פטיו: שי אזולאי חוזר ממרחקים למחוזות ילדותו בערד

חגית: שלום שי, מה שלומך?

שי: שלום חגית, אני בסדר. משתדל לפחות

חגית: כן, לא פשוט. איפה אני תופסת אותך? או יותר מזה – איפה אתה חי ועובד? כי התכנסנו לדבר על תערוכה בערד 🙂

שי: נכון, אני בסטודיו בירושלים. ערד רחוקה אבל גם מאוד קרובה

חגית: קרובה לליבך, כמי שגדל שם? אתה מציג בימים אלה במרכז לאמנות עכשווית בערד את התערוכה ״פטיו״, שאצרה לאה אביר, וכך נודע לי שאתה משם: ״התערוכה נפתחת 30 שנה לאחר תערוכתו הראשונה של האמן, שהתקיימה בגלריה בקרית האמנים בערד עוד לפני שהיגר לירושלים לצורך לימודיו בבצלאל. התערוכה ״פטיו״ קרויה על שם פרויקט המגורים החלוצי בעיר, הקסבה של ערד, שחלליה המוצללים היו מרחבי הילדות של האמן״. ספר איך התגבשה התערוכה ומה יש בה, ואחר כך נדבר על העבר ועליך

שי: נולדתי בקריית שמונה ובגיל צעיר עברנו לערד. בערד גדלתי והתבגרתי

חגית: הו, אתה גומע מרחקים

שי: אז כן, ערד ממש קרובה לליבי, וגם הורי ואחיותי עדיין מתגוררים בערד. אנחנו נמצאים שם לפחות פעם בחודש.

חגית: גדלת במשפחה מסורתית או שהדת נכנסה לחייך בשלב מאוחר יותר?

שי: גדלתי בבית מרוקאי, ששם המסורת נשמרה אבל לא היינו דתיים. כלומר, עושים קידוש ביום שישי ומעשנים סיגריה בסלון אחרי… החזרה בתשובה הייתה בשלב מאוחר יותר בחיים, ביחד עם אשתי, לפני יותר מעשרים שנה.

התערוכה בערד נקראת ״פטיו״, על שם השכונה שגדלתי בה בערד – שכונת הפטיו הייתה פרויקט חלוצי – בנייה של שכונה מוצלת ומגוננת, עם רחובות פנימיים. כיום זו שכונה מוזנחת ומתפוררת, אבל בילדותי היא הייתה עולם ומלואו. ילדים ומבוכים וחוויות מגוונות

חגית: ערד בשנות ה־70 הייתה מעין ״עיר לדוגמה״. מתוכננת על פי רעיונות אדריכליים מתקדמים, עיר שמשכה אוכלוסיה מגוונת וחזקה למדבר, זה לא מובן מאליו

שי: נכון. היא הייתה פרויקט ניסיוני עם חזון מאוד חזק, שיש כאלו שיגידו שזה לא הצליח, אבל בעיניי זה כן הצליח – לפחות לכל מי שגדל בערד ויצא לעולם. חלק עושים חיל וגם אלו שנשארו, מחבריי האהובים. החיבור למדבר נשאר. ובתור ילד שבא מקרית שמונה המופגזת בקטיושות ובטראומה של חדירות מחבלים, ערד הייתה לי לרפואה

חגית: יפה. ולא איבדת את מבט העיניים האוהבות

שי: זה נראה לי לנצח. התערוכה במרכז לאמנות עכשווית בערד היא סגירת מעגל נפלאה. התערוכה הראשונה הרצינית שראיתי מימי הייתה בערד, אצרה אותה תמי כץ פרימן וקראו לה ״דזרט קלישה״. כשראיתי אותה זה די חידד בי את הרצון להיות אמן

לאה אביר, אוצרת התערוכה: ״בציורים רבים אפשר לשמוע את פוטנציאל הניגון או השירה, כמו סשן אלתור. בתוך הסיפור הגדול של כל ציור יש המוני סיפורים קטנים. משחק מתמשך בין מרכז ושוליים״

חגית: ושם בקריית האמנים בערד הצגת את התערוכה הראשונה שלך, לפני כ־30 שנה. וכעת אתה כאילו ממשיך או בעצם חוזר לאותה נקודה. כותבת אוצרת התערוכה, לאה אביר: ״התערוכה עוקבת אחר מספר מוטיבים ביצירתו של האמן, וכוללת עבודות מ-2007 ועד היום. מרבית העבודות הן מרחבי ציור גדולי ממדים הנבנים מהנחות של צבע ומתפקדים כמאגרי סימנים: מעין מפתחות לדלתות שונות ליצירתו. הציורים שמכונים “אוטובוסים”, למשל, פורשים רשת צבעונית של דמויות וצורות, כמו וילון של חרוזים שנגלה בו רגע הכניסה לאוטובוס עירוני מלא אדם. המערך הזה מצטייר גם כמעין תודעה קולקטיבית רבת-גוונים, שמאחוריה צילו של האמן העובד בסטודיו.

