״מסייה אזנבור״: שירת חייו של גדול השאנסונרים, במבט עכשווי

שארל אזנבור הוא לא רק שם ענק בעולם השאנסון הצרפתי, אלא סמל של דור הנפילים. מדובר באחת הדמויות המוכרות והאהובות בז׳אנר: זמר ויוצר ייחודי, שכתב והלחין למעלה מאלף שירים, וביצע אותם במספר שפות. רבים משיריו הפכו לנכסי צאן ברזל של המוזיקה הצרפתית בכלל, ושל הרפרטואר השאנסוני בפרט. הסרט ״מסייה אזנבור״ הוא ביוגרפיה קולנועית־מוזיקלית, שמשלבת מוזיקה, אמנות וזהות תרבותית. הוא עשוי לשבות את ליבם של המעריצים הוותיקים של אזנבור, ולמשוך גם את מי שעדיין לא נחשף לקסמו.

העלילה מתארת את חייו של הזמר האגדי, מהילדות הקשה בצרפת, בשנות ה־20 של המאה שעברה, ועד להצלחה עולמית. הסרט עוקב אחרי השאיפה הבלתי נלאית של אזנבור ליצירה, אהבותיו, משפחתו ומאבקיו האישיים, תוך שהוא מלווה את דמותו האומנותית, שצמחה ממאבק פנימי ושליטה מוחלטת על יצירתו. רובו מתמקד סביב המאבקים של האמן, שלא תמיד הצליח, לא בארצו ולא בחו״ל, ומציג את התהליך המאתגר שעבר עד שהפך לאגדה חיה.

הסרט מחולק לפרקים הקרויים על שם יצירותיו של שארל אזנבור, והם מובילים את הצופה דרך נקודות שונות בחייו: מילדותו, כבן להורים ארמנים שברחו מרצח עם, דרך מלחמת העולם השנייה והשחרור, להתפתחות המוזיקלית שלו וליחסיו עם אדית פיאף – קשר שהשפיע עליו רבות. החלוקה הזו מאפשרת מבט ממוקד בכל שלב, אך גם יוצרת רצף דרמטי ברור, שמוביל אל פריצתו המפוארת והפיכתו לזמר ייחודי בזכות עצמו.

הסרט אינו מכתיר את אזנבור ככוכב מיום היוולדו. להפך. בראש ובראשונה זהו מכתב אהבה לשאנסון ולפועלו של האמן, אך גם דיוקן של כאבי הגדילה שלו והמחוייבות הקנאית לאמנות, גם במחיר ויתורים רבים.

הוא חוזר שוב ושוב לשנים שבהן דלתות נשארו סגורות, חלטורות היו הפתרון הכלכלי ומבקרים לא חסכו מהאמן בוז והשמצה. הפרקים האלה לא רק מוסיפים מתח דרמטי, אלא גם מזכירים שהצלחה איננה קו רציף, אלא מסלול ארוך ומפותל, שבו מקבלים עשרות פעמים ״לא״ על כל ״כן״ אחד. אבל כשה״כן״ הזה מגיע, עבור האמן הנכון, הוא פותח עולם שלם, ולעיתים גם הופך אותו לאגדה.

אם ברבות מן הביוגרפיות המוזיקליות הסיפור נבנה סביב המאבק בנפשו או בגופו של הגיבור, כאן זהו מאבק נגד כוחות חיצוניים, שבתוכם עולה גם שאלה על הלגיטימיות שלו בלב התרבות הצרפתית

מי שמגלם את אשף השנסון הוא טאהר רחים, שחקן ממוצא אלג׳יראי שהפך לשם בולט ומוערך בקולנוע הצרפתי. רחים מאמץ לעצמו את דמותו של אזנבור דרך מחוות הגוף, המבט והשירה. לקראת התפקיד עבר הכנה פיזית וקולית אינטנסיבית: הוא ירד במשקל, למד לשיר בקולו של אזנבור, שינן את הכוריאוגרפיה הבימתית המוכרת שלו, וביצע בעצמו את השירים המופיעים בסרט – לפחות חלקם. ההקפדה הזו מתורגמת למסך בנוכחות כריזמטית ושובה.

עוד אישיות כובשת היא דמותה של אדית פיאף, המגולמת על ידי מרי ג׳ולי בופ. למרות שנוכחותה אינה רבה בסרט, היא מהותית להתפתחות הדמות, והמשחק של השניים מפיק רגעים מלאים במתח וגם בהומור, ביריבות ובשיתוף פעולה.

״מסייה אזנבור״ הוא פרי שיתוף פעולה נוסף של שני יוצרים שביימו ואף כתבו את התסריט: מהדי אידיר ופביאן מרסו. הראשון הוא במאי צרפתי ממוצא אלג׳יראי שהגיע מסצנת ההיפ הופ, עבד כעורך וצלם, וביים קליפים למוזיקאים שונים. השני, משורר ומוזיקאי בולט בצרפת, המוכר בשם הבמה Grand Corps Malade (גראן קור מלאד).

הניסיון המוזיקלי והחיבור לעולם הפופ האורבני מוכיחים את עצמם: הם מצליחים להעניק למוזיקה של אזנבור נוכחות צעירה ורעננה מבלי לפגוע בכבודו. כך למשל, באחד הקטעים המפורסמים (Parce Que Tu Crois), המוזיקה שנשמעת איננה ההקלטה המקורית, אלא סימפול שלה מתוך להיט של ד״ר דרה (What׳s The Difference),  בחירה שממקמת את אזנבור גם בתוך ההווה המוזיקלי ומבססת את השפעתו הרב תרבותית והבין לאומית.

ועם כל זה, על אף העשייה הקולנועית המרשימה והביצועים המוזיקליים הנהדרים, ״מסייה אזנבור״ מותיר גם תחושה קלה של החמצה. נדמה שהבמאים בחרו להתמקד בעיקר במוזיקה ובמסלול האמנותי, ופחות להעמיק בהיבטים האישיים המורכבים של חייו. ישנה התייחסות למערכות היחסים ולפנים הפרטיות של האמן, אך אלה נותרים ברקע לעומת המיתוס הבימתי.

בשונה מביוגרפיות מוזיקליות אמריקאיות – כמו ״רוקטמן״, ״רפסודיה בוהמית״ ואינספור סרטים אחרים – שממקמות את הדרמה העיקרית בעולמו הפנימי של האמן, במאבק בהתמכרויות ובנטייה להרס עצמי, ״מסייה אזנבור״ מציב את עיקר הקונפליקט בחוץ. כמו בחברה, בתרבות, ובאופן שבו הן מקבלות – או דוחות – אמן.

אם ברבות מן הביוגרפיות המוזיקליות הסיפור נבנה סביב המאבק בנפשו או בגופו של הגיבור, כאן זהו מאבק נגד כוחות חיצוניים, שבתוכם משתמעת בעדינות גם שאלה על הלגיטימיות שלו בתוך לב התרבות הצרפתית.

בהקשר הזה, ״מסייה אזנבור״ אינו רק דיוקן של אמן, אלא גם המשך לשיחה על מקומו של ה״אחר״ בלב התרבות הצרפתית. זאת בתקופה שבה שיח ״האחר״ והשפעתו על התרבות והפוליטיקה בולטים במיוחד.

בסופו של דבר, ״מסייה אזנבור״ מצליח לשמר את קסמו של האמן ולהעניק לו גרסה קולנועית מרשימה ופס קול המגשר בין עבר להווה. יצירה ביוגרפית־מוזיקלית מרגשת ששרה באהבה – ואף בגאווה – למושא הביוגרפיה שלה, ומעניינת גם את מי שלא הכיר היטב את האיש והרפרטואר.

---

מסייה אזנבור
בימוי: מהדי אידיר, גראן קור מלאד
צרפת, 2024, 134 דק׳
4 כוכבים