בתוך כל הכאוס והמלחמה מתעקשים על יצירה ואמנות ואולי יותר מזה – מנסים לחפש תשובות לשאלות או משמעויות חדשות, ואין מקום יותר טוב לעשות את זה מאשר במוזיאון ישראל ובאוסף שלו. אז זה פחות חגיגת יומהולדת ויותר הזדמנות ליצור רגע משמעותי בזמן שנולד מ־60 שנה של אמנות ומורשת במוסד הבאמת אדיר הזה

יובל: מקבל את החידוד וקופץ ישר למים העמוקים: מאיפה מתחילים? 60 שנה, אוסף מפואר, לילה אחד – מה אתם יכולים לספר על תחילת התהליך של לחשוב על האירוע הזה

דפנה: וואו זו שאלה מדויקת, כי כשניגשים לכזה מוסד עם אוסף מוזיאלי עשיר – ולמעלה מחצי מיליון פריטים – שנוגע בתקופות היסטוריות מהפרהיסטוריה ועד הרגע הזה ממש, אז זה מאד אובר־וולמינג, ואת חושבת לעצמך שאת צריכה חיים שלמים ויותר בשביל להתחיל לאצור את האירוע הזה…

הלל קוגן, ריקודי הפלאות והניכוס

דוד וקסלר, הפלוקסוס של וקסלר

דפנה: ויחד עם זאת, משהו בזמן הקצר גרם לנו ישר לצלול ולהבין שיש לנו את הפריווילגיה האדירה ״לשחק״, לפרש, להגיב דרך האמנות החיה שאנחנו מביאים. אז נקודת ההתחלה שלנו היתה לשהות במוזיאון, לסייר, להפגש עם אוצרות ואוצרים ועם הצוות המדהים של המוזיאון.

איתי: ואני אוסיף שבתחילת הדרך ניסינו לנסח לעצמנו עקרונות וערכים שיובילו אותנו. ידענו שאנחנו רוצים שיצירות המקור יווצרו מתוך מחקר ומפגש עם המוזיאון – בין אם זה עם פריט ספציפי, יצירה מסוימת, האדריכלות, או האנשים. שהמוזיאון לא יהיה רק הרקע (המאוד יפה) של היצירות, אלא ממש מה שמוליד אותן. לא להתפשר על גחמות של השראה רגעית, אלא באמת לנסות ללמוד ולהכיר את היצירה או הפריט. 

ידענו גם שמדובר בלילה אחד, משהו בארעיות גם הגדיר כיוון. איך אפשר לתפוס יריעה כל כך רחבה ברגע כל כך חולף וקצרצר? אז נולדה המחשבה על הקשר בין אוסף (שיש בו משהו נצחי) להתאספות (שיש בה משהו חד פעמי)

איתי דורון: ידענו שמדובר בלילה אחד, משהו בארעיות גם הגדיר כיוון. איך אפשר לתפוס יריעה כל כך רחבה ברגע כל כך חולף וקצרצר? אז נולדה המחשבה על הקשר בין אוסף (שיש בו משהו נצחי) להתאספות (שיש בה משהו חד פעמי)

יובל: כמה עבודות / אמנים / משתתפים בסוף כולל הערב הזה?

דפנה: יש כ־20 עבודות מקור של אמנות חיה שיתרחשו ברחבי המוזיאון – כל יצירה ממוקמת בלוקיישן אחר, לפי נקודת המחקר שלה במוזיאון. עם למעלה מ־100 משתתפים

יובל אני יודע שזה לא קל אבל תבחרו כל אחד עבודה אחרת ותספרו עליה שנבין יותר מה צפוי לנו?

יובל:: אנחנו מוכנים אבל בתנאי שכל אחד יספר על שתי עבודות 🙂 אחת אינטימית ואחת ״גדולה״

יובל את מקדימה את המאוחר 😇 תתחילו באחת

איתי: וואו זה המשימה הכי קשה שקיבלתי בחיים

יובל: יש לי תחושה שלנהל אמנותית את האירוע הזה זה יותר קשה מלבחור עבודה אחת ולדבר עליה…

איתי: לא בטוח… אבל מנסה

יובל: קדימה

הקהל מוזמן לקחת ״רגע בזמן״

איתי: אז אני אספר על פרויקט שהוא הוביל הרבה מהמחשבה שלנו על כל הלילה הזה – התהלוכה | Procession – שזה מיצג עם המון משתתפים, נגנים, יוצרים שיחזור כמה פעמים במהלך הלילה. זה פרויקט שמובילה היוצרת המהממת מור לידור (מנהלת מוזיקלית: תם קרני) עם המון שותפים נפלאים. זו תהלוכה אזרחית של מתנדבים ממגוון רקעים, גילאים, מקומות שנושאים ייצוג מתוך אוסף המוזיאון. זה מעין טקס אמנותי וסמלי, עם תזמורת חיה.

התהלוכה מכילה את כל מה שאנחנו רוצים להציע בלילה הזה: לכונן מחדש את הקשר בין הציבור לאוסף, בין המוזיאון לקהל. דרך חדשה לקחת אחריות מחודשת על הנכסים הרוחניים שלנו.

הוצאנו קול קורא וקיבלנו המון פניות של אנשים שרוצים להצטרף להרפתקאה הזו (ולקבל מנוי שנתי למוזיאון ישראל). הם נפגשו עם האוצרות האחראיות על פריטים מאגפי הארכיאולוגיה, האמנות והאמנות היהודית. במפגשי לימוד משותפים על היצירות, מצא כל משתתף קשר אישי ורגשי לפריט שאותו הוא נושא בתהלוכה. 

זו מעין מחווה סמלית, שאנחנו מקווים שהקהל יצטרף אליה, יראה את הרפליקות חולפות על פניו במקום שהוא יחלוף על פניהם, ולשים במרכז לא רק את הפריט וההקשר שלו אלא את הקשר האנושי, האזרחי והציבורי שיכול להתקיים

דפנה קרון: היצירה של נטע שפיגל עוסקת בשבר, באין, באיחוי המקומות החסרים. זו אמנות חיה שיש בה דיאלוג בין יש ובין אין, בין היה ולא היה ובין קול חי לקול סינתטי מדומיין. וזו הצעה יפה ומעניינת להתמודד במרחבים שאנחנו חיים בהם – עם שבר, עם האין ועם מה שנמחק

דפנה: אני אתחיל מפרויקט נוגע ללב של המלחינה ואמנית הקול נטע שפיגל – שמחייה שפות עתיקות באמצעות קול חי, אלקטרוניקה ורמקולים, וזה קורה בגלריה הכנענית באגף לארכיאולוגיה שתהפוך לסטודיו סאונד פועם. נטע יצאה ממחקר של כמה פריטים מהאוספים – שבהם היא מצאה טקסטים מחוקים בחרס – והיא מקימה את חלקי החרס החסרים לתחייה, את מה ששבור ונמחק, דרך הקול שלה, ניו־מדיה ומחשבים. 

היצירה הזאת עוסקת בשבר, באין, באיחוי המקומות החסרים (דרך השירה האכדית והשומרית). בכל אותן מקומות שנגרע משהו מהחרס, היא ממלאת בסאונד מסומפל, שעובר לייב עיבוד אלקטרוני. זו אמנות חיה שיש בה דיאלוג בין יש ובין אין, בין היה ולא היה ובין קול חי לקול סינתטי מדומיין. וזו הצעה יפה ומעניינת להתמודד במרחבים שאנחנו חיים בהם – עם שבר, עם האין ועם מה שנמחק

התהלוכה

יובל: אז עוד פרויקט ואז אני אשאל את מה שאני באמת רוצה לשאול 🫣

איתי: יש!!!

דפנה: אני אספר על רה־קטלוג לייב, פרפורמנס עיצוב חי וחשוף לעיני הקהל שמגיב לתערוכה חדשה שמציגה את כל הקטלוגים של המוזיאון (!!!) ״תוצרת המוזיאון: 60 שנה של פרסומי תערוכות״. הפרפורמנס הזה מתקיים בספריה של המוזיאון – היית שם פעם? כל כך יפה…

איתי דורון: הגחלת הלוחשת היא אוסף המוזיאון ואנחנו מציעים נשיפה רגעית, עכשווית, משחקית, ואולי יצאו גצים יפים של השראה ויופי

הזמנו שישה מעצבים ומאיירים שיפעלו ב־12 שעות של סשן חי, שבו הם עובדים עם חומרים מאוסף הקטלוגים העצום של המוזיאון, מייצרים עיצובים חדשים, מחוות, התייחסויות ופרשנויות חדשות. בכל שעה עגולה תצא להדפסה מהדורה חדשה ועדכנית שתסכם את העבודה שהצטברה בשעה שקדמה לה, וככה הקהל מוזמן לקחת ״רגע בזמן״ חם חם מהשולחן של המעצבים והמאיירים. 

אפשר יהיה לראות שם את Klone, בתיה קולטון, רחל דהן תענך, מיכל דיבואה, עידן עם־שלם ורונית פורת עובדים. הילה שאלתיאלי המושלמת אוצרת את הפרויקט הזה

איתי: פרויקט נוסף ואדיר הוא חליפה מוזיקלית: 3 מוזיקאים מדהימים הלחינו יצירה חדשה בהשראת יצירת אמנות מאוסף המוזיאון ולכבודה. זו מעין ״חליפת מכתבים״ מוזיקלית, חילופי דברים בין יצירה ליצירה. בערב כל קטע ינוגן מול עבודת האמנות עצמה ואל מול הקהל. וזה יוצא פשוט מדהים כמו פסקול שמחייה את היצירות.

רומי קופלמן ואלון רנצר מנגנים לפסל ״נמרוד״

המלחינים: *רומי קופלמן ואלון רנצר* מנגנים לפסל ״נמרוד״ – יצירה מקורית לרביעיית מיתרים, קונטרה־בסון וגיטרה, בהשראת הפסל האייקוני. *און יוסף קדוש* הלחין שתי וצלאת (סוגה מוזיקלית רב־פרקית מהמסורת הערבית הקלאסית) לעוד וסקסופון טנור (אסף חריס) ל״שטיחי הסנטראל פארק״ של האמן עידו מיכאלי (תוספת חדשה ויפייפיה בתערוכת הקבע הישראלית החדשה). פרק אחד לכל עונה (סתיו ואביב) ממש כמו השטחים של מיכאלי. הוא עשה שם חתיכת עבודה מרשימה, עמוקה ויפייפיה.

והפסנתרן והיוצר *ניתאי הרשקוביץ* יבצע סולו פסנתר אינטימי וחד־פעמי מול הציור של רות׳קו (ללא כותרת) בגלריה לאמנות מודרנית וייצא טיול מוזיקלי מאולתר אך מובנה בתוך שדות הצבע האייקונים. יש משהו בלראות אותם מנגנים ליצירה עצמה פיזית וגם פה הקשר הזה החד פעמי שנוצר הוא לב העניין. ההתאספות החד פעמית הזו.

ראית איך שמתי פרויקט שהוא בעצם שלושה!

יובל: כן כן. ראיתי 

לא ״מארח״, יוזם

יובל: ועכשיו לשאלה הקצת גדולה שקצת עניתם עליה ואני לא חושב שיש לה או שצריכה להיות לה תשובה חד משמעית: מה הערך של כל האירוע הזה, או אירועים מסוג זה שבהם המוזיאון משנה את ההתנהלות היומיומית שלו ובואו נקרא לזה לרגע יוצא מהקופסה. וחס וחלילה לא שאני נגד, כבר יש לי פומו מכל מה שתיארתם פה (ומכל התכנייה שעברתי עליה בקפידה), ודי ברור לי שמי שיגיע סופר ייהנה, ובכל זאת זו שאלה שמעסיקה אותי על שלל כובעיי – עיתונאי, אוצר ועוד

דפנה: אנחנו נענה לך גם בכמה כובעים: קודם כל כיזמי תרבות ומנהלים אמנותיים. אנחנו נמצאים ברגע בזמן – גם תקציבית וגם ארגונית – שבו אמנות חיה ואירועי אמנות חיים זקוקים לחמצן. אין הרבה פלטפורמות בארץ שתומכות ביצירה מקורית – שיש בה גם תקציב הפקה וגם ליווי אמנותי.

ומגיע המוסד המוזיאלי הגדול בארץ ומבקש דרך האמניות והיוצרים המקומיים (רב תחומיים) ליצור מתוך המצע העשיר שלו. זה משהו שהוא גם מאוד לא מובן מאליו וגם מאפשר קשר חדש, רווי חמצן בין אמנים ויוצרים מכל מיני תחומים ובין מוזיאון ישראל.

הוא לא ״מארח״ את היצירות האלה, הוא היזם של היצירות האלה והמפיק שלהן. אני, כמנהלת אמנותית ניהלתי שנים בעונת התרבות בירושלים. הערך של ארגון כזה עבור אמנים וקהל היה יוצא דופן, ואני חושבת שיש כאן הזדמנות שהמוזיאון לוקח – ליצירת קשר חדש גם עם קהל וגם עם קהילה.

במובן הזה, זה לא שאצרנו אירוע והזמנו אמנים להופיע עם העבודות שלהם. לא. המוזיאון מזמין אותם לדיאלוג, לקשר, ובורא פלטפורמה שהלוואי ותחזור על עצמה עוד ועוד

דפנה קרון: מגיע המוסד המוזיאלי הגדול בארץ, מבקש דרך האמניות והיוצרים המקומיים ליצור מתוך המצע העשיר שלו, ובורא פלטפורמה שהלוואי ותחזור על עצמה עוד ועוד. הוא לא ״מארח״ את היצירות האלה, הוא היזם של היצירות האלה והמפיק שלהן

איתי: ואני אנסה לענות דווקא מהכובע של מישהו שלא מגיע מהעולם של מוזיאונים אבל לחלוטין בקראש התאהבות מטורף על המוסד הזה. השגרה המוסדית של מוזיאון ישראל שמורכבת משימור ותצוגה (והמתח המקסים שמתקיים בינהם) היא שגרה חשובה, משמעותית, והוא עושה אותה פשוט מעולה. אני מסתובב במוזיאון ופשוט נפעם מהעושר של האוסף שלו, מהשילוב בין האגפים השונים והגלריות השונות. 

והשאלה למה צריך להוסיף לזה משהו בכלל היא שאלה חשובה. ואנחנו שואלים אותה כל הזמן – מה הערך של זה? ובלילה הזה אנחנו מנסים לנסח את התשובה שלנו שקשורה לא רק בהתבננות על האוסף אלא על הקשר הפעיל שאנחנו מקיימים איתו. 

יש איזה ציטוט של עמנואל לוינס שעזר לנו לנסח את זה לעצמנו, הוא מציע שתהליך של בירור זהות נעשה על ידי פרשנות של התעודות זהות העתיקות שלנו (מסכתות אכולות תולעים הוא קורא לזה) והוא אומר שהתפקיד של האמן או הפרשן הוא לנשוף נשיפה חיה בגחלים הלוחשות שחצו את ההיסטוריה ולא אוכלו. הגחלת הלוחשת היא אוסף המוזיאון ואנחנו מציעים נשיפה רגעית, עכשווית, משחקית, ואולי יצאו גצים יפים של השראה ויופי

יובל: אמן. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שניפרד?

איתי: תודה לסוזן לנדאו ולכל הצוות המדהים של מוזיאון ישראל שהזמינו אותנו למסע הזה. הוא באמת היה עד עכשיו עבורנו ועבור האמניות והאמנים תהליך משמעותי ומעמיק מאוד.

ולהגיד לקוראים שהכניסה חופשית (כן כן…) ושזאת הזדמנות חד פעמית בהחלט לחוות את מוזיאון ישראל ככה. זה בשבילכם.ן וחשוב לנו שתגיעו.

דפנה: ואמן שהמלחמה תגמר כבר, ושכל החטופים ישובו הביתה

לילה אחד. שישים שנה: מוזיאון ישראל חוגג 60
ניהול אמנותי: דפנה קרון ואיתי דורון
מוזיאון ישראל, דרך רופין 11, ירושלים
יום חמישי, 12.6 | 18:00 עד 1:00 |  | הכניסה חינם
בין המשתתפים: ניתאי הרשקוביץ, ריף כהן, אנסמבל הפיוט, הלל קוגן, צבי סהר, טל ארז, רומי קופלמן, דוד וקסלר, סטודיו מ.ל.א, נטע שפיגל, יהונתן רון, סולטי אדריכלים, מלחמאמי, בית רדיקל וג׳רמי פוגל, נירה פרג, בתיה קולטון, Klone, רונית פורת, יונתן דסקל, יואב כהן, אוצרות ואוצרי ישראל ועוד רבים.