״עכביש קדוש״: זו לא הבעיה של איראן בלבד

בזמן שהכותרות צבועות במלחמה עם איראן, נולדה בי תחושת דחיפות להבין, מה רואים שם כשמסתכלים פנימה. מתוך חרדה, סקרנות, ואולי גם תקווה למצוא שמץ של שפיות, איזו הבנה של הצד השני. ״תכתוב על קולנוע איראני״ הציע העורך, אבל זה לא פשוט. לא רק מסיבות פוליטיות, אלא גם בגלל חסמים של זכויות יוצרים. אין הצע רחב של קולנוע איראני שזמין (באמצעים המקובלים) לצופה הממוצע.

ובכל זאת, מצאתי סרט אחד שענה על מה שחיפשתי: ״עכביש קדוש״, סרטו של הבמאי האיראני־דני עלי אבאסי (שביים את ״גבול״), שמשודר ב־yes vod. מעבר לסרט שסיפק הצצה אקטואלית ל״אויב האיראני״ – התגלתה יצירה אמיצה, שמהדהדת הרבה מעבר להקשר המקומי או לסכסוך האקטואלי.

הסרט עוסק ברוצח נשים מכורות לסמים העובדות בזנות ברחובות העיר בשם הדת, ובעיתונאית – אישה בעולם שבו נשים שנואות ומודרות. הוא מבוסס על סיפור אמיתי: בין השנים 2000–2001, בעיר משדה שבאיראן, רצח סעיד חנאי (מהדי בג׳סטאני) 16 נשים, כולן עובדות מין. לאורך חודשים, המשטרה לא הצליחה (או לא ניסתה) לעצור אותו, והתגובות הציבוריות נעו בין אדישות מוחלטת להערצה.

המבנה הקולנועי של הסרט הוא זה שמייצר את האפקט האמיתי. זה לא סרט עם שיאים גדולים או הפתעות – אלא עם שקיעה איטית, מצמררת, לתוך נורמליזציה של זוועה. הרציחות לא נבנות כמשהו יוצא דופן – אלא כעוד לילה בעיר שבה הכול מותר, כל עוד זה נגד נשים. המתח לא נובע מהשאלה ״האם יתפסו אותו״, אלא מהידיעה הברורה שאף אחד לא ממהר. וכשהשניים – הרוצח והעיתונאית – סוף סוף נפגשים, מתברר שזו בכלל לא שאלה של חוק – אלא של השקפת עולם.

הסרט זכה לפוקוס רב הודות לציר הפוליטי שבו, והודות לציר המגדרי הברור והמובהק שהבמאי ניסה לבחון – וזה ציר חשוב. אבל לא פחות חשוב הוא שמדובר ביצירה מעניינת, עשויה היטב, מותחת ומזעזעת גם יחד

השליש האחרון של הסרט מוקדש כמעט כולו למשפטו של סעיד – ובו מתבצע המהלך האידיאולוגי החריף ביותר. הקהל באולם, הציבור ברחוב, ואפילו חלק מבני משפחתו – לא רואים בו מפלצת, אלא קדוש. גיבור טרגי שניסה להציל את עירו מהתפוררות מוסרית.

המשפט נוהל כהלכה, לכאורה – יש תובע, יש שופטים, יש טיעונים. אבל התחושה היא של ריק מוסרי, תיאטרון לכל היותר. אין קטגור אמיתי; אין שאלה על מעמד הנרצחות כקורבנות; רק דיון יבש במסלול שעובר גבר דתי שהופך לרוצח – וזה מוצג לא כאזהרה, אלא כמעט כהשראה.

״עכביש קדוש״ עורר הדים חזקים עם יציאתו, וזכה לשבחים ולפרסים בפסטיבלים בינלאומיים – לצד מתקפה קשה מצד השלטונות באיראן. בין היתר, השחקנית זרה אמיר איברהימי, שמגלמת את העיתונאית החוקרת רהאנה, זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן 2022 – זכייה שהובילה לגינויים חריפים מצד המשטר האיראני, שכינה את הסרט ״עלבון דתי ופוליטי״ והזהיר את יוצריו מפני ״תוצאות״.

