חומר, גוף, התנגדות: חנאן אבו־חוסיין במוזיאון תל אביב

התערוכה של חנאן אבו־חוסיין במוזיאון תל אביב היא תערוכה מפעימה. יש בה צירוף נדיר של נוכחות ועוצמה, של דיבור בקול רם, ובו זמנית כאילו נשמעת דרכה איזו קינה חרישית ומתמשכת, איזה קול מתריס בעצם שתיקתו. הכניסה לאולם מושכת את העין, כשאת מתבוננת בדבר אחד את שומעת קול ממקום אחר, וכאילו מראש נדמה שיש שם משהו שאי אפשר לתפוס אותו בכוליותו.

אבו־חוסיין היא אמנית ותיקה ומרשימה שפועלת ומציגה כבר כשלושה עשורים. תערוכת היחיד הנוכחית שלה, לרגל זכייתה בפרס רפפורט לאמנית ישראלית בכירה, היא בשום צורה לא סיכום עד כאן, והצפייה בה מאתגרת ומעוררת הרבה מחשבות.

צמר

סמנדרה

בכניסה לתערוכה מוצגת העבודה המרשימה ״צמר (דאפא)״: ״מפל״ עצום מצמר כבשים. הכובד שלו, גופי התאורה, הממדים של הקיר שממנו הוא נופל, כל אלו יוצרים תנועה מלאת עוצמה. הצמר הזה בשל כוח הבידוד והחום, כך מתואר בדברי ההסבר, שימש בחברה הערבית למילוי שמיכות ומזרונים: ״בראשית האביב נלקחים השמיכות והמזרונים לריקון, והצמר נאסף ו׳נפתח׳ מחדש במיומנות נשית ארוכת שנים. הצמר מוחזר לבטן השמיכה או המזרן לקראת החורף הבא״.

הפעולה של הריקון והמילוי, המחזוריות, הבחינה מחדש של ״הפנים״ ו״החוץ״, העבודה הנשית העמלנית האין־סופית והמיומנות והסבלנות הכרוכות בה, כל אלו הכרוכות בעבודת ריקון צמר הכבשים, הן בו זמנית כמעט הצהרת הכוונות של אופני הפעולה באמנות של אבו־חוסיין עצמה. הפעולות של ריקון ומילוי (של צמר או שמן זית) הבחינה מחדש של הגוף הנשי, של היות אשה, ואשה פלסטינית בישראל, של ״הפנים והחוץ״ הכרוכים בקיום של נשים פלסטיניות בישראל, כל אלו ניכרים בתערוכה במיצבים מרשימים, בפיסול יוצא דופן, ובהצבה עצמה. חלק גדול מהעבודות עוסק בסיבולת של הגוף הנשי כמעט מול כל מנגנון שמופעל עליו, במיומנות שלו לפעול בתוך אותם מנגנונים, ולא פחות מכך בחריתה של המנגנונים הללו בגוף הנשי עצמו, שלא לומר בנשימה שלו.

חלק גדול מהעבודות עוסק בסיבולת של הגוף הנשי כמעט מול כל מנגנון שמופעל עליו, במיומנות שלו לפעול בתוך אותם מנגנונים, ולא פחות מכך בחריתה של המנגנונים הללו בגוף הנשי עצמו, שלא לומר בנשימה שלו

העבודה הזו (צמר/דאפא) עומדת גם לעצמה, ובו זמנית מקיימת קשרים מרתקים עם עבודות אחרות המוצגות בחלל. הנה לדוגמה העבודה היפהפיה ״סמנדרה״: מערום מזרונים מונח ליד קיר (באחוריו של אותו קיר שעליו העבודה צמר). המזרנים צבעוניים, מסודרים מאד, אבל גם קצת ״מבולגנים״. סלילי חוטי תפירה, מחטים, פזורים מעל ובתוך המזרונים. כמעט מפתה לקחת מזרון ולנוח רגע. כמעט אפשר להרגיש את הבית.

מערום המזרונים הזה היה מראה מוכר בבתים ערביים רבים ובבתים של יוצאי ארצות ערב. בערב פורשים אותם לשימושם של אנשי הבית או לכבוד אורחים, ואחר כך מסדרים מחדש. הביתיות המוכרת הזו, היומיומית, כשהיא בתוך המוזיאון, חושפת גם את הארעיות הכרוכה בה. תמונת הנוסטלגיה (כמו האמירה המוכרת: ״ותמיד היה מקום לכולם״), כרוכה בו זמנית בשבריריות של אותו מקום, בשרידות שלו ב״אין מקום״ הכרוך בו.

חוטי הצמר, הפרימה שלהם, החוטים והמחטים שבין המזרונים, עבודות הבית ״הנשיות״ האלה, כל אלו נקשרים באיזה אופן ב״זכרון הגוף״, עבודה נפלאה, כמעט דוקרת. העבודה היא מין ״מפל״ או מובייל, ואולי בכלל וילון עשוי עיגולים עיגולים. במבט מקרוב מתגלה שהעיגולים כולם עשויים מגרביונים, גרבי נילון נשיים המחוברים ביניהם בסיכות בטחון. הכל יש בעבודה הזו: הפתיינות שהיא כמעט תפקיד או ציווי, הפרימות האין־סופיות, הניסיון להסוות או לעדן את הגוף, וסיכות הבטחון שמחזיקות את השוליים העודפים, מחברות את הפרימות, דוקרות, מייצרות איזו מראית עין של סדר.

בין לבין: הרס האב

מראה הצבה

אל מול כל החוטים, התפירה, הצמר, הדקירות, הגוף הכואב עומדת העבודה ״בין לבין: הרס האב״. מערכת שלמה של צינורות מסועפים, חלקם שקופים, חלקם צבעוניים, חלקם נתונים בבטון, או בתוך פחי שמן, ובתוך המערכת המסועפת הזו זורם שמן זית. זו עבודה אחרת לגמרי שנראית כאילו היא זרה למרחב, ובו זמנית חולשת עליו.

העבודה עשויה מחומרים אחרים לגמרי – צינורות PVC, פחי שמן, שמן ובטון – ובעוד בעבודות רבות בולט העיסוק בגוף הנשי, היא עוסקת דווקא באב. ההרס לכאורה שהיא מכריזה עליו בכותרת, הוא גם רפרור לעבודתה של לואיז בורז׳ואה, ״הרס האב״, אבל הסיפור (המופשט) שהיא מספרת הוא אחר. הצינורות שבתוכם זורם שמן הזית, התנופה התעשייתית שלהם, ובו־זמנית ״המקומיות״ של שמן הזית (ושל האב), מספרים סיפור מורכב על נוכחות והעדר, על ״בין לבין״.

עבודה נהדרת ויפהפייה אחרת היא ״חולצת האסיר״: חולצות יצוקות מבטון ובכל זאת שומרות על איזו קלות, כמעט אפשר להרגיש את הקמטים, כמעט היפר ראליסטיות. כמו בסיפור האב, נדמה שהן מספרות ספור על היעדרות ונוכחות שהן בו זמניות, על קרבה ודאגה הטמונה בקפלי הבגדים, ובו זמנית על הכובד הכמעט אלים הכרוך בחומריות של הבטון.

אבו־חוסיין עובדת עם בטון לאורך השנים, והיא משתמשת בו בעבודה מטלטלת אחרת, ״שדה נעליים״, כדי לספר סיפור על נשים. עשרות נעלי עקב יצוקות בבטון מפוזרות במיצב הזה. כולן דומות, אבל גם כל אחת אחרת.

ה״היפר ריאליזם״ העשוי בבטון מספר סיפור מורכב על הדימוי הזה של נשים שהולכות על עקבים, שמצטוות להתנועע, שמנסות להימלט, שמבקשות להבליט את יופיין, שהבטון היצוק של חייהן הוא שדה הקרב והמנוסה של גופן

נעלי עקב, כמו גרביונים, אמורות ליצור איזה דימוי פתייני או אלגנטי; נשים אמורות ללכת בהן כאילו הן נולדו לרחף או לנענע את הגוף. בעוד הגרביונים ב״זכרון הגוף״ עשויים ״מהדבר עצמו״ ולוקח זמן לזהות אותן דרך השאריות שלהן, הרי שכובד הבטון ב״שדה הנעליים״ הוא הפוך לגמרי לדימוי ״הראוי״ להליכה בהן.

