הפסנתרניות: המוזיקה נהדרת, החיים מרים

דרמות ביוגרפיות על מוזיקאים נושאות על גבן מטען צפוי מראש: הצלחה, סבל, כישרון, הקרבה – ועדיף גם הורה לוחץ, מאמן רודן או משבר עמוק. בסרט הצרפתי ״הפסנתרניות״ יש את כל אלה ועוד קצת – מספיק מטען רגשי לשלוש ביוגרפיות מוזיקליות. וזו בדיוק הבעיה.

העלילה נסובה סביב קלר וז׳אן (קמיי רזאט ומלאני רובר), שתי פסנתרניות מחוננות, שגדלו וחונכו בבית תובעני, שדחף אותן להיות הטובות ביותר. כשהן מתקבלות לקונסרבטוריון יוקרתי, הבעיות לא מאחרות להגיע: הסביבה תחרותית, המאמן מניפולטיבי, יריבויות נוצרות, קונפליקטים מתלקחים וגם הקשר הקרוב והמיוחד ביניהן מתחיל להיסדק.

אם לא די בכך, מגיעה מכה נוספת: מחלה גנטית נדירה מאובחנת תחילה אצל קלר, ואז גם אצל ז׳אן, ומאיימת לקטוע את הקריירה שלהן עוד לפני שהתחילה. זהו לא רק קו העלילה של הסרט, אלא גם סיפורן האמיתי של האחיות אודרה ודיאן פלינה, שעליו הסרט מבוסס. זהו סרט שעוסק, כמו רבים אחרים, בצורך להקריב הכול כדי לשמר את החלום, להגיע לשלמות אמנותית, להתגבר על מכשולים ולנצח, כנגד כל הסיכויים.

סרטם העלילתי הראשון של הבמאים פרדריק פוטייה וולנטין פוטייה, אב ובן, מלא בכוונה טובה, ולעיתים גם יודע בדיוק על אילו אקורדים לנגן. אבל הוא שופע באופן לא מידתי דרמה, קונפליקטים ואתגרים, ולעיתים נדמה שהוא מנסה להכיל את כולם בבת אחת. הוא נע בין סצנות מרתקות למהוססות, מצליח לעורר עניין אך גם לתסכל. זו חוויה קולנועית שאפשר להעריך, אבל קשה להתאהב בה באמת.

יש דברים שעובדים היטב. בראש ובראשונה המוזיקה, שמובילה את הסרט, ובחלקיו הטובים ביותר גם מכתיבה את קצב העריכה, הצילום ואמצעים רטוריים נוספים. גם הסיפור עצמו מרגש, והאופן שבו צוות השחקנים מביא אותו לחיים תורם לאמינות הרגשית. הכימיה בין האחיות עובדת היטב, וקמיי רזאט נותנת הופעה משכנעת ואמינה – דבר שאפשר לומר גם על דמות האב, בגילומו של פרנק דובוסק ועל קלאוס, המאמן הקשוח והרעיל, אותו מגלם אוגוסט ויטגנשטיין.

מה שפחות עובד זה שהסרט מלא בקלישאות ודמויות סטריאוטיפיות. האב הנוקשה והלוחץ, הדינמיקה המוכרת בין האחיות (אחת חזקה, השנייה פגיעה), הריבים הצפויים, מרד הנעורים – כל הקלאסיקות.

הבעיה הגדולה באמת של הפסנתרניות היא הקושי לבחור בקונפליקט מרכזי. היריבות המורכבת בין האחיות? התחרות? הצורך להוכיח למשפחה? למאמן? לחיות עם המחלה? להיות מאושרות?

גם מלודרמה לא חסר. ריבים, בכי, משברים שנפתרים מהר מדי, כאילו לא קרה כלום, ופרשיות אהבה ורומנים שלא באמת מוסיפים לעלילה. הם אולי נועדו ״להעשיר״, אבל בפועל מדללים את הקו המרכזי, את הסיבה שלשמה התכנסנו: לראות את המאבק שלהן עם המחלה, ואת ניצחון הנפש על הגוף.

בעיה נוספת היא שהקצב לא תמיד מחזיק, בעיקר בחלק האמצעי, האיטי במיוחד. לוקח הרבה זמן עד שהסרט מגיע לקונפליקט המרכזי, ואז עוד יותר זמן עד שהוא חותר לפתרון.

וזה לא קונפליקט אחד. הבעיה הגדולה באמת של הפסנתרניות היא הקושי לבחור בקונפליקט המרכזי מבין שפע קונפליקטים. היריבות המורכבת בין האחיות? התחרות מול נגניות אחרות? הצורך להוכיח למשפחה? למאמן? לנצח את המחלה? לחיות עם המחלה? להיות מאושרות? למצוא אהבה? לא ברור.

במקום לבנות קו דרמטי חד אחד הסרט מתפזר בין יותר מדי חזיתות שמושכות את העלילה לכיוונים שונים. במקום מתח הולך ונבנה, מתקבלת תחושה של ״תפסת מרובה, לא תפסת״. זה חבל, כי ברגעי השיא הממוקדים שלו – הכאב, המוזיקה, המאבק – הוא מצליח לגעת. אבל לא מצליח להחזיק את זה לאורך זמן.

לפני ההקרנה, חבר אמר בצחוק: ״מעניין איך יהיה וויפלאש הצרפתי״. ולמרות המרחק בין השניים, ההשוואה מתבקשת מבחינה נרטיבית ואסתטית. הפסנתרניות היה יכול ללמוד מדמיאן שאזל, שיצר את וויפלאש, איך לספר את הסיפור טוב יותר.

שני הסרטים עוסקים בדחף אמנותי קיצוני, במאבק להגיע לשלמות, ובמחיר שמשלמים בדרך. גם כאן יש אנטגוניסט בדמות מאמן תובעני, מניפולטיבי, אלים, שלא בוחל באמצעים, כזה שמפר את המרחב האישי וצועק חזק, וחזק יותר. בוויפלאש זה היה ״Not quite my tempo״, אז כאן זה ״encore, encore״ (שוב, שוב).

אבל וויפלאש היה סרט עם עמוד שדרה ברור ויעיל במיוחד: כל סצנה קידמה את העימות המרכזי בין הגיבור למורה; כל רגע הקצין את השאלה כמה רחוק הוא ילך כדי להגיע לשלמות? כמה הוא יקריב כדי להיות הכי טוב, ומה נמצא בסיכון?

ב״הפסנתרניות״ יש עוצמה רגשית דומה אבל היא מפוזרת בין יותר מדי כיוונים. כאילו הסרט רוצה לומר הכול, ולא מצליח לבחור במה באמת להתמקד.

בסיכומו של דבר, מדובר בסרט חביב שיתרונותיו עולים על חסרונותיו. הוא בהחלט שווה צפייה באולם ולו רק בזכות המוזיקה הנהדרת וכמה סצנות שבאמת מצליחות לרגש. ובכל זאת, זהו סרט עמוס מדי, כזה שהיה יכול להרוויח דווקא מהפחתה. הוא מנסה לנגן את כל הצלילים בבת אחת ושוכח שלפעמים גם הרווח בין התווים הוא חלק מהמוזיקה.

---

הפסנתרניות
בימוי: פרדריק פוטייה וולנטין פוטייה
צרפת, 2024, 108 דק׳
3 כוכבים