הדוב עונה 4: עבר מפואר ותפריט שכבר לא מפתיע

הפרק הראשון בעונה הרביעית של סדרת המופת ״הדוב״ (דיסני+), משדר תחושה שמשהו גדול עומד להתרחש. הכול ערוך, מצוחצח, וההבטחות באוויר. הוא מניח – או מציג – שלוש מנות פתיחה תמטיות.

שגרת המטבח כלולאת זמן שאין לה התחלה וסוף; מעין מרחב שבו הזמן מאבד משמעות, באמצעות התייחסות חוזרת לסרט ״לקום אתמול בבוקר״; דיאלוג על מסעדנות שנשמע כאילו נכתב על עולם הטלוויזיה – מה שרומז על רעיון רפלקסיבי; והופעה של אחיו המנוח של כרמי (ג׳ון ברנתל), הרוח שרודפת את הסדרה מתחילתה, שנראית כאילו סוף סוף תגיח במלואה. אולם למרבה הצער ״הדוב״ מבטיחה הרבה, ומקיימת מעט.

העלילה ממשיכה בדיוק מהמקום שבו העונה הקודמת הסתיימה: כרמי (ג׳רמי אלן וייט) וצוותו מתמודדים עם ביקורת לא אוהדת של העיתון המקומי. בעקבות זאת, צוות ההנהלה דורש לשנות כיוון, אחרת המקום ייסגר. אל תוך המטבח נכנס שעון עצר שסופר אחורה לרגע שהמסעדה כבר לא תוכל לשמור על עצמה פתוחה. לכאורה, הסיכויים מעולם לא היו גבוהים יותר.

כרמי, יחד עם סיד (איו אדבירי), ריצ׳י (איבון מוס־בכרך) והאחרים, מגששים כיצד להגיע לאיזון בין בישול מתוחכם לפרקטיקה רווחית, לדלל, לצמצם ולחסוך איפה שאפשר. סיד מתמודדת עם התלבטויות מקצועיות ולחץ לגבי עתידה המקצועי, ריצ’י מחפש תפקיד חדש במבנה הצוות, וכרמי ממשיך להיאבק במשברים אישיים ובמצפונו המעיק. הקרע שנוצר בין השניים, מראה סימני החלמה.

יותר מכל שאלת הזהות של כרמי מעמיקה. מה המוטיבציה שלו? למה להמשיך בכל מחיר? האם הוא עושה את זה מתוך תשוקה, אשמה, צורך להוכיח משהו או פשוט הרגל הרסני? הוא מפקפק בעצמו, במקומו בעולם ובמה שהגדיר אותו – המקצוע שלו

יותר מכל שאלת הזהות של כרמי מעמיקה. מה המוטיבציה שלו? למה להמשיך בכל מחיר? האם הוא עושה את זה מתוך תשוקה, אשמה, צורך להוכיח משהו או פשוט הרגל הרסני? הוא מפקפק בעצמו, במקומו בעולם ובמה שהגדיר אותו – המקצוע שלו.

מה שמשותף לכל הצוות הוא התשוקה והמחויבות להיות טובים יותר, לא רק כמסעדנים, אלא גם כבני אדם. וזהו בדיוק המקום שבו כולם לקו בחסר. ככל שהעונה מתקדמת, נוצר מודל משפך שמצביע על הנתיב הצר שבחרו היוצרים: התמקדות בהתפתחות אישית, קואצ׳רית כמעט, קלישאתית, בסגנון ״אל תהיה אתה, תהיה הגרסה הכי טובה של עצמך״.

אם זה היה המתאבן, מנת ביניים או קינוח – זה היה מועיל – אבל כשזו המנה העיקרית זה לא מספיק. במהלך העונה חוזרת שוב ושוב אותה מנטרה בצורות שונות: ״אני עובד על זה״, ״אני מנסה להשתפר״, ״אני עדיין לא שם אבל אני בדרך״. זה ממש תדר שוטף. כל אחד מהם, בדרכו, נמצא בתהליך שיפור עצמי או לפחות אומר שהוא בתהליך.

זה אנושי, רגיש, אפילו נוגע ללב לרגעים, אבל כשכולם מדקלמים את אותן שורות של מודעות עצמית, קשה שלא להרגיש שהמטבח הפך לסדנת קואצ׳ינג. אז עולה התהיה – האם גם הסדרה עצמה פשוט ״עובדת על זה״?

האיזון המצוין בין המתח והחום של המטבח לבין החיים הפרטיים היה תמיד אחת מנקודות החוזקה של הסדרה. בעונה הזו, האיזון הזה מופר שוב ושוב. יש פחות קונפליקטים, ואלו שיש – רכים, ממש רפרפת לעומת העונה הראשונה, השנייה או השלישית. זו גם העונה הארוכה ביותר מבחינת אורך מצטבר ואורך הפרקים גם יחד. זה לא מחמיא לה: הפרקים לא רק ארוכים, הם גם מרגישים ארוכים – נסחבים, איטיים, גם אם הקצב נשמר יחסית אחיד.

ובכל זאת, מדובר בסדרה טובה. היא פשוט הפכה לאויבת הכי גדולה של עצמה. היא הציבה רף גבוה מאוד – ובעונה השלישית במיוחד – ולאחר הטלטלות, המאבקים, המלחמות והמתח העז; השאפתנות – הן העלילתית והן הטלוויזיונית – העונה הרביעית לא מצליחה להגיע לשם.

גם המשחק עדיין מצוין. ג׳רמי אלן וייט כוכב, ומוכיח שגם בשקט הוא יודע לזעוק. אפשר להגיד את זה על כל הקאסט הנהדר, לרבות כמה הופעות אורח מצוינות – ישנות וחדשות – ודמויות משנה שמצאו את דרכן חזרה לעלילה. הכתיבה ממשיכה להיות אנושית ומדויקת, וקשה שלא להזדהות עם המאבקים ועם הגילויים של הדמויות, שממשיכים להוסיף לקווי אופיין. יש כמה פרקים טובים יותר מאחרים, ושניים טובים במיוחד. כל זאת למרות היעדרותו של פרק ״המנה המיוחדת״ שאפיין את העונות הקודמות (כמו הפרק השביעי בעונה הראשונה, לדוגמה, שצולם בוואן־שוט).

בסיכומו של דבר נראה ש״הדוב״ מצטרפת לקללת העונה הרביעית – אותה נקודת שבה סדרות רדיקליות מאבדות את הקצה שלהן. זה קרה ל״סיפורה של שפחה״, שהפכה מסדרה חתרנית לשמרנית בתחפושת. זה קרה ל”להרוג את איב”, שאיבדה את המתח ואת הזהות בדיוק ברגע ההכרעה ולא מזמן גם ל״הבנים״, שחוותה נפילה משמעותית והמאיסה את עצמה על הקהל (למרות שהביקורת עוד חיבקה).

עכשיו זה קורה גם ב״הדוב״, אחת הסדרות הטובות של העשור. במקום לרתוח – הדמויות מתבשלות על אש קטנה. בעוד המסעדה משתדרגת ומתייצבת, הסדרה עצמה חוזרת אחורה. היא הפכה ממסעדת מישלן למקום חביב עם עבר מפואר ותפריט שכבר לא מפתיע, וגם לא ממש פותח תיאבון.

---

הדוב | דיסני+
יוצר: כריסטופר סטורר
עשרה פרקים; ארצות הברית, 2025
3 כוכבים