ובכל זאת, כמו בחולצות האסיר, למרות הכובד, אפשר ממש להרגיש או לראות את האופן שבו נעליים ״מקבלות״ את צורת הרגל או ההליכה המיוחדת למי שנועלת אותן. אפשר ממש לראות איך כל אחת מהן ״שחוקה״ באופן כזה שממש אפשר לזהות דרכו את מי שנעלה אותן.

כשהן מוטלות שם מפוזרות ״בשדה״ כמו שאריות של נשים שאינן, הן בו זמנית נראות כמו ״שארית״ של מנוסה או דווקא משקולת שלא מאפשרת להן ללכת לדרכן. ה״היפר ריאליזם״ העשוי בבטון מספר סיפור מורכב על הדימוי הזה של נשים שהולכות על עקבים, שמצטוות להתנועע, שמנסות להימלט, שמבקשות להבליט את יופיין, שהבטון היצוק של חייהן הוא שדה הקרב והמנוסה של גופן.

חולצת האסיר

מסרק

מסרקים

שדה נעליים

הנוכחות הזו של הבטון שממנו עשויות הנעליים והחולצות עומדת גם מול ״השמיכות של אמא״ שתלויות על הקירות. אילו שמיכות אישיות ״מפעם״, כאלו שנותנים בהן סימנים של בית, רקמה, צבע שהולך ודהה, ריח של כביסה, הטקס של הקיפול המדויק, האמנות של לסדר ולמתוח. השמיכות הללו כמעט הפוכות לגמרי לשדה הנעליים, לסערה שהותירה אותן כאילו נעזבו תוך כדי ריצה, לזרות הכרוכה בו. ובכל זאת, האינטימיות הכרוכה בחפצים של בית, של גוף, של שייכות, נוכחת גם בבטון היצוק, בדימוי הנעליים, וגם בשמיכה שהיא ״הדבר עצמו״.

מיצב מטלטל אחר, ״מסרק״, מורכב ממאות מסרקים יצוקים מפלדה שתלויים על הקיר. אבו־חוסיין מתארת בדברי ההסבר את העיסוק שלה לאורך השנים בנשים שנרצחו על רקע מה שמכונה ״כבוד המשפחה״. דרך כל אחד מהמסרקים היא מציינת את הנשים שנרצחו, מונה את מספרן, כותבת את שמן. המסרק, הכלי האינטימי בין אשה לבין עצמה, נדמה לרגעים גם כמו כלי הנשק. המתח בין החומריות החזקה שלו (הפלדה), לבין הקלות הנצרכת לפעולת הסירוק מספרת ספור מורכב על הגוף, על ההתייפות, על היכולת להנות מגופך, על האלימות הכרוכה בכל אילו.

ולסיום, קמע (רוקיה), עבודה יפהפייה ומהפנטת. על מסך באמצע האולם מוקרן וידאו שבו אמה של אבו־חוסיין חוזרת ומלטפת את ראשה של בתה האמנית. היא קוראת באזניה סורות מהקוראן, בלוויית לחש להסרת עין הרע ששגור באיזור אום אל פאחם, שם נולדה וגדלה אבו חוסיין.

בתוך המרחב הזה של המוזיאון, בין מפל הצמר, נעלי הבטון של הנשים, סכות הבטחון, הרס האב, ומסרקים שמסמנים נשים שנרצחו, העבודה הזו היא כמעט הנשימה עצמה. הליטוף העדין, ההישענות הילדית של אבו־חוסיין על גופה של אמה, השמירה הזו של אשה על בתה, הם רגע אינטימי ויקר, ובו זמנית הצופה כמעט מבקשת להיות חלק ממנו, להיות שמורה.

חנאן אבו־חוסיין | קסר חדוד / גבולות שבורים
אוצרת: דלית מתתיהו; אוצר משנה: טל ברויטמן
מוזיאון תל אביב, שד׳ שאול המלך 27
נעילה: 18.10

קמע