ירין דידי: לאט לאט - מהר מהר. וככה נמשיך

יובל: הי ירין, בוקר טוב. מה שלומך בימים טרופים אלו? אני רוצה להגיד שממש שימח אותי המייל שלך שתכף נצלול לתוכו, כל יוזמה לבית חדש לתרבות עם גלריה ותערוכה (ושמות שאני לא מכיר אז בכלל) ועוד זה נותן אוויר

ירין: הי יובל, בוקר אור! שלומי טוב, בהחלט ימים טרופים… אבל עושים את המיטב לקום ולחזור לעשייה

יובל: יפה. במה נתחיל? המבצר? ג׳סו? מקשה? אתה?

ירין: שאלה טובה, יש הרבה דברים על הפרק. תבחר אתה?

יובל: בוא נתחיל איתך: ספר רגע איך התגלגלת לאצור, לעשות אמנות ולהיות חלק מהדבר הזה

ירין: בכיף. התגלגלות האמנותית שלי החלה מהבית שבו גדלתי, לאבא מדהים שהיה מורה לעיצוב וצייר היפר ריאליזים בזמנו, כך שגדלתי לתוך יצירות אמנות, חומרים וטכניקות מגיל צעיר. מאז ומתמיד החזקתי עיפרון וכלים ידניים ולכן עולם האמנות תמיד היה איתי לאורך הדרך

ירין: עם הזמן המשכתי לחקור ולחפש – והגעתי ללמוד ציור ורישום אצל הציירת הנהדרת מיה זר, שפיתחתי איתה את כל הבסיס שממנו אני פועל בתחום היצירתי. משם והלאה, תמיד נדדתי וחיפשתי עוד אמנים ואמניות ליצור איתם ודרכם, תמיד אהבתי לשאול שאלות ולחפש תשובות – אמנותיות ורוחניות. 

לכן עם השנים התחלתי ליזום מהלכי תרבות קטנים־גדולים בתוך העיר (תל אביב). מציורי קיר ועד לתערוכות מסיביות מרובות משתתפים. ייתכן שבהתחלה זה לא היה מתוך הגדרה של ״אוצר״ אלא מתוך רצון ״ליצור״ נקודות יצירה חדשות, עבורי ועבור סביבתי.

יובל: ומה היה קיים קודם: ג׳סו או המבצר?

ירין: ג׳סו! ג׳סו היא תנועת אמנים למען תרבות מקומית, שהחלה את דרכה כמעט מיד לאחר תחילת המלחמה, דווקא ברגעים הכי קשים שחווינו.

התנועה החלה לפעול במרחב התרבותי מתוך הבנה וצורך שחסר בסיס, חסר מקום, בין אם הוא דיגיטלי או פיזי. אני ושותפי ליאור פלד הגענו לסיטואציה שבה הרגשנו שעוד רגע אחד וכל האמנים.ות שאנחנו כל כך אוהבים, או אפילו עדיין לא מכירים – עלולים לעזוב את העיר, את הארץ, את האמנות. מתוך חשש נפשי, אפילו מתוך חשש קיומי.

לכן החלטנו לעשות מהלך – להתחיל מעמוד אינסטגרם, שמשתף אמנות מקומית, מדבר עליה, נותן לה במה – ובמיוחד לאמנות חדשה, צדדית, שלא תמיד מקבלת אור ובמה לביטוי. אט אט הגענו לאופציות שבהן הצלחנו לקבל חללים פיזיים (פארק התחנה, דיזנגוף סנטר, סמטת שלוש) שבהם יצרנו תערוכות, פסטיבל קירות, סדנאות, ערבי רישום שמשולבים עם מוזיקה קלאסית מקומית (!), ואף העברנו וליווינו פרויקטים דיגיטליים כגון איורים, עיצובים, חיבור מקומות עבודה לאמנים.ות.

וכן הכל מתוך מטרה אחת ברורה – לקדם ולתמוך באמנות ובתרבות המקומית שלנו. להקל על תהליכים בירוקרטיים לא פשוטים, עבור האמנים.ות שלנו

יובל: עוד אחזור לזה ולרעיון וליוזמה אבל זה הזמן לכמה מילים על המבצר

ירין: המבצר הוא בית לאמנות ותרבות. מקום חדש ומסקרן שבו הכרנו את שותפנו למקום – קבוצת 4TC המסתורית, שיוצרת מהלכים אקספרימנטליים מתוך חיי הלילה, שיודעים כיצד לצקת את עולם הקלאב באופן מדויק ומבריק. ויחד החלטנו להקים את ״המבצר״, 600 מטר רבוע בדרום תל אביב, 4 קומות שמתחלקות לז׳אנרים שונים של בילוי, אך מוקפדים ומדויקים בכל פינה ופינה.

מקום שיודע להתאים, להיות דינמי, לקבל החלטות זריזות ומדויקות למען חוויות מעט אחרות. מהתערוכה של היום וערב – אל עבר תקלוטים ליליים, אל עבר מפגשים ארעיים בין יוצרים ויוצרות שתמיד סביבנו.

הגענו לסיטואציה שבה הרגשנו שעוד רגע אחד וכל האמנים.ות שאנחנו כל כך אוהבים, או אפילו עדיין לא מכירים – עלולים לעזוב את העיר, את הארץ, את האמנות. מתוך חשש נפשי, אפילו מתוך חשש קיומי

המבצר הוא מקום מודולרי שיציע אין־ספור חוויות: תערוכות, סדנאות, הרצאות, הופעות, קונצרטים, מסיבות וחיי לילה ואפילו קפה וסביבת עבודה לשעות היום. כל מה שטוב – במקום אחד.

יובל: מה שנקרא איפה נרשמים… תגיד, מתבקש לשאול – מה המודל העסקי של הדבר הזה? כי זה נשמע חלום של כל אחד לפתוח כזה מקום אבל החיים עצמם

ירין: המודל העסקי נבנה עוד לפני שהמקום נפתח כמובן, ישבנו לילות על גבי לילות, בניסיון להבין כיצד נוכל להתקיים בתוך חלל כה גדול. ומצאנו דרכים, בין שיתופי פעולה למיזמים ועסקים מקומיים (אואזיס – צמחים, פסנתרי זוהר – חדר פסנתרים, לוסט אנד פאונד – סאונד. וכן הלאה והלאה). הפעלנו את מיטב הקשרים והניסיון שלנו בתחום, ויצרנו מהלך שבו כל מכרינו וחברינו תרמו ועזרו, נתנו יד. בין אם זו פיזית או אפילו עצה טובה. ככה שאנחנו מוקפים בא.נשים טובים ונהדרים שעוזרים לנו לפתח ולמצוא קרקע פורייה לעשייה שלנו

כל דבר שלם אפשר לשבור, לשנות, לעוות

יובל: נייס. ואחרי כל ההקדמה הארוכה והחשובה הזו, בוא נדבר על הלב: האמנות. מה קורה בתערוכה ״המקשה״

ירין: תערוכת מקשה הגיעה לאחר המון מחשבה על פתיחת המקום, על התקופה האחרונה שבה היה קשה למצוא שלמות, אחדות. בתוך הכאוס של השנתיים האחרונות – לא יצא לי וכנראה גם לחבריי – להרגיש חלק ממשהו אמיתי שאפשר להיאחז בו, גם אם לתקופה קצובה בזמן. לכן פיתחתי את הנושא ״מקשה״ שבה קראתי לאמנים.ות מקשת רחבה של יצירה וז׳אנרים להתכנס למהלך מעט אחר – 17 אמנים ואמניות, מטווח גילאים שונים, חלקם מציגים בגלריות ומוזיאונים, וחלקם עדיין לומדים בבצלאל ובסביבה. 

המהלך היה רעיון ובקשה להתאספות, לקול דק שקרא לנו לחזור – להתאסף ולהציג – את היצירות שיצרנו בזמן המלחמה, בחודשים האחרונים, והכל נע סביב התמה ״מקשה״. אחד מהיוצרים – בר פרום – זרק לי במהלך הדרך עוד לפני גיבוש הרעיון על ספר טכניקות (שעדיין לא איתרתי) שהוא מילון של פעולות: שבירה, הדבקה, לחיצה, חיבור, סדיקה ועוד.

באופן טבעי התחברתי לנושא. כל אחת מהפעולות הללו הן פעולות שאפשר לחוות באופן פיזי וגם רגשי בשנתיים האחרונות. כל דבר שלם אפשר לשבור, לשנות, לעוות אם גם רוצים – והכל נעשה מפעולות שונות אך מקבילות. כך נוצרה לה התמה של התערוכה

יובל: מעניין. אם אתה מוצא את הספר תספר 😇 אני יודע שזה לא קל לבחור אבל אי אפשר להזכיר את כל העבודות, אז בוא תתן 2-3 דוגמאות לעבודות מתוך התערוכה שמביאות את מה שסיפרת עכשיו לידי ביטוי

ירין: העבודה ״לוקס״ של מרב קמל וחליל בלבין, היא עבודת פיסול שנוצרה בטכניקות של תפירה מבדים לבנים, וראש מקרמיקה. עבודה חדשה ומעניינת, שבאופן טבעי יכולה לגרום לתחושת לחץ, גוף זר, מפגש עם דמות שאינה מוכרת לעין – על ספק הלא נעימה – אך מושכת ומותירה מסתורין וגם קצת קסם. 

העבודה באופן ישיר מותירה את הצופה במצב לחץ, סטרס. דבר שמאוד מאוד מאפיין גם את החומר שאיתו הם עובדים: הצמר דחוס *ולחוץ* בתוך הבד, מתוך הגוף יוצאים איברים על ספק גושים רנדומליים שבולטים מן הדמות. 

העבודה ״התקרקעות״ של בר פרום היא עבודה פיסול מסיבית מעץ סנדוויץ׳ מסוג בירץ׳ – מעין גומחה, שקע, דפוס של דמות ששוכבת בתנוחת עובר על הצד, מחפשת מקום להסתתר בתוך האדמה מפני הרעש וההמון. שגם באופן טבעי הפעולה ״חפירה״ בעץ מתקשרת את הרצון לעיתים לחפור בור באדמה ולהיעלם לרגע. להתחבר בחזרה לאדמה. 

בוודאי שיש זעם, כעס, מאוד קשה להשלים עם המציאות הנוכחית. שנתיים ללא פתרון, ללא התקדמות, ללא אופק. אני לא חושב שאמנות מגיעה לפתור את הנושא: אמנות יכולה להציף, לפתח, לערער את המציאות

״חבר״ של יובל כץ היא עבודת פיסול בטכניקת הדפסת תלת־ממד, שתי דמויות שאחת שוכבת והשנייה יושבת על גביה ומחזיקה דגל. האם זהו דגל לבן? של הרמת ידיים? 

השפה של יובל תמיד מלווה בטקסטורות של ״מעיכה״ של החומר, מעיכה עם האצבעות, ספק טעות ספק רציונלי; הרצון להעביר את הטקסטורה הזו בכל מחיר. והטקסטורה הזאת מעבירה באופן מדויק את המצב שבו אנחנו נמצאים, ההרגשה של להיות חבוט, להיעזר בחבר, לדעת גם להרים דגל לבן מידי פעם כשהאצבעות קוראות להפסיק.

יובל: לחץ, סטרס, הסתתרות, חפירה, דגל לבן. יש גם זעם? כעס? או שזו השלמה עם המציאות? יש איזו מסקנה? אתה אופטימי? וכן, אני יודע שאלה הרבה שאלות, שלא בהכרח משתלבות או יוצאות מאותו מקום אז תענה איך שאתה מבין

ירין: לחלוטין, בוודאי שיש זעם, כעס, מאוד קשה להשלים עם המציאות הנוכחית. שנתיים ללא פתרון, ללא התקדמות, ללא אופק זה דבר שבהחלט עושה את החיים יותר קשים. אני לא חושב שאמנות מגיעה לפתור את הנושא, אני חושב שאמנות יכולה להציף, לפתח, לערער את המציאות. ולכן התערוכה הזו קיימת. 

המסקנה היא שאפשר להציג גם עבודות שלא בהכרח מלטפות, נעימות, עבודות שבתוכן יש מסרים נסתרים שכל צופה יכול לקחת את זה לעולמו האישי והחברתי. לכן כאן מגיעה האופטימיות: האופציה ליצור ולהציג עבודות כקולקטיב רחב, לאפשר גם לעבודות לתקשר אחד עם השנייה, להשלים אחת את השנייה – וכך אולי ליצור שלמות, מקשה חדשה. 

חלק מהקמת המבצר הוא הרצון לבצע שינוי, שינוי מהותי בתפיסה ובאמונה שכן – דברים יכולים להסתדר. אבל לפני הכל – אני בעד להציף גם את מה שקשה, ולא לחמוק ממנו כאילו לא היה

יובל: אז מה התכניות הלאה? מה אתה יכול לספר על מה עוד צפוי?

ירין: אז המבצר כאן, כל סופ״ש אנחנו צוללים יחדיו לקונצרטים מסקרנים, תקלוטים, שוטטות והתבוננות בגלריה. ומתחילים להתכוון אל עבר תערוכה חדשה, תערוכת יחיד של האמן איגור מיקוצקי, ״משחק בנשק״, שמכין תערוכה נהדרת ומפתיעה. צעד אחר צעד. נתפסה לי איזו אמרה במהלך ההקמות שהולכת איתי הרבה. ״לאט לאט – מהר מהר״ וככה נמשיך

יובל: אהבתי. משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

ירין: שאני מודה לכל האמנים והאמניות, היוצרים והיוצרות המדהימים שיש סביבנו, שיום־יום קמים ומייצרים אמנות נהדרת. וכמובן שמודה לכל השותפים והעזרה במהלך הדרך

---

מקשה
אוצר: ירין דידי
ג׳סו, המבצר, משה מאור 3, תל אביב
בהשתתפות: איזבלה וולובניק, מרב קמל וחליל בלבין, בר פרום, עומר מוסרי, נעמה אלירז, יותם גורן, חן פלמנבאום, יובל כץ, שירה גנור, דריה שושני, ניר דלוס, עדי שחר, ליאורה קפלן, אלי מגזינר, שחר קושט, אופיר מרום, יונתן קימל
נעילה: 2.8