המרחב בין מילה לדימוי: תערוכה משותפת לקמה שיר וליאור בן זקן

עמית: בוקר טוב, ליאור וקמה. מה שלומכן?

ליאור: בוקר אור 🙂 אני בטוב, בהתרגשות

קמה: בוקר טוב, היה עכשיו פיגוע דריסה ליד הבית שלי, מזל שכולם בטוחים אצלנו במשפחה. לא יודעת לגבי השאר

עמית: דוגמה לשיגעון של לחיות כאן. בימים אלה מוצגת התערוכה המשותפת שלכן ״מקום לאיבוד״. ספרו עליה, על החיבור ביניכן

ליאור: ״מקום לאיבוד״ היא תערוכה משותפת שלי ושל קמה והיא חוקרת את המרחב שבין מילה ודימוי. התערוכה עוסקת בתחושת האובדן כהזדמנות לגילוי מחודש. היא נולדה מתוך אהבה עמוקה למילה הכתובה, ועוסקת ברכבת ההרים שבין כאב לצמיחה.

השירה של קמה עוסקת בשאלת ה״מקום״ – חיפוש, געגוע, בית ונקודות התמצאות. אני מאיירת דימויים העונים ומדברים עם שירתה – שלפעמים מעצימים את הכובד הרגשי ולפעמים מציעים מבט פנטסטי ואופטימי. העניין הוא המנעד, רכבת ההרים הזאת, והשילוב בינינו מייצר מרחב. נוצר דיאלוג בין כאב לצמיחה, בין אובדן להתחדשות. הדואליות מוצגת באופן פתוח ומסתורי, בתוך עולם חזותי עשיר שנוגע ברגעים מתוך המרחב הביתי

קמה: בתקופה האחרונה אנחנו נעים בין משבר למשבר. בכל פעם שנראה שלא יהיה קשה יותר – יש משהו שמעצים את הקושי. לצד זאת אנחנו שואלות איך אפשר לשרוד, ויותר מכך – איך אפשר לצמוח מתוך השבר. הפיגוע מסמן במידה מסויימת את השבר שקורה כל כך קרוב לבית וללב, והתערוכה במובן הזה מסמנת את הצמיחה.

האמנות היא דרך חיים. היא זו שמסמנת את הדרך וגם מאפשרת להכיל אותה. התערוכה מבקשת ליצור משכן נפשי, מרחב שהייה פנימי ובין־אישי במקביל

ליאור בן זקן: בוקר אחד את יכולה להרגיש אמזונה על גג העולם, וערב אחרי ללקק את פצעייך במקום חשוך ומלא כאבים. ההעמדה בתערוכה הנוכחית נעשה על ידינו ומנסה להזמין לשוטטות הזאת

עמית: כן. כמו שכבר אמרתי, החיים שלנו הם ערבוב של מציאות מטורללת שמשתנה מדי רגע באופן הכי קיצוני, ואנחנו והלב שלנו בתוך כל אלו. כמה איורים ושירים יש בתערוכה?

ליאור: ״מקום לאיבוד״ הוצגה לראשונה ב־Yaara Open Studio ביפו, באוצרותה של אושרי כהן נדר. היא נעצרה בזמן המלחמה האחרונה עם איראן, וכעת מוצגת בשנית, בתוספת יצירות חדשות, בגלריה של מזא״ה 9

קמה: היא כוללת שישה איורים על בדי סאטן גדולים, חמישה הדפסי פיין ארט ממוסגרים, צלחת ואגרטל מאוירים. לצד כל יצירה יש שיר אחד או שניים שהיוו השראה ליצירה. ליאור לקחה את התמצית הרעיונית והרגשית בכל שיר שלי, יצרה דימוי משלה ואיירה אותו – כך שיש שיח בין היצירות

עמית: איך זה עובד? תחילה שיר ואז איור? ספרו על התהליך

ליאור: האיורים והשירה מציגים רגעים של תחושת High לצד רגעים של תחושת Low. המרחב מסודר כך שתהיה תנועה בין התחושות הללו, ממש כמו בחיים – בוקר אחד את יכולה להרגיש אמזונה על גג העולם, וערב אחרי ללקק את פצעייך במקום חשוך ומלא כאבים. ההעמדה בתערוכה הנוכחית נעשה על ידינו ומנסה להזמין לשוטטות הזאת

קמה: דגש נוסף בתערוכה הוא על התנועה בין המרחב הביתי לחוץ־ביתי, כמו התנועה שנעשית בין פנים וחוץ. על ההשפעות של העולם מבחוץ על העולם הפנימי – השבר והמלחמה, אבל גם הטבע והאנשים שנכנסים אליו

עמית: ליאור – את קוראת שיר ועוברת לאיור?

ליאור: האמת היא שאני קוראת את השירה של קמה כבר שנים, עוד הרבה לפני שחשבנו ליצור יחד. אני מעריצה של הכתיבה שלה. יש לי אהבה גדולה לשירה בכלל, ומה שהפך את שיתוף הפעולה הזה לכל כך טבעי הוא שרוב השירים נבחרו מתוך חיבור עמוק שלי אליהם.

את בחירת השירים עשינו יחד, אבל כמעט תמיד אלו טקסטים שהדליקו בי משהו: רגש, זיכרון, דימוי. משם התחלתי לאייר. במקרים מסוימים אפילו שילבתי שני שירים באיור אחד, כשנוצר ביניהם דיאלוג פנימי

עמית: רוצות לתת דוגמה?

קמה: השיר ״מנסה להירגע״, מתוך הספר ״מה תעשי״ (2024), בהוצאת עיתון 77, שליאור איירה את הכריכה שלו והדס גלעד ערכה:

נוֹגֶסֶת בְּתַפּוּחַ, מְנַסָּה לַחְשֹׁב תַּפּוּחַ, חוֹשֶׁבֶת עֲנָבִים
רוֹאָה צִפּוֹר, מְנַסָּה לַחְשֹׁב צִפּוֹר, חוֹשֶׁבֶת אֲדָמָה.
לֹא קוֹרֵאת, לֹא צוֹפָה, לִפְעָמִים מְנַקָּה
מְחַכָּה שֶׁהַזְּמַן יַעֲבֹר שֶׁהַזְּמַן יַעֲבֹר שֶׁהַזְּמַן יַעֲבֹר

ליאור: אחד הדימויים המרכזיים בתערוכה הוא איור של דמות נשכבת על מכונת כביסה, בתוך יער חלומי. האיור נוצר בעקבות השיר הזה, שבעיניי עוסק ברגעים שבהם הראש רץ באוטוסטרדה של מחשבות ואנחנו מחפשות נקודת אחיזה, משהו להתבסס עליו.

הבחירה לשלב מכונת כביסה בתוך נוף סוריאליסטי כמו יער לא הייתה מקרית. היא מבטאת את המקום שבו המרחב הביתי פוגש את המרחב הפנימי. עבורי, יש במילים הקבלה לרגעים יומיומיים פשוטים, כמו אלה שבהם אני שוטפת כלים או בוהה בכביסה שמסתובבת על צירה.  פעולות של סדר חיצוני שאני עושה כדי לייצר לעצמי גם רגע של סדר פנימי

לפגוש עוד קהלים

עמית: בואו נחזור אליכן. איך התגלגלתן כל אחת לעיסוק שלה?

קמה: אני פסיכולוגית קלינית, אבל בתואר הראשון שלי למדתי פסיכולוגיה וספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, ואהבתי את זה מאוד. למדתי לא פחות על נפש האדם מתוך הקריאה בשירה וסיפורת מדרך לימודי הפסיכולוגיה. תמיד רציתי לכתוב, אבל רק בגיל 33 נפתח לי משהו והשירים התחילו להגיע. הקריאה והכתיבה מצילות אותי

ליאור: אני מעצבת ומאיירת, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. עבורי האיור הוא צוהר לעולמות אחרים, תחליפים מוזרים ומנחמים למציאות. זו הדרך שלי להתמודד, לעבד רגשות ולהמציא לעצמי נרטיבים חדשים כשאין לי מילים.

