נגררת: מחוסר כל לחוסר אונים - החלום האמריקאי ושברו

על פניו, ״נגררת״ של הבמאית סטפני ליינג, שעולה בבכורה ישראלית בפסטיבל הקולנוע בירושלים, הוא תמהיל של קלישאות חבוטות, קו עלילה שבלוני וביקורת אנטי־ממסדית שכבר איבדה את השיניים. אולם, כשהיא חמושה בקאסט לא רע, באירוניה דקה ומחאה שקטה – וברוז ביירן אחת – ליינג מצליחה לחלץ את המיטב מנרטיב שחוק. התוצר הסופי הוא דיוקן אקטואלי, לא מעודד במיוחד, של החלום האמריקאי ושברו.

אמנדה (רוז ביירן) היא אישה שהמזל הפנה לה עורף. אלכוהוליסטית בהחלמה, היא מתגוררת במכונית שלה, טויוטה קורולה 91׳, ומחפשת עבודה. יום אחד, לאחר שסוף־סוף מצאה פרנסה, היא חוזרת לבית שלה על גלגלים ומגלה שהוא נגנב. לאחר לילה של שינה ברחוב, היא מתבשרת שהאוטו נמצא.

היא מגיעה למגרש ההחרמה, רק כדי לגלות שהוא עבר מגנב אחד לגנב אחר – קבלן עירייה שמסרב להחזיר לה את הרכב בלי תשלום חזירי של כסף שאין לה. זה לא רק הרכב שלה. זה גם הבית שלה, תנאי להחזקה בעבודה החדשה והקו היחיד לבתה הגרה בעיר אחרת. בלי רכב – אין לה דרך להגיע אליה.

העלילה עוקבת אחר אמנדה, כשהיא נשחקת תחת גלגלי הבירוקרטיה, ומנסה להשיב לעצמה את רכבה וכבודה: בתי משפט, תביעות, טפסים, עורכי דין, מקלטים. הימים נמתחים לשבועות, השבועות לחודשים, והיא מוצאת את עצמה שורדת במעון למחוסרות בית, כשההתמכרות שלה, הדרישות הנוקשות של השיקום והמרחק מבתה סוגרים עליה מכל כיוון. השאלה כבר לא אם תחזור לרכב – אלא אם יש בכלל סיבה להמשיך להילחם.

השבלונה של אדם מול מערכת כבר נטחנה עד דק. כמו גם זו של גיבורה שיוצאת להילחם בכרישים הגדולים (ע״ע ״ארין ברוקוביץ׳״). אבל ״נגררת״ הופך את הסיפור הזה להרבה פחות הירואי, הרבה יותר מציאותי, ובעיקר: אנושי.

התסכול מלווה את מסעה התקוע של אמנדה, ואין כמעט נחמה. הזמן זוחל; שום דבר לא קורה. סטגנציה מרגיזה מול אדישות ממסדית. לאורך הסרט, הבמאית דופקת את זה עמוק ועמוק יותר בתודעה – עם אירוניה מעוררת זעם – בעודה מציגה ניגודים רבים וחדים: קבוצת חסרות בית ששרות את ההמנון מדי בוקר, כשברקע קשת בענן מצויירת על הקיר בצבעים דהויים; או באינטרקאטים עם מספרת כלבים, שבה ההולכים על ארבע מקבלים ספא ומסאז׳ – בזמן שאמנדה וחברותיה מצטופפות במרתפי כנסיה, מנסות לגרד סיבה להמשיך. עורך הדין של חברת הגרירה אפילו לא מחזיר צלצול. הוא עסוק בלשחק גולף או שהוא אוכל במסעדות יוקרה.

כבר בתחילת הסרט ברור שלבמאית יש כוונה ברורה ונימוקים לעסוק בנושא: כיתוב הפתיחה חושף כמה אנשים חיים בארצות הברית בתוך מכוניות. כל סצנה בסרט מהדהדת כתגובה נוקבת לפערי המעמדות.

הוליווד אוהבת לראות את האיש הקטן קם על המערכת – בתנאי שיש פרצוף יפה שמזכיר לה שהיא טעתה. ״נגררת״ לא משתתף במשחק הזה ואפילו עושה כמה תכסיסים להפוך את הקערה על פיה. אין פה גאולה, אין אישור מוסדי, ואין אפילו רמז לאופטימיות מתקנת. רק עולם שבו כללי המשחק ברורים: את לא שווה כלום אלא אם כן את יכולה לשלם.

רוז ביירן עושה מהתפקיד הזה מטעמים, עם ההופעה הכי טובה בקריירה שלה. שילוב מגובש ומדויק בין טרגדיה לקומדיה, גם אם הבדיחה על חשבונה. גם אם היא שחורה ומופנית כלפי הקהל כחלק מהבעיה. ומתחת לפני השטח – פגיעות, כאב, חוסר אונים

אין גם ניסיון לייפות את הגיבורה או את מה שהיא מייצגת. היא מעוררת רחמים, מאופרת בבוטות ולבושה בצבעי פסטל – נלעגת, תשושה, ״מחופשת״ בהתאמה לציפיות החברה ממנה. היא לא מגלמת אייקון של מיניות, לא של השראה, לא של עוצמה. רק אדם שחוק, שכבר לא נשאר לה מה להפסיד מלבד הבית. גם אם הבית הוא טויוטה קורולה ׳91.

והנה רוז ביירן עושה מהתפקיד הזה מטעמים, עם ההופעה הכי טובה בקריירה שלה. השחקנית, שמזוהה בדרך כלל עם קומדיות, יוצרת כאן שילוב מגובש ומדויק בין טרגדיה לקומדיה. בכל פעם שמתאפשר לה להכניס בדיחה, היא מתזמנת אותה לעילא. גם אם הבדיחה היא על חשבונה. גם אם היא שחורה ומופנית כלפי הקהל כחלק מהבעיה. ומתחת לפני השטח – פגיעות, כאב, חוסר אונים.

לצדה של ביירן אפשר למצוא את דמי לובאטו, אוקטביה ספנסר וסיימון רקס. למרות שתפקידיהם קטנים, נוכחותם מוסיפה סרקזם ונפח אנושי לדמויות שבחברה האמריקאית הפכו מזמן לבלתי נראות.

מלבד הדרמה והייאוש יש בסרט לא מעט הומור, מהסוג המדכא משהו. הבדיחות אינן ממתיקות את המציאות – הן מזכירות כמה בלתי נסבל לחיות בה. כנאמר: ״אם לא נצחק על זה, נבכה על זה״.

״נגררת״ אולי לא מושלם, שכן הוא חוזר על עצמו, לפעמים יותר מפעם אחת. חלק מהדמויות פלקטיות, ורעיונות שיכלו לקבל עומק נוסף – כמו ההתמכרות עצמה כבעיה חברתית־אמריקאית – נותרים בגדר הצהרה שטחית, ולפעמים אף גולשים לעמדה שיפוטית.

עם זאת, יש בו אמת בסיסית. הוא לא מייפה, לא מנחם. הוא פשוט מראה איך נראית מציאות כשאין הגנה ומשאבים. החלום האמריקאי כסיוט בירוקרטי ומייאש. המפלצת מתחת למיטה היא אדישות מעמדית וממסדית. והסיוט הזה לא נגמר. כי זה לא סיוט, ככה נראים החיים עצמם, עבור יותר מדי אנשים.

---

נגררת
בימוי: סטפני ליינג
ארצות הברית, 2025, 105 דקות
3.5 כוכבים