משרד התרבות האיראני פרסם הודעה רשמית שגינתה את הפקת הסרט כולו – גם מבלי שצפה בו (נשמע מוכר?) – והאשים את הפסטיבל בקידום מסרים אנטי־אסלאמיים. במקביל, הסרט הוגש כמועמד הרשמי של דנמרק לפרס האוסקר לסרט הבינלאומי, הוקרן בפסטיבלים מובילים ברחבי העולם, וזכה לתשומת לב מחודשת על רקע המחאות שפרצו באיראן לאחר מותה של מהסה אמיני.

מטבע הדברים, הסרט זכה לפוקוס רב הודות לציר הפוליטי שבו, והודות לציר המגדרי הברור והמובהק שהבמאי ניסה לבחון – וזה ציר חשוב. אבל לא פחות חשוב הוא שמדובר ביצירה מעניינת, עשויה היטב, מותחת ומזעזעת גם יחד, שעושה שימוש מצוין באלמנטים ז׳אנריים של סרט בלשי ומסוגנן בצורה ניאו־נוארית.

כמו בכל סרט בלשי קלאסי, גם כאן נכנסת דמות זרה אל תוך מרחב עוין ומתחילה לשאול שאלות שאסור לשאול. העיתונאית שמגלמת זרה אמיר איברהימי – אישה חילונית, דעתנית, עצמאית – מתפקדת כגיבורה ניאו־נוארית כמעט קלאסית: בודדה, נרדפת, מבינה שהאמת לא תבוא מהמשטרה אלא מהתעקשות. אבל ההבדל העמוק הוא מגדרי.

בניגוד לבלש הקלאסי, שמצליח לשמר עמדה צינית וגברית מול השחיתות – היא עצמה מושא לעוינות. לא רק מצד הרוצח, אלא מצד כל מבני הכוח הגבריים סביבה: הממסד, המשפחה, הרחוב – כולם מביטים בה בחשד, ולעיתים גם בגועל. אל מול הדמות שלה מוצגות הנרצחות – נשים מוחלשות, דחויות – שבסוף חייהן גם הצעיף שעל גופן, הסמל שאמור לייצג צניעות והגנה – הופך לכלי החונק (כיסוי ראש/חיג׳אב) שמוביל למותן.

על אף הצפיפות הרעיונית ושפה שלא תמיד מחמיאה ליצירה, מדובר בסרט מרשים, בעל משחק משכנע, עם קצב מותח ושפה פואטית־גרפית שמעוררת זעזוע. הסרט כולל דימויים מיניים בוטים, אלימות ברוטלית ורגעים קשים ואף בלתי נסבלים לצפייה. מרביתם מוצדקים בתוך ההקשר הדרמטי, וכולם תורמים למסר הבועט והחתרני, שמודגש הן בציר הפוליטי והן בציר הז׳אנרי.

צפיתי ב״עכביש קדוש״ בגלל הכותרות האקטואליות והפחד מהאחר. אבל מה שנשאר בי אחרי הצפייה הוא לא הפחד מאיראן. סעיד אולי פעל באיראן, אבל הוא לא תופעה איראנית. קל להצביע על סעיד ולנשום לרווחה: פה זה לא קורה. אין צעיפים, אין קדושים, אין קהל מוחא כפיים.

אבל גם כאן נרצחות נשים בשם ״כבוד״, גם כאן אלימות זוכה להצדקות מוסריות, גם כאן מגנים סרטים בלי לצפות בהם. וגם כאן – שתיקה היא אחת הדרכים הכי רועמות לנרמל אלימות. לא באיראן. פה.

---

עכביש קדוש
בימוי: עלי אבאסי
117 דקות; דנמרק, 2022
4 כוכבים