פוסט מודרניזם ב־V&A: שנות ה־80 מעולם לא נראו זוהרות כל כך

הביקור בתערוכה פוסט־מודרניזם: סגנון וחתרנות, 1970-1990 (שנפתחה בחודש שעבר במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון) הוא אחד הזכרונות הכי נחמדים שיש לי מהביקור האחרון שלי בלונדון. הבוקר התפרסם בגלריה לצד ראיון שערכה אריאלה בנקיר עם אוצרי התערוכה הביקורת שלי על התערוכה.

–

אין ספק שהתערוכה היא תערוכה מבדרת מאוד; נדמה, שאוצרי התערוכה שמו דגש על הצד הזוהר, הנוצץ והפרוע של השנים שאותן הם סוקרים. הממד הזוהר בא לידי ביטוי בעיצוב התערוכה, שנמצאת בכמה חללים חשוכים, המוארים באורות ניאון זוהרים, ונראים כמו חלל ריקודים במועדון. וגם המוצגים עצמם – ששייכים לתחומי האדריכלות, עיצוב המוצר, כרזות וכתובות גרפיטי, אופנה, קליפים של מוסיקה ועטיפות תקליטים – יוצרים חגיגה חזותית, צבעונית ומסחררת. אולם המוצגים הללו מציגים רק פן אחד, שכרוך במושג המתעתע של ״הפוסט־מודרניזם״. הם מעידים על הבלבול, או אולי השניות, שכרוכה בו; וזה הפער שבין סגנון לבין חתרנות, שני המושגים שמופיעים בשם התערוכה.

מתוך בורות או עצלות, פעמים רבות משתמשים במושג פוסט-מודרניזם כאות קלון או כמילת גנאי, כמושג שמשמעותו יחסיות מוחלטת, אובדן ערכים או נהנתנות נטולת אחריות. זו טעות כמובן, אך היא אינה נטולת סיבה: פוסט־מודרניזם מסמן עידן היסטורי עכשווי, שמיוחסים לו תאווה משולחת רסן לזוהר, לפרסום ריק מתוכן ולקנאות קפיטליסטית, שמטשטשת מהות פוליטית וסדר עדיפויות ערכי לטובת צריכה מוגברת. אבל הביקורת הפוסט-מודרנית עומדת למול העידן הפוסט־מודרני, גם אם נוטים תכופות לבלבל בין השניים. היא מגלמת מחשבה אתית עמוקה ולעתים קרובות גם פסימית מאוד, שמבקרת את רוח התקופה ואת תוצריה. המחשבה הפוסט־מודרנית מבקשת לכרסם בוודאות, להצביע על קיומם של סדקים במבנים מובהקים של סדר ושל משמעות, שמזוהים עם המודרניזם. בניגוד למה שמקובל לחשוב, היא אינה באה ״לפרק״ את העולם מנכסיו, אלא להיצמד כעלוקה על מבנים של ידע ושל כוח, ולהצביע על שבריריותם הסמויה מן העין.

אולם, ההפקעה של דימויים מההקשר הקודם שלהם, ויצירת תגובה אירונית באמצעות הרכבתם מחדש, אינה מאפיין של התרבות הפוסט-מודרניסטית; מהלכים כאלו נעשו כבר מתחילת המאה ה־20 ביצירות סוריאליסטיות או פורמליסטיות. שבירת המבנה, הפקעת המשמעות והאירוניה אולי נוכחים במודגש בפראות העיצובים של שנות ה־70 וה־80 (והם אכן איבדו מזוהרם בשני העשורים האחרונים, שהם מדודים ומודאגים יותר), אולם אלו לא המייצגים של המחשבה הפוסט־מודרנית; הם עדויות לפעילות עיצובית שנעשתה בשנות ה־80, כחלק מהפאנק, שהוא עצמו בעל היבטים סגנוניים מודרניסטים.

ממרחק שני עשורים, תרבות הפופ של שנות ה־80 – באופנה, באדריכלות ובעיצוב – יכולים להעלות חיוך, ואפילו גיחוך. הם מגלמים ניסיונות לשבור את חוקי הטעם הטוב (והם עושים זאת באמצעים חוקים מוקפדים וחוזרים על עצמם), אולם הזיהוי של החתרנות ביחס ל״טעם הטוב״ עם הפוסט־מודרניזם, היא שטחית מעט; אפשר לזהותה בכל זרם אמנותי חדש, לאורך ההיסטוריה החזותית כולה. התערוכה מציגה את האובייקטים הללו בנימה של חדווה, סנסציה ואפילו של התנשאות מסוימת; היא מתעלמת כמעט לחלוטין מהאופן שבו המחשבה הפוסט־מודרניסטית מבקשת לראות ב״טעם הטוב״ לא רק צעצוע שאפשר לפרק ולבנות מחדש באופן חסר עכבות, אלא גם איום ממשי על הרוח האנושית ועל המוסר האנושי, שנוטה להשתמש במונחים אסתטיים כדי לקדם אידיאולוגיות מסוימות (ובראשן, כיום, הקפיטליזם).

ההיבטים הללו – הפוליטיים, הביקורתיים – נעדרים מהתערוכה, ומכאן גם אופייה המבדר והמשעשע. היא נוטה במובהק להצגת סגנון של עידן פוסט-מודרני, ופחות מכך להצגת חתרנות פוסט-מודרנית. לפיכך היא קלילה, יצירתית ואירונית, נטולת משמעויות אידיאולוגיות או ביקורתיות. היא הופכת את הפוסט־מודרניזם למשחק, לשעשוע ולאתגר יצירתי; אפילו לבדיחה מוצלחת. בכך אין שום רע, כמובן, ומבחינה זו התערוכה משיגה את מטרותיה, ויוצרת חוויה מענגת ביותר של צפייה בתרבות פופ חזותית של התקופה. אבל אולי היה מוטב לקרוא לה ״סגנון פופ בשנות ה־80״, ולא ה״פוסט־מודרניזם״; המושג הזה זכאי לחקירה סגנונית ופוליטית אמנותית מעמיקה יותר.

ויש גם את הפסקה האחרונה של הראיון שערכה בנקיר עם אוצרי התערוכה: