״סימביוזה״: קו התפר הדק שבין דאגה אמיתית למציצנות חודרנית

אם יש משהו בולט ומובהק שמבדיל יוצרי קולנוע דוקומנטרי מהאדם הפשוט, זו החשיפה האישית, הרגשית והאינטימית שהם מוכנים לבצע עבור היצירה שלהם. לירון רחל ארז, שותפתי בכתיבה למגזין הגיקי ״גיקלופדיה״, היא בדיוק כזו, ואף יותר מזה.

בסרטה הקצר ״סימביוזה״ היא מגדילה לעשות וחושפת גם את הקשר העמוק שלה עם אחותה ליאל, מתמודדת נפש. הסרט של לירון הוא גם סרט הגמר שלה בתואר הראשון ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, אבל אתם לא תעלו על העובדה הזו לבדכם, שכן מדובר ביצירה בוגרת, שלא מפחדת לצלול לנבכי הנפש ולקשר העמוק, הסימביוטי ולעיתים ההרסני, הקיים בין שתי אחיות קרובות בגיל.

בשנת 2024 הסרט של לירון זכה במקום הראשון בתחרות הסטודנטים של פסטיבל דוקאביב. בנימוקי השופטים נכתב ש״במאית הסרט חושפת בצורה יוצאת דופן מערכת יחסים מורכבת ומלאת אהבה. באופן אמיץ ורגיש, הבמאית מפנה את המצלמה למשפחתה המצומצמת ולעצמה, ורוקמת סיפור על בית ללא אם, אחות מתמודדת נפש ואב מיוסר שעושה הכול כדי לאהוב את בנותיו ללא תנאי״.

לאורך 27 דקות לירון לא עוזבת את ליאל, כשמדי פעם אביהן רוני נכנס לתמונה ומשמש כחיץ מפריד. דרך השוטים הקרובים והקלסטרופוביים, לירון יוצרת תחושת חרדה ולחץ אמיתי. המצלמה שלה לא מספרת רק את הסיפור שלה – אחות חסרת אונים שמתבוננת מהצד באחותה המתפתלת מכאב, אלא גם את סיפורה של המשפחה כולה. מה באמת קורה בבית משפחת ארז? אף אחד לא יודע, וגם לירון לא מספקת יותר מדי הסברים. בכוונה.

הצופה מתחבר באופן מיידי לפוזיציה של לירון; טכנית, הסרט מצולם מנקודת המבט שלה, אבל ליאל מצליחה גם היא לגעת בלב הצופים. לא במילים, אלא במעשים ובכאב הגלוי שחוזר וצף בכל פעם מחדש

״סימביוזה״ נפתח בערב פסח סוער במיוחד, ואנו רואים את ליאל מחובקת במיטה עם אביה רוני. זהו רגע אינטימי מצד אחד, אבל ברור שמשהו לא טוב עובר על המשפחה באותם הרגעים. לירון לא עוזבת. היא מהלכת על קו התפר הדק שבין דאגה אמיתית למציצנות חודרנית.

מבחינה טכנית, צילומי הקלוז־אפ עושים את העבודה: דרכם היא מצליחה, ובזמן קצר, לשרטט דיוקן משפחתי כמעט מושלם, אבל גם סדוק בואכה שבור. אנחנו מצליחים להיקשר לדמויות, אפילו כשהקונטקסט הרחב יותר חסר. אבל זה לא באמת משנה. כל מי שאוהב קולנוע דוקומנטרי חשוף, מחוספס ולא מתנצל – ימצא את עצמו או את הקרובים אליו ב״סימביוזה״.

לירון מציגה בסרט את מערכת היחסים שלה עם ליאל כרכבת הרים רגשית, סיזיפית ומטלטלת. הסצנה הבולטת ביותר היא זו שמתארת את בולמוס האכילה שליאל מתמודדת איתו: בשעת לילה מאוחרת, שתי האחיות יוצאות אל הקיוסק השכונתי בבאר שבע כדי לספק את היצר שהתעורר אצל ליאל. זו סצנה קשה במיוחד, לא מובנת בתחילה, אבל בהדרגה הדברים מתבהרים.

אחרי האכילה המאסיבית, הכאב האמיתי, כמעט אובדני של ליאל, צף אל פני השטח ומציב את לירון שוב בעמדה חסרת אונים, כשהיא נעה בין הרצון להושיט יד לעזרה לבין לגנוב עוד שוט אחד חשוב. הצופה מתחבר באופן מיידי לפוזיציה של לירון; טכנית, הסרט מצולם מנקודת המבט שלה, אבל ליאל מצליחה גם היא לגעת בלב הצופים. לא במילים, אלא במעשים ובכאב הגלוי שחוזר וצף בכל פעם מחדש.

עם כל הכאב, האכילה הבלתי פוסקת, האלכוהול, הדם, היזע והדמעות (והקעקועים), מעל לכל – ״סימביוזה״ הוא פורטרט מנצח של משפחה שמצליחה, איכשהו, בתוך כל הסחל׳ה של החיים האלה, להתגבר על הקשיים, לתעד אותם ולדבר עליהם בלי להתבייש. הסרט גם מספק הצצה נוספת ואינטימית לחייהם של מתמודדי נפש, שלא זוכים תמיד לייצוג אותנטי במיינסטרים, למעט בסרטי דוקו אמיצים כמו זה.

״סימביוזה״, שכעת מועמד לעלות לרשימת המועמדים לפרס אופיר הקרוב, יוקרן בהקרנה לחברי האקדמיה ולקהל הרחב בקולנוע יפו, ביום שלישי 8.7, בשעה 18:00. מומלץ להגיע ולתמוך בסרט אמיץ ומלא לב, חושפני ואינטימי, משעשע ועצוב ובעיקר – אמיתי.

---

סימביוזה
בימוי: לירון רחל ארז
27 דקות; ישראל, 2024