V&A East Storehouse: המחסן של אוסף העיצוב הגדול בעולם נפתח לציבור

הודעה טכנית וחסרת חשיבות במבט ראשון של ממשלת בריטניה ב־2015, הולידה דיון מפתיע וער בדבר הנגישות של תושבי הממלכה לאוספים של מוזיאוניה הנחשבים. החל משנות ה־80 הבריטיש מיוזאום, מוזיאון המדע ומוזיאון ויקטוריה ואלברט (V&A), השתמשו בבניין בנק הדואר ההיסטורי במערבה של העיר לאחסון האוספים שלהם. ב־2015, מישהו בממשלה כנראה הבין שעלות החזקתו של מתקן האחסון בתוך העיר גבוהה מדי, במיוחד לעומת הרווח הפוטנציאלי ממכירת המבנה לטובת פרויקט נדל״ן יוקרתי.

משרד האוצר ניסה לצייר את הצעד הפיננסי בצבעים של הנגשת האוספים לציבור מחדש. ואכן, החזקתם של מיליוני פריטים הרחק מן הציבור – שלו האוספים הללו שייכים – הביא לקריאה לפתיחת האוספים לציבור. לקריאה זו התלוותה ביקורת על כוחם העצום של אוצרים ומוסדות לבחור את הפריטים, הנרטיבים והזהויות המוצגים במוזיאונים, שמעצבים את תפיסת עולמו של הקהל.

בעוד שהבריטיש מיוזאום ומוזיאון המדע העבירו את אוספיהם למתקני אחסון מחוץ לעיר, ה־V&A הקשיב לביקורת ובחר להשאיר את אוספיו בלונדון, ולפתוח מתקן אחסון פתוח. עם פתיחתו של ה־V&A East Storehouse, אפשר כנראה להכריז רשמית על האחסון הפתוח כזן חדש של אטרקציה למבקרים, שהולך ותופס תאוצה. יצור כלאיים של מתקן אחסון, מחקר ושימור, בשילוב מוזיאון ומרכז מבקרים.

במאי נפתח לציבור המוזיאון בלב שכונה מתחדשת בפארק האולימפי במזרח לונדון. הסטורהאוס (בתכנונם של DS+R אדריכלים) בנוי כחלל קובייתי שכמו נחצב ונבצע מתוך המחסן – והותיר אחריו אטריום פתוח שבו מסתובב הקהל. במקום שבו מערכות המידוף פוגשות את חלל האטריום, נוצרים ״חתכים״ אנכיים שהופכים ל״ארונות תצוגה״. החפצים מוצגים על משטחי העמסה (רפסודות) או בקופסאות אריזה שפאה אחת שלהם מזוגגת כוויטרינה (כמו כדי להזכיר למבקר שהוא נמצא במחסן).

מסלול הביקור אינו מתוכנן או מוכתב על ידי האוצרים, אלא נועד לאפשר למבקר לשוטט בחופשיות ולגלות את המחסן בצורה ריזומטית ועצמאית. על כל המוצגים אפשר להרחיב באמצעות גישה וירטואלית (קוד QR) למאגרי המידע של המוזיאון

מסלול הביקור אינו מתוכנן או מוכתב על ידי האוצרים, אלא נועד לאפשר למבקר לשוטט בחופשיות ולגלות את המחסן בצורה ריזומטית ועצמאית. על כל המוצגים אפשר להרחיב באמצעות גישה וירטואלית (קוד QR) למאגרי המידע של המוזיאון.

לצד אינספור מדפים עמוסי רהיטים, עתיקות, מערכות לבוש וחפצים שונים – הסטורהאוס כולל חמישה מוצגים אדריכליים: מטבח פרנקפורט; משרדו של איל הקמעונאות אדגר ג׳יי קאופמן בעיצוב פרנק לויד רייט; שדרת עמודים מאגרה שבהודו (שבה צופים דרך רצפת זכוכית בקומה הראשונה); תקרת עץ מגולפת מהמאה ה־15 בטולדו; ופרגמנט של חזית בטון ברוטליסטית משיכון מזרח־לונדוני (Robin Hood Gardens) שיועד להריסה. התקנתם של הפריטים דרך קבע, או לפחות לטווח ארוך, היא רמז ראשון לפרפורמטיביות של החלל החדש – שעל פניו אמור להיות חלל לימנלי, פרקטי ומאפשר – ולא סטטי ומקובע.

מסלול הביקור כולל גם הזדמנות להציץ על אחת ממעבדות השימור הפעילות במבנה, וגלריה לפריטי טקסטיל גדולים שלא זוכים לאור הזרקורים לעיתים קרובות מפאת ממדיהם. הראשון להיות מוצג הוא מסך תפאורה שעיצב פיקאסו לבלט־רוס ב־1924. בספטמבר עתיד להיפתח החלק האחרון במבנה – מרכז דיוויד בואי, שיספק גישה לארכיון הפרטי של האמן (מעל 80 אלף חפצים ומסמכים) שמחזיק המוזיאון.

אתוס של דמוקרטיזציה ורדיקליות

הביקורת על הכוח המוסדי של המוזיאון החלה כבר לקראת סוף המאה ה־20, עם יצירות ותערוכות שביקשו לחשוף מבני כוח מוסדיים (לא רק במוזיאונים). הן גייסו לשם כך אסתטיקה של מחסנים, ארכיונים ומחקר פורנזי כדי לחתור תחת המבנים שהשיטות הללו קידשו ומיסדו. בעשורים האחרונים של המאה, אותה אסתטיקה חתרנית נוכסה על ידי המוזיאון בתור רפלקציה עצמית שסימנה אותו כמוסד קשוב, שקוף ונגיש, דרך תצוגות של אחסון פתוח.

הביקורת על היעדר נגישות והטייה תרבותית במוזיאונים, כמו נענתה בגלריות מתפקעות מחפצים המציגות אוספים שלמים לעיני הציבור בחללי אחסון. לא בכדי היו אלה מוזיאונים אנתרופולוגיים שהיו חלוצי התופעה.

ל־V&A יש ניסיון עשיר מזה של רוב המוזיאונים בהנגשה של האוספים השמורים בו. כבר כשהוקם ב־1852, מטרתו העיקרית הייתה הנחלת טעם טוב לציבור ושיפור התעשייה הבריטית דרך תצוגה של דוגמאות מרובות והשוואתן. בשנות ה־50 החל המוזיאון להפעיל מודל של חדרי עיון לאוספים, ראשית עבור אוסף הטקסטיל ועם השנים גם לאוספי האדריכלות, הצילום, הרישומים וההדפסים.

ב־2010 חידש המוזיאון את גלריות הקרמיקה והזכוכית וכלל, לצד גלריות מסורתיות, גלריות של אחסון פתוח –מה שהיה אז עדיין טרנד חדשני באנגליה. ב־2013 הגדיל המוזיאון לעשות והעתיק את חדר העיון לאוספי הטקסטיל והאופנה לאותו מחסן היסטורי במערב לונדון, ובכך סימן את הכיוון של הטיפולוגיה המוזיאלית החדשה – גישה ציבורית ישירה לחללי האחסון הפעילים של המוזיאון, אם כי עדיין בביקורים מצומצמים ומתואמים מראש.

תצוגות החפצים נבררו ועוצבו על ידי אוצרי המקום באופן שסותר את האתוס המקורי. חלק מהתצוגות מזכירות שיטות של מרכז מבקרים: שימור, קיטלוג וארט־הנדלינג הם רק חלק מן המקצועות שזוכים לתצוגת הסברה על גבי רפסודה משלהם

ההתפתחות של הפרקטיקה ב־V&A מסמלת, כך זה נראה, מחויבות אותנטית וכנה לדמוקרטיזציה של האוסף והעברת הכוח ועיצוב הנרטיב לקהל ולמבקר האינדבידואל. ה־V&A East Storehouse היה אמור להיות גולת הכותרת, החולייה האחרונה והאולטימטיבית בתהליך ארוך שנים.

באופן רשמי, הסטורהאוס מכיל לא פחות מ־300 אלף פריטים מוצגים או נגישים לציבור הרחב. מתוך האטריום הגדול במרכזו, הקהל זוכה להצצה אימרסיבית לחללי העבודה הנסתרים־בדרך־כלל של המוזיאון. אבל שוטטות בחלל הציבורי המרהיב ביופיו מחייבת לתהות – עד כמה אותנטית היא הגישה אל מאחורי הקלעים?

על אף המספר השאפתני, במהלך הביקור בסטורהאוס הקהל נחשף לכמה אלפי פריטים בודדים בלבד המסודרים באמצעי התצוגה שנבנו במיוחד ככאלו המשווים תחושה של מחסן. תצוגות החפצים, בין אם הן נושאיות או אקלקטיות לכאורה, נבררו ועוצבו על ידי אוצרי המקום באופן שסותר את האתוס המקורי. חלק מהתצוגות מזכירות שיטות של מרכז מבקרים: שימור, קיטלוג וארט־הנדלינג הם רק חלק מן המקצועות שזוכים לתצוגת הסברה על גבי רפסודה משלהם.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Yuval Saar (@byfar)

מוזיאון Boijmans Van Beuningen ברוטרדם היה הראשון לפתוח מתקן אחסון פתוח, ולהתמודד עם כמה מהשאלות האלו בדיוק. בראיון שערכתי עם מנהלת החינוך וההדרכה של המוזיאון, ליסה הייניס, היא הודתה שהחלוציות של המודל מגיעה עם קשיים. הקהל לא תמיד מבין למה נועד המוסד החדש ומה מצופה ממנו להפיק מהטיפולוגיה הניסיונית.

בנוף מוסדות המורשת והתרבות אפשר לחשוב על כמה הקבלות והשראות: מוזיאוני מדע, ארכיונים, ספריות, מרכזי מבקרים ואפילו, הוסיפה הייניס בחיוך, גני חיות. היא התכוונה למעבדות השימור הפתוחות – כלובי זכוכית שמאפשרים לקהל לצפות במשמרים ״בסביבתם הטבעית״.

נדמה שיש לפנינו תנועה דו־כיוונית. ספריות וארכיונים למדו ממוזיאונים איך למשוך קהל בעזרת מבנים של סטארכיטקטים בינלאומיים והעלאת תערוכות מתחלפות, ואילו האחסון הפתוח היא התנועה ההפוכה. מדגים זאת היטב שירות Order an Object החדש בסטורהאוס, שמאפשר הזמנת חפצים לעיון מקרוב במתכונת דומה לספריות וארכיונים.

אתר האוסף של ה־V&A הפך בן לילה לממשק אי־קומרס והזמין את הציבור לצאת לשופינג באוסף העיצוב הגדול בעולם. אפשר להעמיס עד חמישה פריטים בעגלת הקניות הווירטואלית ולתאם מועד לביקור מפוקח שבו תוכלו לבחון את החפצים מקרוב – ואפילו לגעת! (המוזיאון מספק כפפות גומי סגולות בשלוש מידות).

המוזיאון מציג את השירות כרדיקלי וראשון מסוגו – ועל אף שהוא באמת ייחודי בזמינותו, ביעילותו ובכך שהוא ניתן בחינם – ניסיונות קודמים כוללים, כמובן, את חדרי העיון של ה־V&A עצמו, אבל גם את ה־Depot ברוטרדם, שמפעיל שירות דומה בעלות של 50 אירו לפריט. עוד קודם לכן, ב־1999, מוזיאון Centraal באוטרכט חנך שירות דומה, שאמנם הצליח ליצור באזז תקשורתי בהתחלה, כך שיתפה אותי מנהלת האוספים של אותו מוזיאון, אבל התפעול המסורבל שלו הוביל לביטולו.

נראה שעל אף הרצון להעביר את הכוח לידיו של המבקר, מוזיאונים עדיין מחפשים את הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. התוצאה נובעת מהניסיון לאזן בין הדרישות הסותרות של עבודת המוזיאון: שימור מול נגישות, דמוקרטיזציה מול סמכות, גישה פיזית מול גישה למידע; כמו גם הקושי הבלתי פתור להנגיש מאות אלפי פריטים.

שלא כמו גישות קודמות לאחסון פתוח כמו גלריות הקרמיקה של ה־V&A, שבהן הדגש היה על חשיפת כל האוסף לציבור (בצפיפות פיזית וחזותית), הדגש במתקנים כמו הסטורהאוס יהיה על תמונה כללית, נגישה ומסקרנת, על היקף האוסף והעבודות הנדרשות לטיפול בו.

אחסון פתוח – עבור מי?

השנה למדתי לתואר השני בהיסטוריה של העיצוב, בתוכנית משותפת ל־V&A ול־RCA, ואת התזה שלי כתבתי על אחסון פתוח. סקרתי את ההיסטוריה והמניעים שהובילו להתפתחות האסטרטגיה הזו, ושאלתי עבור מי היא נועדה – שהרי היא לא משרתת את טובת האוסף והעובדים בו, מפני שהיותו פתוח לקהל מציב אתגרים רבים ברמת השימור והניהול היומיומי, ומהצד השני, הערך המוסף עבור הקהל לא מגשים את הבטחות הרטוריקה הפרוגרסיבית.

כדי לרדת לעומק העניין, השאלה הראשונה ששאלתי היא – ממתי בכלל קיימת ההפרדה בין תצוגה ואחסון במוזיאונים? חדרי פלאות ואוספים פרטיים עד המאה ה־18 ראו בהם צדדים שונים של אותה הפרקטיקה, וההבחנה נוצרה רק כשאוספי המוזיאונים תפחו ומנהלים החלו לקרוא להפרדה בין תפקידו האקדמי של המוזיאון לזה הציבורי.

מצד אחד, תצוגות מוזיאליות הקשו על חוקרים לגשת לאובייקטים, ומצד שני אוספים ענקיים ועומס חזותי, כך אמרו, אינם נגישים לציבור הכללי. מיסוד מלא של אחסון מוזיאלי, בתקנים ובתקנות בינלאומיים, התבסס באופן מלא רק בראשית המאה ה־20.

ואכן, אחת הביקורות השכיחות שמושמעות על תצוגות אחסון פתוח היא היומרה שלהן לחדשנות. כאמור, אין חדש בהצגת אוספים במלואם או בתצוגות צפופות ואקלקטיות, אלא בדגש הניתן לאמצעי המיון ואחסון, המדפים, הקופסאות, והכלים הנדרשים לניהול אוסף מקצועי. ההצצה אל מאחורי הקלעים מושכת מבקרים רבים.

המוזיאון גילה את זה דרך הסדרה הדוקומנטרית על עבודת המוזיאון, בעלת השם המפתה Secrets of the Museum, שהפיק בשיתוף ה־BBC. אלא שכמו בסדרה, המבקר/צופה לא זוכה לחוויה אותנטית של אחסון מוזיאלי, אלא לתפאורה מהונדסת היטב של ארגזי עץ לבוד, רשתות מתכת ומערכות מיזוג ושליטה חשופות – לצד נרטיב יח״צני על תפקידו הציבורי של המוזיאון ואיך הוא מבצע אותו נאמנה.

האוסף כמדיום, המוזיאון כמותג

מוזיאונים מצויים תחת לחצים כלכליים שמכתיבים פעמים רבות את פעילותם, בזה אין כל חדש. אבל בהקשר הזה מעניין לחשוב על המשאב היקר (תרתי משמע) ביותר של המוזיאון – האוסף, השמירה עליו והניהול שלו לעומת התפוקה המעטה שלו, בייחוד בהשוואה לתערוכות בלוקבסטר מושאלות.

ה־V&A East Storehouse משקף שיא של גישה המכונה ״האוסף כטכנולוגיה״ – האוסף כמדיום שאפשר להפיק ממנו יצירה חדשה – שכולל קשת של פרקטיקות: החל מתערוכות במתכונת אמן־האוצר שצולל למחסנים ובורא עולמות חדשים, דרך מכירת רשיונות מסחריים לשימוש בחפצים או דימויים מהאוסף, וכלה במתקנים שלמים שמשמשים את האוסף כתפאורה למחזה ספקטקולרי ואטרקציה למבקרים.

לפיכך, הסטורהאוס לא מציג עצמו כמחסן ניטרלי, אלא כמוסד תרבות שממותג בערכים של רדיקליות מוסדית, מעורבות קהילתית ומודעות חברתית. הוא שוכן במתחם עירוני מתחדש ששם למטרה להשמיש את הכפר האולימפי הישן לטובת האוכלוסיות המקופחות בדרך כלל של מזרח העיר, ומקבץ אליו מוסדות תרבות וקמפוסים אקדמיים. לא רחוק ממנו כבר אפשר לראות את הבניין החדש של מוזיאון V&A East, שייפתח ב־2026 ויפנה בעיקר לקהל צעיר.

באמצעות שני המוסדות החדשים האלו, ה־V&A מקווה למשוך פלח שוק שנמצא בתווך בין הקמפוס המסורתי בקנזינגטון ובין מוזיאון הילדים Young V&A. עם פתיחת V&A East המותג המוזיאלי ימנה לא פחות משישה אתרים, יחד עם V&A Wedgwood Collection בסטפורדשייר (דרומית למנצ׳סטר) ועם V&A Dundee בסקוטלנד. הוסיפו על אלו את הנוכחות העקבית של המוזיאון בביאנלות בוונציה ואת שיתוף הפעולה עם Shenzhen Design Society בסין – וקיבלתם מוזיאון־מותג, שפועל להרחיב את נוכחותו במתכונת ״זכיינות״ דומה לזו של הגוגנהיים, הלובר או הטייט.

אחסון פתוח הוא כנראה תשובתם של מוזיאונים לרוח התקופה ולכלכלת החוויות התחרותית שנכפתה עליהם. בעזרתו ה־V&A ינסה להתחרות על הפנאי והלב של הקהל, ובאמצעותו הוא יבקש להתמודד עם העידן הרב־תרבותי, ואולי רב־ביקורתי, שבו כל בחירה של כל אוצר תענה בהכרח בביקורת. בינתיים, המתקן החדש אפוף בהילת יח״צ של רדיקליות פרוגרסיבית, ומסקרן לראות אם הטיפולוגיה החדשה תוכיח את עצמה והאם הקהל יחזור לביקור שני ושלישי.