כל מה שחשוב ויפה
הדב, דיסני+
הדב, דיסני+

העונה השנייה של ״הדב״: ארוחה לא אחידה, אבל מספקת

המסעדה בעונה השנייה של ״הדב״ עולה מדרגה, מה שלא בהכרח מעיד על איכותה של הסדרה עצמה. מי שיצליח להתאזר בסבלנות ויגיע אל השליש האחרון שלה יזכה לצאת שבע, רק חבל שבמנות הראשונות לא הושקעה קצת יותר מחשבה

העונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה ״הדב״ שיקפה את המצב הפוליטי של ארצות הברית בדימוי מטבח שכונתי בשיקגו. היחסים מתוחים, העבודה כאוטית, הפערים קשים לגישור. שחורים, לבנים, היספנים ומהגרים; ימין מול שמאל; דמוקרטים ורפובליקנים. דימוי מתוחכם להעברת תפוח האדמה הלוהט, השלטוני, שלו הפכה הנשיאות בארצות הברית בין אובמה, טראמפ וביידן. רובד ביקורתי זה ישב מתחת לרובד דרמטי רווי בקונפליקטים בין עובדי המסעדה והאתגרים הרבים שפקדו אותה. הסדרה זכתה לתגובות נלהבות הן מהביקורות והן מקהל הצופים.

בלב העלילה של העונה השנייה עוברת המסעדה מתיחת פנים ומבקשת להמציא את עצמה מחדש – וכך גם הסדרה, שמחציתה מתמקדת באפיון גיבוריה – בעיקר בכרמי (ג׳רמי אלן וויט), סידני (איו אדבירי) וריצ׳י (אבון מוס־בכרך) – ומבקשת להעמיק בחקר הדמויות והמארג החברתי שהן מייצגות באמריקה של היום. זאת במקביל לשיפוצים והניסיון לשדרג את ״דה ביף״ ממסעדה שכונתית למסעדת יוקרה – ״דה בר״, כשם הסדרה. התוצר הסופי הוא ארוחה לא אחידה אבל מספקת, הקושרת חבל מתוחכם, רפלקסיבי, בין מסעדנות להפקה טלוויזיונית.

את העונה הראשונה של הדב בלעתי בשלמותה. היה בה משהו מרענן, נועז, ניסיוני אפילו. סיפור על כרמי, שף מסעדת יוקרה שחוזר לעיר הולדתו שיקגו על מנת לנהל את המסעדה הכושלת והשכונתית (תרתי משמע), שהוריש לו אחיו. האתגרים לא פסקו. גם המתח. המטבח להט וקשה היה להסיר את העיניים. הדימוי של הדב כדימוי למסעדה בלתי נשלטת ריחף מעליה בכל צעד ושעל.

בעונה זו מדובר בדב מנומנם מעט, עד הרגע שבו הוא מתעורר משנת החורף שאליה נפל. הקצב איטי בפרקים הראשונים, שמתמקדים באופן שבו עובדי המסעדה משתדרגים ומשדרגים את סביבת העבודה. הם כבר לא מסתפקים בחלל הקטן, במפות השולחן המשובצות ובכריכים מטפטפים ומרושלים. הם שואפים ליותר. הרבה יותר. כוכב מישלן. גיוס משאבים, בניית תפריט ושבירת קירות מחליפים את הקיצוץ, החיתוך, הערבוב והצלייה; את המטבח הדחוק והחנוק מחליפים בתים, סדנאות בישול ומשרדים; הדרמה בין העובדים מומרת לשרשרת של קונפליקטים אישיים, עד לרגע שבו המסעדה החדשה מוכנה.

התוצר הטלוויזיוני, כמו המסעדה, מוכרח להמציא את עצמו מחדש כל הזמן על מנת לשרוד מול מתחריו. כמה כפוית טובה היא עבודת היצירה כשהלקוחות מצד אחד לא מסתפקים בחזרתיות, מבקשים התחדשות, רענון, עלייה ברמה; ומצד שני רוצים שמנת הדגל החביבה שלהם תשאר בתפריט

זה שונה ממה שלמדנו לצפות מהדב וזה לא תמיד עובד. יש עניין בחקר הדמויות, אבל מספר הפרקים הרב אינו מצדיק זאת. כמו כן, הקצב איטי עד דמעות כך שלעיתים ממש קשה לשרוד. תחושה של שעמום בנאלי מלווה את הסיפורים, והדב מועדת בין הרגליים של עצמה. עם זאת, יש רגעים של קסם וכמה הופעות אורח מעולות כמו אלה של ג׳ימי לי קרטיס, בוב אוקנדריק, ג׳ון ברנטל ואוליביה קולמן, שמצליחים לתבל קצת את המנה הלא־אפויה. אבל, עדיין קשה לעבור ממנה למנה מבלי להרים גבה.

בפרק השביעי דברים מתרוממים ונראה שיש תמורה לסחבת שמאפיינת את שני השליש הראשונים של העונה. המסעדה עומדת על הרגליים, המטבח מתחיל להתחמם והוד הסדרה חוזר. שלושת הפרקים האחרונים מהווים כמו ארוחה קטנה בפני עצמה, שמזכירה בדיוק מה הדב מנסה לעשות בנוף הטלוויזיוני.

גם הנימה הביקורתית חוזרת, יש רבדים ושכבות פוליטיים השוכנים מתחת למבנה העלילתי והדמויות, שעברו מסע ארוך (מדי) בפרקים הראשונים, מגיעות לקצור את פירות עבודתן ומתמודדות עם לחץ הקמת המסעדה והעבודה הסיזיפית וכפוית הטובה שהיא דורשת. הפרק האחרון נפלא, ומראה שהסדרה – כמו המסעדה – עברה שדרוג למרות הגררת.

אפשר לראות בכך קשר רפלקסיבי מסוים: התוצר הטלוויזיוני, כמו המסעדה, מוכרח להמציא את עצמו מחדש כל הזמן על מנת לשרוד מול מתחריו. כמה כפוית טובה היא עבודת היצירה כשהלקוחות (הצופים והצופות) מצד אחד לא מסתפקים בחזרתיות, מבקשים התחדשות, רענון, עלייה ברמה; ומצד שני רוצים שמנת הדגל החביבה שלהם תשאר בתפריט. קשה לפשר בין השתיים – הן בעבודת המטבח והן בעבודת היצירה האודיו־ויזואלית. לא במקרה המסעדה החדשה זוכה לשם הסדרה ולא במקרה במסעדה החדשה קיימות תשע מנות בארוחה – מספר זהה לתשעת הפרקים של הסדרה.

birds

אני לא מבקר מסעדות, אך כסדרה מדובר בארוחה לא קונסיסטנטית מספיק, לא מבושלת עד הסוף, בסביבת שירות איטית שמועדת תוך קפיצת הגדילה. צריך היה להשקיע קצת יותר מחשבה במנות הראשונות. ולמרות זאת, היא ראויה לצפייה ואפילו יותר מזה. אין ספק שהיא תשביע את מי שאהב את העונה הראשונה, וגם את מי שתהיה מספיק סבלנית כדי להגיע לפרק השישי ואילך.

עבור מי שמצפה שהדב תשחזר את הצלחתה מהעונה הקודמת ותבער ממתח ודרמה מהרגעים הראשונים – לא בטוח שזה יספיק, והוא יקום מהשולחן לפני המנה העיקרית. קשה להתעלם מהעובדה שהסדרה איבדה כוכב מישלן אחד, אבל על השניים האחרים היא מצליחה לשמור. כך שלטעמי, חרף מגרעותיה, עדיין מדובר באחד התוצרים הטלוויזיוניים המוצלחים שיש היום על המסך, ויהיה מעניין לראות מה יחכה בתפריט של הדב לאחר ההרצה.


הדב, עונה שנייה | דיסני+
יוצר: כריסטופר סטורר
10 פרקים; ארצות הברית, 2023
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. שרון

    אני חושבת דוקא שהעומה השניהה מצויינת ושומרת על הרמה של הראשונה, היא מרחיבה ומעמיקה אותה. הקצב לא הואט, הוא עדיין אנטנסיבי בטירוף רק לא מתמקד בבישול אלא בקולאז׳ של הדמויות. הפרק של חג המולד הוא יצירת מופת והפרקים שמתמקדים בדמויות המשנה מציעים עוד זווית גם על המסעדה ועל הדמות המורכבת של כרמי. העונה שואלת מה המשמעות של הנאה בחיים. דיאלוגים שנונים וממוקדים ומשעשעים וקודרים.
    https://amp.theguardian.com/tv-and-radio/2023/jul/19/the-bear-season-two-review-somehow-even-more-delicious-than-before

  2. מוטי

    אני לא לגמרי מסכים. אהבתי את העונה השנייה.
    היא אומנם למיטיבי לכת, אבל מצליחה לרגש בהתפתחות הנוגעת ללב של הדמויות, שממצב של הישרדות עוברות למצב של הגשמת חלום.
    בכל מקרה, הכתבה מעולה, מלאת תובנות מעניינות. תודה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden