כל מה שחשוב ויפה
גרמי אלן וויט, הדוב. צילומים: דיסני+ ישראל
גרמי אלן וויט, הדוב. צילומים: דיסני+ ישראל

הדוב עונה 3: התפריט העונתי ממציא את עצמו בכל פרק מחדש

העונה השלישית של הדרמה הקולינרית דוגלת בצמצום - הן בתפריט, הן בתסריט והן בבימוי - וזה עושה לה רק טוב. הכל בושל שוב ושוב - עד שיצאה המנה שלה פיללו. מחמאות לשף

הציפיה לעונה השלישית של סדרת המופת של Hulu, ״הדוב״, לוותה גם בחרדה גדולה. לאחר עונה ראשונה מרהיבה ועונה שנייה טובה, שלמרות סיומה המצויין הסתכמה בתחושת החמצה מסוימת מפאת היותה עמוסה מדי ואיטית מדי – פחדתי מאכזבה. האם יכול להיות שזו תהיה עונה לא משביעה? אבל כבר בפרק הראשון היה אפשר להריח את זה, את המילה האחת שאפשר לסכם איתה כל פרק ופרק של השלישית לבית הדוב: שלמות.

הדוב, למי שטרם זכה לטעום ממנה, מספרת את סיפורה של מסעדה שכונתית מלאה בדמויות ססגוניות, מורכבות וכתובות לעילא, בעוד היא מנסה להשאיר את הראש מעל המים נוכח חובות ואי תפקוד. אחרי שבעל הבית המקורי, מייקי (ג׳ון ברנתל) מת, נכנס לנעליו אחיו הקטן – כרמי (ג׳רמי אלן וויט), שף שטייל בעולם ובילה עם אמני ואמניות הבישול הגדולים ביותר.

לאחר מות אחיו הוא שב לעיר הולדתו – שיקגו – ומנסה ליישם את המקצועיות והסטנדרטים הגבוהים שלמד במסעדת שף במטבח הקטן והשכונתי, עם כל החובות והצוות שבאים איתו. בעונה השנייה, השף הצעיר שקיבל בהסתייגות את המשימה בתחילה, מחליט לקחת את זה צעד אחד קדימה ולשדרג את מסעדת הסנדוויצ׳ים השכונתית למסעדת יוקרה.

לצד הגשה נפלאה של כל מרכיב בקאסט, כתיבה אמינה, שנונה ועמוקה – שהם לבד סוחבים את הדוב – היה גם דובדבן בקצפת: רפלקסיביות. היא בלטה בעיקר בעונה השנייה שהקבילה בין העולם הקולינרי ודרישותיו הקשוחות והבלתי רחמניות בעת הזו, לבין העולם הטלוויזיוני – עולם שגם הוא העלה את רף המצוינות.

תפיסת המציאות והפרספקטיבה הם התבלין הסודי בעונה השלישית. היא משתנה ומתעצבת בדיוק כפי שהשפים טורחים בפרפקציוניזם שגובל בקדושה להתעקש ולהבין מה חסר, מה יש יותר מדי, ומה המנה דורשת מהשף עוד לפני שהשף מבין זאת

העונה השנייה נסחבה מעט: לא היה איזון מיטבי בין קווי העלילה והדמויות ובעיקר הרבה שומן לא נחוץ. אבל היא עדיין היא הסתיימה במיטבה, הציגה כמה תפקידי אורח מופלאים דוגמת ג׳ימי לי קרטיס ואוליביה קולמן, ועשתה את עבודתה נאמנה. כמו כן, ובדומה לעונה הראשונה, היא התהדרה בפרק או שניים לפנתיאון הטלוויזיה, וזכתה לביקורות נלהבות גם מצד אניני הטעם הגדולים ביותר – הן מקהל הצופות והן מקהל המבקרות.

גם בעונה החדשה של הדוב הרפלקסיביות בולטת, כבר בתחילת הפרק הראשון, באמצעות פלאשבק החושף עצה שקיבל כרמי מאחד השפים הנבזיים שעבד עבורו. בעוד כרמי מנסה ליצור מנה חדשה ונכשל, השף, בין שלל הקללות שהוא יורק לעברו מעניק גם טיפ חשוב: ״לצמצם״ (בלעז – רדוקציה), ומוסיף שפחות מרכיבים יחמיאו למנה בעוד יותר מדי יסיחו את הדעת.

כל פרק בעונה הזו מראה שהעצה התקבלה – הן בתפריט המסעדה והן ביצירת הסדרה. בניגוד לעונה השנייה, שעקב אכילס שלה היה בחזקת תפסת מרובה לא תפסת, היוצרים הבינו שצריך לצמצם, לערוך רדוקציה לעומס המרכיבים שאפיינו את העונה הקודמת.

זה השורש להצלחה המסחררת שהרימה את הדוב לגבהים חדשים. השפים – בתוך הדוב ומחוצה לו – מאמצים את העצה זו ומטמיעים אותה היטב, כשהם בוחרים להמציא את הדוב מחדש. זה ניכר עלילתית בתפריט, שעליו מתעקש כרמי שיהיה שונה בכל ערב; וזה ניכר מחוץ לעלילה, בכך שכל פרק שונה מזה שלפניו. התפריט העונתי של הדוב ממציא את עצמו מחדש בכל פרק והוא עושה זאת היטב. לכל פרק אופי משלו, הוא כתוב נפלא, מדוד וחדשני. עשוי לשלמות, יצירת אמנות במלוא מובן המילה.

מה שגדל ביחד, עובד ביחד

באשר לרדוקציה: פיתוח הדמויות מרוכז כך שהפרק נצמד לעקרון הכרוך בדמות אחת או שתיים. לא יותר. דוגמה לכך נמצאת באחד הפרקים שמציג דואט בין שתי דמויות – בין אם בהווה ובאתגרים החדשים, או בעבר כשמצאו את המסעדה הקטנה בגלגולה הקודם כמסעדה שכונתית. הפרק מבקש לפתח את הדמות שזוכה לאור הזרקורים ולא מתפזרת.

גם הפאתוס צומצם ונותרה דרמה וקונפליקטים שאפשר להזדהות איתם מבלי להיכנס למטבח כזה או אחר: הריבים בין כרמי לריצ׳י (אבון מוס־בכרך), המתח בין כרמי לסיד (איו אדבירי) והקונפליקטים של כל אדם מול עצמו, זולתו והאופן שבו הוא רואה את עצמו ואת העולם.

תפיסת המציאות והפרספקטיבה הן התבלין הסודי בעונה השלישית (לצד עוד כמה הופעות אורח מעולות שלא אחשוף). תפיסה זו משתנה ומתעצבת בדיוק כפי שהשפים טורחים בפרפקציוניזם שגובל בקדושה להתעקש ולהבין מה חסר, מה יש יותר מדי, ומה המנה דורשת מהשף עוד לפני שהשף מבין זאת.

birds

לא במקרה, כל הארה והבנה מלווה בקו סיפורי אישי של הדמויות, שמתחילות להבין את עצמן, ורק אז את עבודתן, בצורה אחרת. עם השינוי בפרספקטיבה, מגיע גם שינוי קולינרי. גם הצמיחה של הדמויות נעשית במעין הקבלה מעודנת, שכן הן גדלות ומתפתחות יחד. או כפי שנאמר במטבח על ירקות לבישול – ״מה שגדל ביחד, עובד ביחד״.

אם לא די בכך, הדוב באמת הפכה ממסעדה שכונתית למסעדת יוקרה מבחינה אסתטית. לא הבחנתי בכך קודם, אבל הייתה חסרה לה מעט שפה פואטית קוהרנטית. לא שהיא לא הבריקה, אבל זו לא הייתה מורכבות אחידה, קונסיסטנטית. הפרק השביעי בעונה הראשונה או הפרק האחרון בעונה השנייה הראו את הפוטנציאל היצירתי של הדוב. ועדיין, היו פרקים שלקו בחסר.

בעונה הזו כל תנועת מצלמה מחושבת. כל זווית הולמת. כל חשיבה על תאורה מתחברת לדיאלוגים שמתחברים לעיצוב שמתחבר חזרה לתאורה. הכל קשור, הכל מחושב. הכל בושל שוב ושוב עד שיצאה המנה שלה פיללו. הדוב בכלל ועונה זו בפרט הם חובה לחובבי טלוויזיה, חווית צפייה שאפשר לסכם שוב רק במילה אחת – שלמות. מחמאותיי לשף.


הדוב – עונה 3 | Hulu
(בדיסני+ החל מה־17.7)
יוצר: כריסטופר סטורר
עשרה פרקים; ארצות הברית, 2024
5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden