חומר מקומי 2025 // תערוכת הגמר של המכון לאמנויות תל־חי

תערוכת הגמר של המכון לאמנויות בתל־חי שבה לצפון הארץ, אחרי שנתיים שנדדה בארץ. התערוכה תוצג בסדנאות המחלקתיות, במקום שבו הטבע נשקף מהכיתה, הנחל נמצא במרחק נגיעה ואנרגיה של צמחיה נמצאת בכל פינה.

עבודותיהם של בוגרי המחלקות קרמיקה, צורפות ואמנות פלסטית, כמו גם מבחר עבודות סטודנטים משנים א׳ ו־ב׳, יחשפו את עושר הגישות, הטכניקות והטכנולוגיות המסורתיות, והחומרים שאליהם נחשפים הסטודנטים במהלך לימודיהם, כשלאורך כל הדרך ניתן דגש על דגש על שילובם עם גישות עכשוויות בעיצוב ובאמנות.

הפינוי מהבית, תקופת הנדודים ותחושת התלישות מזוהים במרבית מהיצירות, מהן עולה הבקשה הכנה לחזור ולו לרגע לאזור הנוחות.

לינוי בן־מאיר מציגה מיצב שמציג את המשמעות הפריכה, השברירית, השקופה של המושג המוכר ״בית״. הבית הלא־קיים שלה מורכב מניירות פרגמנט ועליהם רישומים וציורים בצבעי שמן מדוללים. היא סורגת ופורמת, מגלה ומסתירה פרטים, הולכת בדרך שלא תוביל אותה לתחושת הבטחון הנכספת.

מעמדה כאזרחית מפונה הציף בה זיכרון ילדות של אובדן בית ובעקבותיו נדודים, והניח את שריון הצב כדימוי מרכזי בעבודתה, כזה שנע בין אידאה של ביטחון ויציבות לבין שרץ מפוחד. השריון שלו, שהוא התפתחות אבולוציונית של צלעותיו, מעניק לה השראה ושאיפה להיות כמוהו – ״מחוברת הרמטית לחוף המבטחים שלי, בלי שאף כוח חיצוני יצליח להפריד בינינו״.

המיצב של עדן נבון, ״עכבישה״, משלב טכניקת ליבוד, אנימציה, הדפס תצריב ואקווטינטה. נבון אוספת דימויים מחלומותיה, תת הקרקע הארכיטיפית שממנה נובעות יצירותיה, ומרכיבה אותם מחדש דרך התחושה החומרית שהם הטביעו בה. מתוך עבודת האיסוף והחיבור מחדש לחומר, זיכרון התחושה של המגע הרך שנטמעה בה בחלום.

סמוך ללידת ביתה, לירי, נולד גם דימוי העכבישה: ״העכבישה שלי מתעוררת עם תנועת הידיים שלי, סיבי הצמר ששואפים להתחבר מטבעם, קשובים למגע, לחום ולזיכרון עתיק ומשותף של נשיות. יש בה חלקים חסרים, יש בה חלקים קרועים; אך היא פועמת, מוארת, מחבקת ורכה״.

״יעבור זמן עד שתחלחל בי ההבנה שתינוקות נולדים חיים״: זהרה רמאל בעבודתה ״נשל״, מציגה מיצב מבד, סוכר ועבודות וידאו. הבד שמתקשה מרוב סוכר לא מאפשר מרחב לרגש, ממתיק בסכריניות של מילים טובות מדי, מנחמות בעודף דאגה. היצירה, שעוסקת בהתמודדות נשית עם לידה שקטה, מציג לצד המיצב, שלושה קולות שבוקעים משלושה מסכים – נקישות אבנים, קולו של האב ובכי.

עולם הדימויים של סתיו גיגי נובע מזיכרונות משפחתיים. עבודתה ״גיאן״ (נשמה שלי בארמית), מציגה במרכזה שטיח יקר ערך שעלה לארץ ישראל מפרס, ביחד עם סבתה, לפני 62 שנים. השטיח, שאותו ארגה המשפחה, משמש מחווה ליצירה במורשת המשפחתית, ומסמל עבורה מוקד ישיבה, אוכל ומפגש משפחתי.

מאי קסטלר מקדישה את פרויקט הגמר שלה לכל האבות החטופים, בתפילה עמוקה שהם וכל החטופים יוכלו לחבק שוב את הילדות והילדים שלהם ויחזרו במהרה למשפחתם ולביתם. במיצב הצבעוני ״גְּדֵלָה״ היא מציגה ציורים שמקורם בתמונות הילדות שלה. במרחק הזמן, מתוך מבטם של אלו שצילמו את הילדה שהייתה, היא מחפשת רמזים למי שהפכה להיות, כשהיא משלבת רגעים פרטיים עם דימויים משפחתיים שהפכו מאז פרוץ המלחמה לקולקטיביים.

בעבודה ״מגדל אור״ חוקר יעקב שנקר את המתח בין רוך לקושי, בין זוהר לעמימות, בין מה שמבקש להסתתר לבין מה שנחשף, באמצעות שני חומרים קרמיים בעלי אופי שונה. הפורצלן – חומר עדין ושקוף־למחצה, שדורש סינטור מלא בטמפרטורה גבוהה על מנת לממש את תכונותיו, והטרקוטה – חומר אדמתי, מחוספס ופתוח , שנשרף בטמפרטורה נמוכה ונשאר נקבובי.

ריטון – כלי טקסי מהעת העתיקה ששימש לפולחן, שתייה והצהרת מעמד בידי בעלי כוח וסמכות – עומד במרכז עבודתה של נעמי גווילי, שמבקשת לשחזר אותו ולבחון את משמעויותיו במציאות הישראלית העכשווית.

לימור הוד־טמיר עוסקת במתח שבין שייכות לזרות, בין היחיד לקבוצה, במציאות חיינו. בעידן של קרע ומשבר לצד שותפות עמוקה, היא מבקשת שלא ליישב את הסתירה, אלא פשוט לשהות בה.

בעבודה ״איפה שהיד נחה״, עוסקת שרון ליבנה בחוויית הנדודים: ״היד שלי נחה על החומר כמו שמחפשים מקום לנוח בו, כדי ליצור רגע של שקט, של שייכות״, היא אומרת, ושולחת אותנו לטקסט של מחבר לא ידוע: ״מה זה בית? / פתאום זה ברור / בית זה קירות / שכונה / וארץ / בית הוא הסיבה / לכד יפה״.

---

חומר מקומי 2025
קמפוס מערב, המכללה האקדמית תל־חי
פתיחה: 24.7; נעילה: 2.8. א-ה 16:00-20:00; שישי 10:00-14:00; שבת 11:00-19:00
ב־29.7 בשעה 16:30 יתקיים סיור מודרך בתערוכה ומפגש פתוח למתעניינים; ב־25.7 וב־1.8 יתקיימו סדנאות אמנות ומכירת כלי קרמיקה מעבודות הסטודנטים.