כרישים? החיות המסוכנות ביותר הם בני האדם

מאז 1975, כשברוס הכריש זינק מהמים אל המסך ב״מלתעות״ ושינה לנצח את מערכת היחסים שלנו עם הים, יוצרי קולנוע לא הפסיקו לנסות לשחזר את הקסם המדמם הזה. או את הטראומה. המון סרטים (אולי אפילו יותר מדי) בנו את התמות שלהם על הפחד הראשוני של בני האנוש מכרישים אוכלי אדם, והפכו את היצורים המרשימים האלה לסמל של רוע ואימה. האמת? כל הסרטים האלה, כולל הקלאסיקה של שפילברג עצמו, עושים עוול נוראי לטורפים הימיים היפים שבסך הכול שוחים להנאתם בטריטוריה שלהם.

ועדיין, איכשהו, גם אחרי כמעט 50 שנה של דם במים ואיברים כרותים שצפים לכל עבר – החיבה היתרה לסרטים כאלה לא נגמרת. הכריש נשאר יצור אניגמטי שמככב בסרטי טבע דוקומנטריים, כשכל סרט חדש רק מוסיף עוד שכבה למיתוס. כך גם ״חיות מסוכנות״, המותחן הטרי שעלה החודש לאקרנים. שם שמבטיח כרישים מלחיצים וטורפי כל, אבל הצפייה בו מוכיחה שוב שהחיה המסוכנת ביותר על פני האדמה, באוויר ובים – היא בכלל בני האדם.

בעלילת ״חיות מסוכנות״ אנחנו פוגשים את זפיר (האסי האריסון, ״ילוסטון״), חובבת גלישת גלים אמריקאית שחוצה את האוקיינוס עד אוסטרליה בניסיון לברוח מהחיים עצמם. כל חייה היא נדדה בין משפחות אומנות ורק הגלים נותנים לה שקט. אבל השקט הזה הולך להפוך לסיוט: טאקר (ג׳יי קורטני, ״יחידת המתאבדים״), רוצח סדרתי עם חיוך של מדריך צלילה, שם עליה עין בקטע רע.

הוא חוטף אותה, כולא אותה בבטן הסירה ומכין אותה ליום הדין: ארוחה חגיגית שבה היא אמורה להפוך למנה עיקרית ללהקת כרישים רעבים. טעון בטראומות ילדות ובאובססיה חולנית לכרישים, טאקר משחק עם זפיר כמו חתול עם עכבר: מושך את הזמן ומדי פעם פולט עובדות טריוויה מטרידות על כרישים ודגי חנית, כמו קריין בנשיונל ג׳יאוגרפיק.

מדובר בסרט שהתפלח לאולם הקולנוע כאילו היה ילד בן 15 משועמם בחופש הגדול, והקטע הוא שהוא גם מהנה. זה לא עניין של מה בכך עם סרטים מהסוג הזה, כאלה שמככבים בהם שחקנים מהשורה השנייה, יש שיגידו השלישית

יש סרטים כאלה, נחבאים אל הכלים, שמגיעים בשושו לבתי הקולנוע, בלי לעשות רעש וגלים מיוחדים. ״חיות מסוכנות״ הוא בדיוק זה. מדובר בסרט שהתפלח לאולם הקולנוע כאילו היה ילד בן 15 משועמם בחופש הגדול, והקטע הוא שהוא גם מהנה. זה לא עניין של מה בכך עם סרטים מהסוג הזה, כאלה שמככבים בהם שחקנים מהשורה השנייה, יש שיגידו השלישית. בקיצור, ״חיות מסוכנות״ הוא מותחן שמפתיע לטובה בלא מעט אספקטים, במיוחד בעונת הבלוקבאסטרים הגדולה שנפתחה לא מזמן לרחצה.

מבחינה עלילתית הוא לא מביא יותר מדי דברים חדשים לשולחן. למען האמת, הוא לא מביא הרבה דברים חדשים באופן כללי, לרבות התסריט הצפוי. אבל למרות שהוא פועל על פי ספר המותחנים הבלתי כתובים ועל פי משנה מאוד סדורה, ניכר שיוצרו שון ביירן עשה שיעורי בית כמו שצריך. נכון, הוא נופל לבורות של טקסטים גנריים וסצנות צפויות, כמו זו של הבחורה המתבודדת שלא נותנת לאף אחד להתקרב אליה – ומסיימת את הלילה במיטה עם גבר זר. מפתיע.