״בציורים רבים בתערוכה אפשר לשמוע את פוטנציאל הניגון או השירה שמצוי בקומפוזיציות הצבעוניות, כמו סשן אלתור של כלים רבים. יש עבודות בהן הקולות האלה מוצאים את דרכם גם לסיפור הציורי המתואר: אספן יונים שלומד את שירת הציפורים ושופר בידו, חסיד שעומד אל מול צפרדע מנגנת, מקהלת ציפורים כאוטית אל מול קהל ומנצח ונגן סינתיסייזר עם תרבוש מול להקת קרנפים במדבר שהופך לסוואנה.

״בתוך הסיפור הגדול של כל ציור יש המוני סיפורים קטנים מהם, שצצים כל הזמן ומתחילים מקו או מכתם. הם מובילים למשחק מתמשך בין מרכז ושוליים, או בעצם בין שוליים רבים שמתקיימים במרחב אחד. הגישה הסיפורית הזו מאפיינת את העבודות של אזולאי, שפועל מתוך תפיסת עולם ברסלבית. אפשר למצוא אותה בנגינה, במעשיות, בהתאספויות, בריחוף, במפגש, בהומור, בשיחה המתמשכת״.

כעת אתה ממשיך, כמעט מאותה נקודה?

שי: בתערוכה ״פטיו״ החלטתי יחד עם לאה שכדאי לפתוח מניפה ולא לצמצם למשהו ספציפי. זאת כמעט מיני רטרוספקטיבה

חגית: מתאים לעשות מיני רטרוספקטיבה בנמל הבית, סוג של הכנה. איך היה לעבוד על תערוכה בתקופת המלחמה? אתה לא חושש שהיא ״מתבזבזת״ בגלל המצב?

שי: אולי. אין לדעת. בכול מקרה, גם זאת הייתה הזדמנות, להראות לאנשים – בעיקר לחברים רבים שלי מערד – מה אני עושה. כי אנשים לא באמת יודעים מה אנחנו עושים (מצחיק שהשאלה שעלתה אצלם בעיקר היא כמה זה עולה 😊). אני חושב שלנו כאמנים ויוצרים יש חלק חשוב לנסות להרים למרות החשיכה. אני בעיקר מרגיש שזה קצת מרומם

חגית: עניין המחיר שמעסיק את חבריך הוותיקים הוא רלבנטי במציאות הישאלית. אנשים שואלים את עצמם – הוא באמת חי מזה? מי קונה את האמנות? חשוב לומר שאתה מציג במקביל כיום למשל במוזיאון ישראל 🙂 בתערוכה ״חלומות צלולים״ פגשתי את ״חלום יעקב״ שלך

שי: כן זאת השאלה הפיקנטית. אם הוא חיי מזה. במקרה שלי, אני מודה לאל שזה מסתדר ואנחנו חיים מזה

חגית: ואם נחזור לתלם – תספר מה נכנס לתערוכה – איפה נקודות הנוסטלגיה ואיפה האקטואליה באה לידי ביטוי?

שי: יש בתערוכה חלק מסדרת ה״דוסים״, ביניהם העבודה ״ברית לנמרוד״ ו״הפודל״ ועוד. גם זה מעורר זיכרון מצחיק, כי כשאנחנו הגענו לערד, לשכונת הפטיו ב־1980, בדירה מולנו נכנסו האברכים של חסידות גור, שהיום הם מהווים אחוז ניכר מהאוכלוסייה בערד.

יש גם את סדרת האוטובוסים, שתמיד נראה לי שהם קשורים למסעות שלי בתור ילד מהפריפריה שחולם על המרכז ונוסע באוטובוס אליו

חגית: חלמת על המרכז ונסעת ללמוד בבצלאל, ושם התחברת לשני קצוות שונים של ירושלים

שי: נכון. הגעתי לירושלים שהיא סוג של מרכז בינלאומי רוחני, ולא בהכרח מרכז ביחס לתל אביב. גם תל אביב היא ניסיון למודרניות (בסגנון ניו יורק וכו׳ ). ואולי כמו עם ערד – גם כאן לא ידוע אם הניסוי הצליח

חגית: חחח. בכלל מדינת ישראל – לא ברור אם הניסוי הצליח

שי: בדיוק

חגית: נפגשנו לאורך השנים בתערוכות שונות – בין השאר במוזיאון הרצליה, שם הצגת מחווה לסטודיו של מאטיס (אהבתי במיוחד את העלים של עציץ המונסטרה, שתפסו אצלך חופש פראי). תוכל לדבר קצת על מקורות ההשראה והאהבות שלך בעולם האמנות?

