״שיעורים בפינגווינית״: גם מחיה קטנה אפשר ללמוד שיעור באנושיות

ב״שיעורים בפינגווינית״, המבוסס על ספר זיכרונות אוטוביוגרפי של טום מישל, סטיב קוגן מגלם את טום – מורה לאנגלית שמגיע ללמד בפנימייה בארגנטינה. על רקע ״המלחמה המלוכלכת״ של שנות השבעים, הדבר הראשון שהוא כותב על הלוח כדי ללמד את תלמידיו הוא המונח ״סרקזם״. זה רק הגיוני, שכן מדובר באדם שעוטה שריון של סרקזם וציניות כדי להגן על רגשותיו מהעולם שסביבו. אבל מפגש מקרי עם פינגווין מטלטל את עולמו, וגורם לו להשיל מעצמו את ההגנות ולהפוך למעורב, הגון ואנושי יותר.

את הפינגווין, שזוכה לכינוי חואן סלבדור, טום מוצא על חוף ים, כשהוא במצוקה. בשל נזילת נפט הפינגווין מכוסה כולו בשכבת נפט סמיכה. כדי להרשים אישה שאיתה טייל על החוף, הוא מציל את הפינגווין – אבל כשהיא הולכת, הוא נתקע איתו.

בהתחלה הוא חושש, נגעל וסולד מהיצור הקטן. הוא נאבק בצורך להיות עם הפינגווין הזה. אף אחד לא רוצה בו – גם לא גן החיות – ולמרות ניסיונותיו להיפטר ממנו, הוא לא מוכן לנטוש אותו למות. לאט־לאט הוא מתחבר עם הפינגווין, שהופך גם לאמצעי חיבור עם האנשים שסביבו: המקומיים, התלמידים והקולגות שלו. ודרך הפינגווין, הוא מגלה דבר חשוב שכבר נרמז בהתחלה.

אחת הדרכים להשתמש בסרקזם, כך כתב על הלוח, היא באמצעות ״מטאפורה״. אבל הפינגווין מצליח להפוך את הקערה על פיה. במקום לשמש ככלי סרקסטי, הוא הופך למטאפורה נגד הסרקזם – ומייצר סדק בהגנות של המורה הציני. סדק שנפרץ וגורם לכל מה שקורה סביבו – האנשים, הרתיחה הפוליטית, התלמידים – להיכנס גם הם לתוך לבו.

הפנימייה, כמו כל מערכת חינוכית סגורה, בנויה על חוקים: מדים, סדר יום, כללי התנהגות. אבל הפינגווין – שלא מציית לשום דבר מזה – מערער את הסדר בלי להתכוון. לאט־לאט מתברר שמי שלא מדבר, מצליח ללמד שיעור חשוב גם את המורה המיואש ביותר ואת המנהל הנוקשה של המקום.

אפשר לראות בסרט מעין ״ללכת שבי אחריו״ עם עופות ימיים. גם כאן יש מורה שנוחת לתוך מערכת חינוך סגורה, מקובעת, ומצליח לטלטל אותה, רק בלי מונולוגים על קפטן, בלי עמידה על שולחנות, ובלי גיבורים צעירים שמצטטים שירה.

האסתטיקה המאופקת, מצליחה לעורר נוסטלגיה בלי להפוך למלכודת רטרו מצועצעת. רקע שקט לסיפור אישי־פוליטי, שמתפרש באיטיות ובזהירות. עולם שמרמז על מה שהודחק, מבלי לומר זאת במפורש

כאן השיעור אחר לגמרי: לא מילים גדולות, רק מחוות קטנות. ובמקום מורה שמגיע כבר ארוז כחבילת השראה, מדובר באדם שזקוק בעצמו להשראה, ומוצא אותה דווקא ביצור תמים וחמוד.

קוגן מביא איתו את השילוב הנדיר של יובש בריטי וחמלה אנושית – תכונות שמקבלות משנה תוקף לאור שינוי מהותי שבוצע בעיבוד: בעוד שבספר הזיכרונות המקורי תום מישל היה בן 23 בלבד, הסרט מציג אותו כדמות מבוגרת יותר, מה שמעמיק את תחושת העייפות, הציניות והבדידות שאיתן הוא פותח את הסיפור, ויוצר ניגוד חד ומשעשע יותר במפגש עם הפינגווין.

הגיבור עובר טרנספורמציה, מאדם מתוסכל שמלמד מפאת חובה, למי שמתחיל להבין את אחריותו כסובייקט, כחלק מהחברה וכמורה גם יחד. במקום להיצמד לחומרים היבשים, הוא מתחיל ללמד חומרים מהפכניים; במקום להתרחק מהסביבה, הוא מוצא את עצמו נשאב לתוכה.

הרגע שמערער את תחושת הביטחון היחסית של טום ושואב אותו למציאות הפוליטית המחרידה מגיע כשסופיה, מנקה צעירה בפנימייה שעמה התיידד, נעצרת על־ידי המשטרה הדיקטטורית. הפוליטיקה האכזרית, שהייתה עד לנקודה זו רק רעש רקע מטריד, הופכת למציאות מוחשית ומאיימת. לראשונה הוא מבין עד כמה הקיום שלו בארגנטינה שברירי ועד כמה הדיכוי שבו הוא צפה מרחוק עלול להתנגש גם בגורלו האישי.

ומול האימה הגוברת שמסביב, הפינגווין הופך לסמל של בחירה. טום מגלה כמה חשוב להיות אחראי ל״אחר״ – במובן העמוק, הפילוסופי, שאליו כיוון עמנואל לוינס. וכפי שעשה עבור הפינגווין, הוא מוצא את עצמו נדרש לבוא גם לעזרת סופיה.

השינויים בטון – בין קומדיה לטרגדיה, בין ציניות לאמונה כנה ותקווה, בין שתיקה לצעקה – עובדים היטב, במיוחד בחלקו השני של הסרט. הניגודים הללו מייצרים איזון קולנועי בין הדרמטי לקומי, המשתלבים זה בזה בצורה בלתי־מאומצת. להיפך. הם דווקא משרתים זה את זה בניצוחו של הבמאי פיטר קטנאו.

קטנאו זכור בעיקר בזכות ״ללכת עד הסוף״ מ־1997. בדומה לסרט זה, ״שיעורים בפינגווינית״ מתמקד בגבר שנמצא בנקודת שפל רגשית, ומוצא את דרכו מחדש דרך קשר אנושי יוצא דופן. קטנאו חוזר לסיפור על שינוי פנימי שצומח בהדרגה, בלי דרמה גדולה, ועם הרבה אמפתיה כלפי הדמויות שלו. זה קולנוע שמאמין שאנשים יכולים להשתנות לפעמים רק בזכות זה שמישהו אחר ראה אותם. או במקרה הזה, שהם נדרשים לראות מישהו אחר. גם אם זה בעל חיים חסר אונים.

הסרט מעוצב באסתטיקה מינימליסטית, מאופקת, שמצליחה לעורר תחושת נוסטלגיה בלי להפוך למלכודת רטרו מצועצעת. התאורה הרכה, הצבעים החמים, והמרחבים הפתוחים של בית הספר והחוף – יוצרים רקע שקט לסיפור אישי־פוליטי, שמתפרש באיטיות ובזהירות. זהו עולם שמרמז על מה שהודחק, מבלי לומר זאת במפורש.

הבחירות הקולנועיות הללו תורמות לתחושה שהסרט נדד מעידן אחר. לא רק מבחינת הזמן שבו הוא מתרחש, אלא גם מבחינת האופן שבו הוא מספר סיפור. בצניעות נרטיבית ואסתטית מכוונת.

״שיעורים בפינגווינית״ לא מנסה להטיף או לחנך, רק להראות איך גם גבר עייף, סרקסטי וציני יכול ללמוד להרגיש. בזכות פינגווין. זו לא בשורה קולנועית חדשה, אבל זו תזכורת מתוקה וחשובה לכך שגם סיפור קטן, כשהוא מסופר נכון, יכול להשאיר חותם גדול.

---

שיעורים בפינגווינית
בימוי: פיטר קטנאו
בריטניה, ספרד, 2024, 112 דקות
4 כוכבים