נרטיבים חזותיים הם הקטע שלי, גם ביצירת שפה בעיצוב וגם באיור. בין אם זה דרך מיתוג, טיפוגרפיה או איור – אני תמיד אחפש איך לספר סיפור, איך ליצור חיבור רגשי, איך להדהד תחושה דרך דימוי

עמית: ממתי אתן עובדות יחד?

קמה: מאז שנת 2023, כשעבדתי על הספר שלי ״מה תעשי״ – שיצא אחרי ה־7 באוקטובר והושפע ממנו. ליאור איירה את הכריכה שלו. האיור שלה היה כל כך רגיש וחכם, היא הבינה את המהות של הספר ובמיוחד את זו של שיר ספציפי שאוייר על הכריכה. היד המקצועית שלה, יחד עם השילוב של החוכמה והרגישות – היו בשבילי משוב מרגיע לשירים שלי. היא גם הוסיפה נקודת מבט חדשה בצבעוניות שלה

ליאור: אגב, האיור הזה אוייר שוב במיוחד עבור התערוכה, בגרסה חדשה. זה אחד השירים שאני הכי אוהבת של קמה. הוא עוסק בחיבור לטבע כנקודת אחיזה, כמקום של נחמה. ראינו חשיבות בלהחזיר את הדימוי הזה בקונספט של התערוכה. לשיר קוראים ״אל תטעו ביופיו של הפרח״:

חִשְׁבוּ כַּמָּה אֵיתָן הָיָה
בְּבוֹאוֹ לְהַבְקִיעַ אֶת מַחְסוֹם הָאֲדָמָה,
כַּמָּה כֹּחוֹת נִדְרְשׁוּ לוֹ
עַל מְנַת לְהִתְנַגֵּד לְכֹחַ הַמְּשִׁיכָה,
כַּמָּה סַבְלָנוּת הָיְתָה בּוֹ
כְּדֵי לְחַכּוֹת לַפְּרִיצָה.
כַּמָּה הַשְׁרָאָה.

קמה שיר: האיור של ליאור כל כך רגיש וחכם, היא הבינה את המהות של הספר שלי ובמיוחד את זו של שיר ספציפי שאוייר על הכריכה. היד המקצועית שלה, יחד עם השילוב של החוכמה והרגישות – היו בשבילי משוב מרגיע לשירים שלי. היא גם הוסיפה נקודת מבט חדשה בצבעוניות שלה

עמית: ליאור, תוכלי לפרט על תהליך האיור וההדפסה על גבי בדי המשי?

ליאור: האיור נעשה באופן דיגיטלי ואחר כך מודפס על בדי סאטן ומשי. הבחירה בבדים נבעה מהרצון להכניס לחלל איכות נעה ורכה, בהשראת רעיון הדגל – סמן דרך בעולם משתנה ברעיון של מציאת מקום או דרך. את ההדפסה ביצענו בטופ טקס בפתח תקווה, מפעל להדפסה לטקסטיל ובדים, כששלומי בעל המקום ליווה אותנו בכל התהליך

עמית: יש לכן עוד פרויקטים משותפים באופק?

ליאור: יש לנו עוד פרויקטים באופק. לא נוכל לגלות עדיין, אבל אנחנו בהחלט מאמינות ש״מקום לאיבוד״ לא סיים את דרכו. זו תערוכה שיש בה רלוונטיות רגשית ותרבותית, ואנחנו רוצות שתמשיך להציג, לנוע, לפגוש עוד קהלים.

מעבר לזה, נולדה כאן גם חברות אמיתית מהסוג שהופך את ההמשך המשותף למשהו כמעט מובן מאליו. נראה לנו טבעי ומרגש להמשיך ליצור יחד. הפעם, במסגרת התערוכה, נקיים גם סדנת כתיבה ואיור. אנחנו מאחלות לנו לראות את היופי גם בכאבנו, שיש בו יצירה. שנמשיך ליצור לתוך המציאות הארצישראלית – שרק אנחנו מבינים את מהותה

---

ליאור בן זקן וקמה שיר | מקום לאיבוד
הגלריה של מזא״ה 9 – בית הצעירים של עיריית תל־אביב-יפו
מזא״ה 9, תל אביב
נעילה: 28.8