שי: אני זללן אמנות כפייתי. בעיקר ציור אבל לא רק, וההשפעות משתנות ומשנות צורה כל פעם מחדש. קשה לי להצביע על משהו ספציפי כרגע, במיוחד שהאיסטגרם, שאני כמובן נמצא בו, הופך את הכול למרק

חגית: ובפעם אחרת – בתערוכה שאצרתי יחד עם שולמית נוס ״תמונות מחיי משפחה״ (2018) במוזיאון ארץ ישראל – הצגת סדרה של דמויות אנשים רזות וגבוהות – כל אחת מצויירת על לוח צר וארוך משלה. הדמויות הללו (ולמעשה גם הדמויות המיניאטוריות בציורים אחרים) כמעט תמיד הן מזכירות את דמותך, צר וגבוה. אבל בסדרה ההיא היו טיפוסים שונים, מעין ״אנשים כמונו״. ואני חושבת שזה מאפיין מאוד חזק בעבודות שלך – שיש בהן הרבה אהבה לאנשים פשוטים

שי: החוויה בסטודיו היא בעיקר לבד, אז אני מצייר לי את הדמויות ואת האנשים ואת המפגשים וגם את הקהל, ומזמין את כולם אלי לסטודיו. נותן להם לצוף מהתת מודע שלי למודע המצוייר

חגית: האנשים בציורים שלך תמיד בתנועה, תמיד קצת בריחוף – אני מבינה (גם מהטקסט של לאה אביר על התערוכה) שזה משקף משהו מתפיסת העולם הברסלבית שלך

שי: נראה לי שזה משקף בעיקר את תנועת הנפש וההשתוקקות להיות תמיד בתנועה, בזרימה, בריחוף מעל. עבודה רוחנית מעמיקה את העיסוק ברצון הזה. בעיקר בהשתוקקות

חגית: אתה נתקל בקונפליקטים מהצד הדתי – מה מותר ואסור לצייר? האם דברים מסויימים הם נשגבים או מחללים? ואם כבר – יש לך תלמידים או ממשיכי דרכך גם מהמעגל הקרוב, הקהילה שלך?

שי: יש מקרים שאני מקבל הערות משני הצדדים, גם הדתי וגם החילוני, וזה קורה בעיקר בארץ. כשאני מציג בחו״ל זה יותר נוטה למקום המתעניין והרחב יותר. בכל מקרה, להיות אמן דתי במרחב שהוא ברובו ככולו חילוני זה קונפליקט, שרק הופך את היצירה למורכבת יותר. . אני מציג די הרבה ויש חשיפה די רחבה למה שאני עושה.

קשה לדעת אם יש לי ממשיכים, אני לא ממש מחפש כאלו אבל זה קורה מעצמו, לפעמים

חגית: מה התוכניות להמשך? יש מפגשים בתערוכה בערד? אתה כבר עובד על משהו חדש שאפשר לגלות?

שי: תהיה סדנת דמיון מודרך בתערוכה בזמן פסטיבל ערד, בתאריך 5.8, סיור אוצרים מתוכנן ב־16.8 – הולך להיות כיף.בימים אלה אני עובד על תערוכת יחיד בניו יורק, שתיפתח בנובמבר בע״ה. עבודה שלי נרכשה לאוסף של המוזיאון היהודי בבאזל, ותוצג בתערוכה שתפתח בספטמבר. ועוד תערוכת יחיד בגלריה זומר בדצמבר. יש עבודה ויש עוד כמה עבודות פה ושם בתערוכות קבוצתיות

חגית: שלא יחסר. בהצלחה

שי: אמן. בעיקר שלא יחסרו לנו הנשמות של האהובים שכלואים בעזה, ושיחזרו לנו בריאים ושלמים וגם החיילים (יש לי בן לוחם) שיחזרו לשלום ותחזור לכאן האהבה בינינו שכול כך חסרה

חגית: הלוואי

---

שי אזולאי | פטיו
אוצרת: לאה אביר
המרכז לאמנות עכשווית בערד
נעילה: 16.8