פרנסיס אליס בקלן: מה אפשר ללמוד מילדים משחקים

העולם גדול, עשיר בתרבויות שונות, מרובה בבני אדם שחיים בתנאים אחרים; אך בכל מקום יש ילדים, וכולם רוצים לשחק. בסוף השבוע תינעל במוזיאון לודוויג בקלן התערוכה Francis Alÿs: Kids Take Over שאצרה ריטה קרסטינג. התערוכה מציגה מבחר רחב של עבודות וידאו מסדרת משחקי ילדים של האמן פרנסיס אליס, סדרה שהחל ליצור ב־1999, ובמסגרתה הוא מצלם ילדים המשחקים במקומות שונים בעולם. 

זה כשלושה עשורים שפרנסיס אליס הוא אסכולה אמנותית של אדם אחד. אליס – יליד אנטוורפן (1959) שחי במקסיקו־סיטי מאז סוף שנות ה־80 – יוצר חיבור הדוק בין אמנות ובין חיים, ומגדיר מחדש את יכולתה של האמנות לעסוק במישרין בסוגיות חברתיות ופוליטיות מבלי להיות מעורפלת מצד אחד, או דידקטית ומטיפה מצד שני. 

לקהל הישראלי הוא זכור מהתערוכה ״הקו הירוק״ במוזיאון ישראל שאצרה סוזן לנדאו ב־2005, שם הוצגה העבודה המתארת את הליכתו במשך יומיים על תוואי הקו הירוק בירושלים, אוחז בידו פחית צבע מנוקבת בתחתיתה, שמסמנת בטפטופים דקים של צבע ירוק את תוואי הגבול הנעלם. הפעולה המשחקית האבסורדית של טפטוף צבע, שהיא גם פעולה פואטית של ציור כמו־מופשט, קיבלה משקל פוליטי בהקשר של המקום, והעלתה שאלות על היעלמותו של הגבול הבינלאומי המסוכם שבין ירושלים המערבית למזרחית.

במרכז רוב עבודותיו של אליס נמצא האדם, כיחיד או כקבוצה, שנכפה עליו לפעול בתוך מציאות קיימת, לפרקים שלווה, ולרוב בתוך מערכת חברתית נוקשה, עם קושי כלכלי, או עם אלימות ומלחמה. הפעולות שאליס מחולל או מתעד הן כלים להתמודדות עם המציאות המוכתבת מעל, מים הזורמים בין הסדקים של המערכת הקיימת, שיש ביכולתם להרחיבם. 

פרנסיס אליס: דרך המאפיינים האבסורדיים, ולעתים החצופים, של פעולה פואטית, מניעה האמנות רגע של משמעות מעוכבת, תחושה של חוסר־משמעות שיכולה לחשוף את הגיחוך שבסיטואציה

הפעולה האמנותית, שהיא פואטית בהגדרתה, יכולה אם כן להיות בעלת משקל פוליטי בכך שהיא מציעה דרכי התמודדות, נקודות מבט אלטרנטיביות או אף להאיץ שינוי של המציאות. במילותיו של האמן, מתוך מאמרו של מרק גודפרי, Politics/Poetics: ״חירות פואטית פועלת כהפוגה במעגל, כסוכן מתסיס באנטרופיה של סיטואציה הנמצאת במצב של משבר או עייפות פוליטיים, חברתיים, דתיים, אתניים, כלכליים או צבאיים. 

״דרך המאפיינים האבסורדיים, ולעתים החצופים, של פעולה פואטית, מניעה האמנות רגע של משמעות מעוכבת, תחושה של חוסר־משמעות שיכולה לחשוף את הגיחוך שבסיטואציה. הפעולה הפואטית צועדת צעד אחד אחורה מן הנסיבות דרך פעולה טרנסגרסיבית זאת. בקצרה, היא יכולה לגרום לאנשים להסתכל על הדברים אחרת״.

דבר אחד חסר: כדור

משחק הוא כלי ראשון במעלה בחיברות: הכרה בגבולות גופניים ותפיסתיים בין ״אני״ ו״את.ה״, הסכמה על מכנה משותף שמאפשר את הדיאלוג המשחקי תחת ״אנחנו״, והכרה בחוקים שמאפשרים את המשך המשחק (גם המשחק הפוליטי של הגדולים). בתערוכה בקלן, בווידאו המתאר את משחק התפוזים בקופנהגן (Children’s Game #34: Appelsindans, 2022), צמדים של ילדים מצמידים תפוז בין חזה לחזה, וצריכים לנוע יחד בסנכרון תוך היצמדות זה לזה כדי למנוע מהתפוז ליפול. 

דרך המשחק הם לומדים רגישות לגופו של האחר, שתאפשר את התנועה העדינה המסונכרנת, וגבולות של כוח – כי הרי היצמדות חזקה מדי לזולת תגרום להתפקעות התפוז ולסוף המשחק. לא פחות מכך הם לומדים על אינטימיות גופנית נעימה שאינה מאיימת – קירבה גופנית לאחר שנובעת מרגישות ומהקשבה.

התערוכה נפתחת בהקרנה גדולה של משחק בטאבאקונגו ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו (Children’s Game #30: Imbu, 2021) שבו חבורת ילדים מנסה לחקות צליל זמזום של יתושים. חוש השמיעה של היתושים נועד למציאת זיווג, ובעוד הזכרים מפיקים צליל זמזום מהיר וגבוה, מפיקות הנקבות צליל נמוך ואיטי יותר. מגפת המלריה מתפשטת ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו במהירות, ורק יתושות נקבות בהיריון עוקצות ומפיצות את המחלה. 

הילדים – רובם בנים – מנסים לחקות את צליל הזמזום הגברי של היתוש, למשוך את הנקבות, ואז למחוץ אותן. המשחק מערב ארוס וטנטוס, משיכה של המין השני והריגתו, ומלבד היותו משעשע באופן מורבידי, הוא כלי להתמודדות עם מציאות מורבידית של התפשטות מגיפה ממיתה.

דרך המשחק הם לומדים רגישות לגופו של האחר, שתאפשר את התנועה העדינה המסונכרנת, וגבולות של כוח. לא פחות מכך הם לומדים על אינטימיות גופנית נעימה שאינה מאיימת – קירבה גופנית לאחר שנובעת מרגישות ומהקשבה

ילדי אוקראינה מתמודדים עם מציאות של הפצצות, גיוס רחב לצבא וחשש מפני מרגלים רוסים שפועלים מאחורי קווי הלחימה. במשחק בחרקיב (Children’s Game #39: Parol, 2023), שלושה ילדים מחופשים לחיילים עומדים בעיקול בכביש בין פירים שנפערו מפגזים, אוחזים בידיהם רובים עשויים עץ ומקל קטן שנועד לעצור את המכוניות הנוסעות בדרך כדי לזהות אם נוסעיהם הם אוקראינים או מרגלים רוסים. 

את נהגי המכוניות שמסכימים להשתתף במשחק הם עוצרים בשולי הדרך המשובשת, ומבקשים מהם לומר את הסיסמה Palyanitsya, המילה המקובלת באוקראינית ללחם, שאותה הוגים רוסים באופן משובש. הלחם הוא שיבולת, אמצעי מילולי לזיהוי חבר או אויב. הילדים מגייסים את עצמם למאמץ המלחמתי, ומתמודדים במשחקם עם מציאות יומיומית מאיימת.

ההקרנה הגדולה ביותר בתערוכה מוקדשת למשחק כדורגל במוסול, עיראק (Children’s Game #19: Haram Football, 2017). חבורת בנים מתבגרים משחקת כדורגל במגרש מאולתר. בין מכוניות מפוחמות ובורות הפגזה הם מתחלקים לשתי קבוצות, מסמנים שערים בשברי אספלט, אך דבר אחד חסר: כדור. 

תחת שלטון האימים של המדינה האסלאמית נאסרו משחקי כדורגל, ואין כדור בנמצא. אך הילדים, אחרי שנים שבהן שיחקו במחתרת, משחקים בכדור דמיוני. הם מוסרים זה לזה כדור בלתי נראה, נוגחים ומבקיעים. 

המשחק מתנהל בהסכמה הרמונית וללא מחלוקות: איש לא חולק על כניסתו של הכדור הבלתי נראה לשער, וכשהוא יוצא החוצה מהמגרש, מסכימים כולם שהוא נפל לתוך בור הפעור בצד הדרך. בתוך מציאות טרגית ומלאת אלימות ופחד, הנערים מוצאים הסכמה, שיתוף פעולה, חברות ושמחה – אלטרנטיבה הולמת למציאות. אך המציאות שבה ומפציעה ומפירה את רגעי הפנאי: יריות פגזים נשמעות, הילדים מתפזרים במהירות, והמשחק מסתיים בפתאומיות. 

כתובית בסרט מספרת שבינואר 2015 חוליה של המדינה האסלאמית הוציאה להורג 13 נערים כעונש על כך שצפו במשחק כדורגל בין עיראק וירדן. משחק הילדים מתגלה כדבר־מה שמאיים באופן קיומי על דיקטטורה רצחנית, ושאת הפוטנציאל של המשחק לפרק אותה, עליה לגדוע באלימות. האלטרנטיבה ״המשחקית״ מוצעת בסוף הסרט – כל נער מזדהה בשמו, ואומר לאחריו את שם קבוצת הכדורגל שהוא אוהד. הוא אינו מזדהה דרך שיוכו השבטי או הזדהותו הדתית או הפוליטית, אלא דרך המשחק שהוא אוהב.

הילדים השתלטו על המוזיאון

רבות מעבודות משחקי הילדים הוקרנו בתערוכות שונות של אליס בעולם, ואף ניצבו במרכז הביתן הבלגי של ביאנלה ונציה ה־59 ב־2022 (Francis Alÿs: The Nature of the Game). התצוגה במוזיאון לודוויג חורגת מהתצוגות הקודמות בכך שהיא לא רק מייצגת משחקי ילדים, אלא גם הופכת חלק מגלריות התצוגה של המוזיאון למרחבים משחקיים שבהם מוזמנים המבקרים לשרבט, להתחפש, ליצור ולהתרוצץ. 

כפי שרומזת כותרת התערוכה, ילדים השתלטו על המוזיאון: שלוש גלריות בסופה של התערוכה שוברות את הטאבו המוזיאלי של ״נא לא לגעת״, ״נא להיות בשקט״ ו״נא להתנהג בהתאם״, וזאת לא בחללים צדדיים של המוזיאון – היכן שלרוב נמצאות הסדנאות לילדים – אלא בגלריות המרכזיות ביותר שלו, המיועדות לתערוכות הבלוקבאסטר. 

יתרה מזאת, כשליש משטח התערוכה נאצר על ידי ילדים, במהלך שאפשר לומר שאינו פחות ממהפכני בזירה המוזיאלית הגרמנית, שלפרקים ניכר שכלל אינה מעוניינת במבקרים צעירים. האוצרת ריטה קרסטינג ויתרה על שטח תצוגה גדול, ומסרה את פעולת האוצרות לילדים משתי כיתות בשני בתי ספר בפרברי קלן. 

תחילת הפעולה הייתה דווקא במגרש של הילדות והילדים – האוצרת הראשית עצמה הגיעה אל בתי הספר, הציגה את המוזיאון והזמינה את הילדים לבקר בו. במשך כשנה, תלמידים משתי הכיתות הגיעו תדיר למוזיאון לסדנאות עם האוצרת, עם חברות וחברי צוות אחרים ועם האמן עצמו. הם סיירו במחסנים, התבוננו ביצירות על פי בחירתם ושוחחו עליהן. 

כשליש משטח התערוכה נאצר על ידי ילדים, במהלך שאפשר לומר שאינו פחות ממהפכני בזירה המוזיאלית הגרמנית, שלפרקים ניכר שכלל אינה מעוניינת במבקרים צעירים. האוצרת ריטה קרסטינג ויתרה על שטח תצוגה גדול, ומסרה את פעולת האוצרות לילדים משתי כיתות בשני בתי ספר בפרברי קלן

בסופו של התהליך הם בחרו באופן דמוקרטי את היצירות שלדעתם אמורות להיות מוצגות בתערוכה שלהם, והיו מעורבים בעיצוב חלק זה: הבמה שעליה מוצגים פסלי חיות, לדוגמה, והקיר שמאחוריה, צוירו על ידי הילדים עצמם. מוזיאון לודוויג – אחד המוזיאונים החשובים בעולם לאמנות מודרנית – הפך למגרש המשחקים של הילדים.

הילדים לא בחרו בציור זה או אחר מפני שהם של מאטיס, פיקאסו או קירכנר. הם בחרו בו כי הוא עניין אותם. והתצוגה מהדהדת זאת: לצד היצירות לא מוצגת התווית המסורתית עם השם המלא של האמן, שם היצירה, השנה והטכניקה, אלא רק שמו הפרטי של האמן ומה מצויר בהן. 

התערוכה שאצרו הילדים מאוספי המוזיאון נפתחת בסדרת דיוקנאות עצמיים של הילדים, שביניהם משולב ציור שמן הנושא רק את הכיתוב ״האמנית גבריאלה ציירה את וילי״. מדובר בציור של גבריאלה מינטר, מגדולות האקספרסיוניזם הגרמני – אינפורמציה מיותרת עבור הילדים, שנמשכו לציור פשוט בגלל הצבעים העזים שלו ובגלל הנושא שלו: ילד. 

את הלייבלים המורחבים מחליפות פרשנויות של הילדים על הציורים, שלא מתיימרות להסביר את הציורים בצורה אובייקטיבית־לכאורה, אלא מסבירות את ההתלהבות הסובייקטיבית מהיצירות: לצד ציור של און (קווארה), שבו כתוב התאריך AUG.20,2000, נמצאים הטקסטים: ״אילאריה: ׳זאת תמונת קיץ׳; עמאר: ׳אבא שלי היה אז בן 14׳; איוון: ׳וואו, זה מצויר במכחול״.

הילדים מרשים לעצמם לומר על היצירות מה שכל מבוגר מרגיש במוזיאון כשהוא משוטט בו – שפחות מעניין אותו ההקשר ההיסטורי המדויק של היצירה, היכן למד האמן וממי הושפע, והאם מדובר באימפרסיוניזם, בפוסט־אימפרסיוניזם או בניאו־אימפרסיוניזם – אלא שאנחנו נמשכים ליצירה באופן אינטואיטיבי וסוביקטיבי, שהיא מפעילה משהו שקשור באופן הדוק אל נפשנו כאן ועכשיו, ופחות אל האמן ואל תקופתו. 

אנרי צייר ילדה יושבת (אנרי מאטיס, ילדה יושבת, 1909, שמן על בד – עבור הקורא המבוגר), לצדה הטקסט ״אני עצובה. אני חייבת להישאר היום בחדר״ והיא שואלת את הצופה ״מתי אתה עצוב?״. בשיחות על היצירה העירה אחת הילדות שברור שהילדה עצובה – גם היא הייתה עצובה במקומה: היא רוצה לצאת ולשחק עם החברות שלה, ובמקום זה היא צריכה לשבת מול האמן. 

כלומר, מקור חוזקה של היצירה אינו נעוץ במידע המחקרי האוצרותי שמסופק עליה, אלא במידת היכולת שלה להיקשר לחוויות הסובייקטיביות של הצופה. בדיוק כמו המשחק, ההתבוננות ביצירה יכולה להיות כלי לאבחן, לפרק ולהתמודד עם סוגיות מטרידות. 

במובן זה, התערוכה Francis Alÿs: Kids Take Over הופכת כולה למרחב משחקי, המרחיב את פעולת המשחק מההקרנות שבהן צופים באופן פסיבי, לפעולת התבוננות ופרשנות אקטיבית, והיא מסתיימת בהתנסות פיזית של ממש. המוזיאון לא מדבר על אינקלוסיביות אלא מכיל גם בפעולתו האוצרותית, נסוג מעמדתו המחנכת, ומאפשר רגע לילדים ללמד את הקהל – כיצד אפשר להסתכל על אמנות מתוך תשוקה והזדהות, וכיצד יוכל העולם להיות מהנה הרבה יותר אם נשב יחד, נקשיב זה לזה, נסכים על חוקים – ונשחק.

---

ד״ר קובי בן־מאיר הוא האוצר הראשי של מוזיאון חיפה לאמנות
צילומים: Historisches Archiv mit Rheinischem Bildarchiv