מיכאל טופיול: ״גם כשאני מצלם מסחרי, אני עדיין אמן״

עמית: הי מיכאל. מה שלומך בחום ובמצב הזה?

מיכאל: הי עמית. החום בלתי נסבל והמצב גם, אבל צריך להמשיך קדימה אין ברירה

עמית: נכון. יש ימים שאני אומרת לעצמי שהגיהנום הוא כאן… אבל עזוב, בוא נדבר על הדברים טובים שמחזיקים אותנו עם הראש מעל המים. אתה מציג תערוכה, בעצם שתיים. ספר עליהן

מיכאל: כן. אלה דברים טובים. אחת נקראת ״בין חושך לעור״ ומוצגת בבר ״הוטל ססיל״ בפלורנטין. השנייה, שבה אני משתתף, היא ״חדרי הלב״, תערוכה קבוצתית שאצרה אורנה מזור במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים

עמית: נתחיל אחת אחת. ספר על ״בין חושך לעור״

מיכאל: זו תערוכה על נשיות, אמת ואידיאל היופי, על כאב ועל כוח. תערוכה שלקח לי המון זמן להבין מה אני רוצה להציג בה

עמית: מה ההשראה? איך הגעת לנושא?

מיכאל: אני מצלם כבר כמעט 20 שנה, ולקח לי הרבה זמן להבין מאיפה ההשראות שלי ולמצוא את השפה הצילומית שלי – גם בצילום האישי וגם בצילום האמנותי.

המין הנשי תמיד עניין אותי, גם ברמה האישית והרגשית וגם כנושא צילום. משהו ביופי והאנרגיה הנשית מעוררים אותי ומעניקים לי השראה. אני בדרך כלל מצלם דברים ״יפים ומושלמים״, ופה ניסיתי לשבור את האידיאל המצופה מיופי נשי, ולהתמקד באמת, בכאב, בחוזק ובפגיעות

עמית: במהלך השנים עסקת בנושא הזה גם צילומית?

משהו ביופי והאנרגיה הנשית מעוררים אותי ומעניקים לי השראה. אני בדרך כלל מצלם דברים ״יפים ומושלמים״, ופה ניסיתי לשבור את האידיאל המצופה מיופי נשי, ולהתמקד באמת, בכאב, בחוזק ובפגיעות

מיכאל: כן. עסקתי וצילמתי המון, רק שלקח לזה זמן להתגבש לנושא אישי

עמית: כמה עבודות מוצגות בתערוכה הזו ומה רואים בהן?

מיכאל: התערוכה כוללת 14 צילומים, כולם ריבועיים בשחור לבן. 12 באותו גודל ועוד שתי עבודות קצת יותר גדולות. הן מציגות בעיקר גוף נשי, פנים, תנועה. הכל מאוד חתוך. לא רואים פנים ברורות באף תמונה, הכל חשוך, אפל, קונטרסטי. לא הכל ברור, אבל מנגד רואים המון פרטים קטנים.

יש לדוגמה צילום של רגל ונעל עקב, כשהרגל בעצם נשברת קדימה ורואים את המתח שנוצר בין כף הרגל לנעל העור. בצילום אחר רואים גב שרירי בפוזה שמזכירה תחרויות מרת עולם. לא ממש ברור אם זה גבר או אישה. העבודות בתערוכה מוצעות למכירה וחלק מהכנסות יועברו לעמותות שפועלות לרווחת נשים

עמית: ומה קורה במוזיאון לאמנות האסלאם?

מיכאל: במוזיאון לאמנות האסלאם מוצגים חמישה תצלומים צבעוניים שיצרתי יחד עם פרויקט ״שקופים״ של רוזה רחלי פיירמן וגרישה זילבר – בני זוג שהם אמני זכוכית. את הצילומים צילמנו בטבע עם אוביקטים מזכוכית וגוף. האוביקטים הם חלקי פנים כמו לב ורחם מזכוכית, גם במקרה הזה יש אלמנט נשי

עמית: בוא נחזור אחורה. איך הגעת לעולמות הצילום?

מיכאל: תמיד היה בי צד אמנותי. בתור ילד הייתי מצלם עם המצלמה של אבא שלי וכשהייתי בצבא, אבא שלי ז״ל קנה לי מצלמה נורמלית. אחרי הצבא הלכתי לקורס צילום קצר, ואחריו ללימודים מסודרים במכללת הדסה. זה קרה בזכות חבר טוב ששכנע אותי שאני חייב. וזהו. מאותו הרגע אמרתי לעצמי שאני הולך להיות צלם וגם להתפרנס מזה

עמית: אז אגב פרנסה, מאיזה צילום אתה מתפרנס? מהאמנותי או ממסחרי?

מיכאל: לא ממש מהאמנותי. אני מצלם אופנה, הרבה פורטרטים וגם מוצרים. בעיקר צילום סטודיו. אבל גם כשאני מצלם מסחרי, אני עדיין אמן. אולי יותר טכני, אבל אמן

עמית: ברור. שפה אמנותית וטביעת יד בולטים אצל אמנים, גם אם מדובר בפרוייקט מסחרי. אלו פרויקטים אמנותיים הצגת במהלך השנים?

מיכאל: השתתפתי בתערוכות קבוצתיות, בעיקר כאלה לגיוס כספים או תערוכות מחתרתיות. לפני כמה שנים צילמתי תערוכה עבור ״כנפיים של קרמבו״; ובהמשך הצגתי תערוכה שבה צילומים של עובדים זרים, שאליהם הגעתי דרך עמותות שמסייעות להם

עמית: יש לך כבר משהו בקנה? עובד על פרוייקט חדש?

מיכאל: וואו, האמת שיש לי המון רעיונות שצריכים יישום ואני רוצה לראות אותם קורים. בשביל זה צריך זמן וסבלנות לעצמי. בחיי היום יום קשה להתפנות לזה

עמית: כן. כן. מוכר! אבל אל תשכח את עצמך ואת הזמן שאתה צריך בשביל עצמך. זה חשוב ברמה האישית ובכלל.

מיכאל: נכון. ברור כל כך. עיסוק באמנות עצמה לצערנו היא סוג של פריבילגיה ואני לומד בשנה שנתיים האחרונות לא לשכוח את עצמי. בתחילת הדרך, ישר זרקתי את עצמי לעבודה

עמית: כשצעירים לא בהכרח עושים את הדברים המדויקים. אבל הכי חשוב זה בסוף להגיע ליעד המדויק

מיכאל: הלוואי ומישהו היה מכוון אותי בגיל 25 ואומר לי מה הכי חשוב. במהלך השנים ההתפתחות היתה כרוכה בשילוב של כמה דברים. היו כמה שנים פחות טובות, שבהן חייתי בחרדה שבסוף צלחתי אותה. אחר כך הבאנו ילד שהיום הוא כמעט בן תשע שאובחן על הרצף, ולפני שנה אבא שלי נפטר מסרטן אחרי מאבק של שנתיים. על אלו נוסיף קורונה, מלחמות, להיות עצמאי ועוד. אבל היום אני הרבה יותר חזק משהייתי פעם. אני עובד על עצמי המון

עמית: הסוד הוא לא להפסיק לשאול, להבין ולתקן עד כמה שאפשר את הדרך ואת התהליך שעוברים

מיכאל: תמיד הייתי כזה שואל שאלות ומנסה להבין. גם כילד

עמית: אמן… ללא רגישות זה לא עובד

מיכאל: בדיוק

עמית: אז התערוכות כעת הן גם סוג של מרפא?

מיכאל: וואו לגמרי. בתהליך שעברתי, עבדתי עם מטפלת עסקית שאמרה לי ״תחזור לכיוון אמנותי ותעבוד על תערוכה״. וזה קרה. אני מאמין שהאנרגיה הפנימית שלי גורמת לי לזוז או לקפוא. הפעם זזתי

---

מיכאל טופיול | בין חושך לעור
הוטל ססיל, אברבנאל 52 תל אביב
נעילה: 31.8

חדרי הלב
אוצרת: אורנה מזור
המוזיאון לאמנות האסלאם, הפלמ״ח 2 ירושלים
נעילה: 19.10