״אליאו״: אפשר להבין את הקהל שהתעייף מסרטים בינוניים

כבר עידנים שקהילת חובבי הקולנוע מתלוננת (ובצדק) על התוצרים ההוליוודים נמוכי הקומה שהיא מקבלת. הרוב המוחץ של התלונות, הטענות והמענות, מתביית על העובדה שכל מה שיוצא מבית החרושת של עיר החטאים הוא לרוב רימייקים, אתחולים והמשכונים מהסוג הנלוז ביותר. והנה, באה פיקסאר הגדולה ומציעה תוכן חדש, מקורי, עם ריח של טרי־טרי מהבסטה. והקהל? הוא מחזיר לה בעגבניות רקובות וארנקים סגורים.

בגלל המלחמה עם איראן, עלייתו של ״אליאו״ – סרטה החדש של ענקית האנימציה בישראל – התעכב בכמה ימים. הנתון הזה מספק פרספקטיבה שונה לביקורת הזו, מכיוון שהסרט מדשדש בקופות בואכה כישלון ועד פלופ היסטרי (הכנסות של 50 מיליון דולר עד כה), לעומת ביקורות מפרגנות מאוד.

טרם הניסיון להבין מדוע ״אליאו״ מפלרטט עם ההגדרה של פלופ, העלילה: אליאו סוליס בן ה־11 התייתם לא מזמן מהוריו, חי עם דודתו אולגה, חוקרת במרכז חלל צבאי. ואם להיות יתום זה לא מספיק – אליאו גם מנודה חברתית ומפנטז שחייזרים יחטפו אותו.

אממה, הפנטזיה שלו מתגשמת והוא מוצא את עצמו בקומויוניוורס, יקום מסתורי שבו חייזרים נראים יותר כמו יצורים מיקרוסקופיים מחייזרים סטנדרטיים. שם הוא גם פוגש את גלורדון, חייזר דמוי זחל, שגם הוא לא מתיישב היטב עם המוסכמות החברתיות. שעתו הגדולה של אליאו מגיעה כשאביו של גלורדון מנסה לכבוש את הקומיוניוורס.

״אליאו״ הוא סממן של תקופה משונה שיש בה מצד אחד רצון עז לצפות בחומרים חדשים ומקוריים שלא מבוססים על זיכיונות ותיקים; ומצד שני, כשזה סוף סוף קורה – סרטים כמו זה נכשלים

אפשר להבין את הקהל שכבר התעייף מסרטים בינוניים, ו״אליאו״, למרבה הצער – הוא סרט מאוד בינוני. ברמת הסיפור, יש כאן ״אי טי: חבר מכוכב אחר״ מונפש, אבל זה יותר חיקוי דהוי של היצירה הספילברגית מהשראה אמיתית. הסיפור בסיסי, קצת שטחי, על ילד שמרגיש זר ומנוכר בעולם שלו ומוצא את האני האמיתי שלו דווקא בעולם חיצוני. מקורי משהו.

בכל מקרה, ברמה הזו, ״אליאו״ הוא לא יותר משכפול של דברים שנעשו סביבם, עליהם ומתחתיהם מיליון ואחת וריאציות, והגרסה של פיקסאר לא מביאה איתה שום דבר חדש לשולחן הספציפי הזה. או לשום שולחן למען האמת.

גם אם מניחים לרגע את הסיפור הנדוש בצד, אפילו האנימציה של ״אליאו״ לא עושה פרפרים בקרביים. עיצוב הדמויות האנושיות גנרי וחסר מעוף, לעומת עיצוב החייזרים המרענן. אבל זה כבר סתם חוסר איזון שמכאיב בעיניים. יש נגיעות יפות של צבעים חיים וחיוניות מינימלית מרעננת, אבל כעסקת חבילה אנימטיבית, ״אליאו״ הוא אחת האכזבות הכי גדולות שיצאו מפיקסאר. סרט נטול קסם, כריזמה או עניין.

אחת הסברות לגבי כשלונו המפואר של טוענת שהקהל מעדיף לשלם ממיטב כספו על באנקרים, המשכונים ללהיטי עבר, שרוב הסיכויים יעשו את העבודה לפחות כמו קודמיהם. אחרת טוענת שהקהל מעדיף לשבת ולצרוך תכנים ישנים בסטרימינג. הדוגמה המושלמת לזה היא ״הקול בראש 2״ – סרט המשך לא ממש טוב ויותר העתק הדבק של קודמו עם שינויים קלים. אבל מה לעשות, הוא פשוט שבר כל קופה אפשרית.

״אליאו״ מציע סיפור מקורי (סוג של), דמויות חדשות ועולם חדש – אבל את הקהל זה לא מעניין. הוא רוצה, כמו כל משקיע ממוצע שקרא את ״השקעות לעצלנים״, לשים את הכסף שלו במקום בטוח, שיספק לו הנאה מינימלית בתשואה מקסימלית. במקרה הנ״ל, אפשר להבין את הרצון להימנע מסיכון ממוני.

בשורה התחתונה ומעבר לעובדה שהוא כישלון קופתי מהדהד (טריגרים ל״קדימה״ הכושל), ״אליאו״ הוא סממן של תקופה משונה שיש בה מצד אחד רצון עז לצפות בחומרים חדשים ומקוריים שלא מבוססים על זיכיונות ותיקים; ומצד שני, כשזה סוף סוף קורה – סרטים כמו זה נכשלים. מצד שלישי, יש סרטים נפלאים כמו ״לוקה״ ו״קוקו״ – מקוריים, כיפיים ומרעננים, שהיו להיטים אמיתיים. יהיה ההסבר אשר יהיה – זו תופעה ששווה לחזור אליה ולחקור אותה.

---

אליאו
בימוי: אדריאן מולינה, דומי שי, מדלין שרפיאן
99 דקות; ארצות הברית, 2025
2.5 כוכבים