אבל, את הדברים היותר טובים ש״חיות מסוכנות״ עושה, הוא עושה טוב מאוד, ומצליח לשמור על רמת אימה ומתח גבוהים כמעט לכל אורכו. אין טעם בלחפש את תיק העבודות של ביירן, יליד טזמניה בעצמו. הוא דל, ובכל מקרה לא מוכר בכלל לקהל הישראלי.

אבל יש מצב שהסרט הנ״ל יצבור לו כמה מניות וז׳יטונים על שולחן ההימורים ההוליוודי (אם ישכיל לנצל זאת לטובתו). זה מקבל משנה תוקף בפרט לאור העובדה שהוא עשה סיבוב דאווין די מוצלח בפסטיבל קאן האחרון, שם נחשף והיה מועמד במסגרת הקטגוריה ״שבועיים של במאים״.

בתור ה״נערה האחרונה״, האריסון עושה עבודה טובה למדי, ומצליחה לשכנע כאאוטסיידרית שנופלת קורבן תמים לרוצח סדיסט. היא מייצרת סיטואציות מותחות (ואחת מאוד קשה), והדינמיקה שלה עם ג׳יי קורטני, הכוכב האמיתי של הסרט – מזכירה סרטים אחרים שבמרכזם מערכות יחסים מעוותות של רוצחים וקורבנות; אבל כאמור, מחקה אותם טוב.

וואלה, ״מחקה״ היא מילת גנאי במקרה הזה, כי לא מדובר בניסיון זול, חיוור ודהוי לייצר סרט סוג ב׳, שעלק לוקח השראה מלהיטי העבר. נדמה שביירן לקח את הפחד הקדמוני הזה, בניחוח אוסטרלי של ממרח וג׳ימייט, מכרישים, ושכלל אותו במיומנות קולנועית לסרט אימה מהוקצע ואפקטיבי.

ג׳יי קורטני עובר מסך נהדר בתור פסיכופת שיודע דבר אחד או מיליון על כרישים. כלומר, חוץ מצלקת הנשיכה הענקית שעל המותן שלו. הוא יורה לאוויר עובדות מעניינות על כרישים שהופכות למטאפורות על טורף־נטרף, מה שהופך את ״חיות מסוכנות״ לסרט שכותרתו יכולה להיות ״כל מה שרציתם לדעת על כרישים ולא העזתם לשאול״.

בדיחות בצד, זה מוסיף רובד פסיכולוגי לפסיכופתיות של טאקר ולקור הרוח שמאפיין אותו, גם כשהוא מצלם קורבן מסכן נאכל על ידי להקת כרישים. בחירות כמו זו הופכות את הסרט למותחן הישרדות אימתני מתוחכם. לא עמוק מדי, אבל מספיק ממזרי כדי למנוע ממנו ליפול לבור הפשטנות. קלישאות? כן. טמטום? פחות.

אימה תוצרת אוסטרליה לא מככבת יותר מדי על המסכים, בטח שלא בישראל. ובהקשר הזה, ל״חיות מסוכנות״ יש אופי של סרט אינדי לגמרי, שנדחק שלא בצדק לשורה האחרונה ולא נהנה מהחום של אור הזרקורים.

ובכן, הטקסט הזה מפציר בקוראיו, בפרט אלו שאוהבים סרטי אימה, מותחנים פסיכולוגיים וסרטי כרישים בכלל – לצפות בו. אולי הוא לא שן הכריש הכי חדה באוקיינוס הגדול, אבל הוא אחלה פיצ׳ר לעונה הקייצית והחמה – הזמן הזה בשנה שמוקדש להרבה פלז׳ר סינמטי כיפי בתוספת פופקורן חמים ופריך.

---

חיות מסוכנות
בימוי: שון ביירן
93 דקות; אוסטרליה, 2025
3.5 כוכבים