״עוד רגע״ במוזיאון אגם: לתת לעיניים את מה שהן מבקשות, בלי לדעת

כמה יפה! זו התגובה הראשונה שעלתה בי מול עבודות מרהיבות של זיוה בוסיבא, קווילטים (quilt) בשלל דוגמאות בדים, שילובי גוונים, תיפורים גיאומטריים וירטואוזיים, שביצירתן הושקעו אינספור שעות, לאורך שנים של התמסרות. כמה יפה! המובייל הענק והצבעוני של רחלי שרפשטיין, שבמבט נוסף מתגלים חלקיו כגזרות ממגזין האופנה בורדה. כמה יפה! כלב הזאב המנומנם, רובץ בפתח הגלריה בפרוותו השופעת מתחת לעציץ. נדרש עוד רגע להבין שהראשון לא ירוץ לקבל ליטוף והשני לא דורש השקיה. אלו הם פסלי השעווה הריאליסטיים והעשויים להפליא של שירה זלוור.

עוד רגע. עוד מבט, מזווית אחרת, אחרי שהתגובה האוטומטית מפנה מקום, והנה כתובת אבסורדית (נדב ברקן), כפל משמעות ויזואלי (תומר חנוכה), חם קר, שביר, הרסני (אליה כהן). ״עוד רגע״ – זו מילת המפתח וזו גם כותרת התערוכה הקבוצתית, שנפתחה לאחרונה במוזיאון יעקב אגם בראשון לציון. האוצר יובל סער (העורך הראשי של פורטפוליו) התחבר למורשת החזותית של אגם מזווית לא צפויה, ובחר בעבודות שדורשות מהעין (והראש) להשתהות עוד רגע כדי לתפוס את מהותן.

עבודות של 10 אמניות, מעצבים ויוצרות מתחומים מגוונים מאכלסים את התערוכה והמפריד ביניהן רב מהמשותף: צלם וצייר, מעצבת מוצר, פסלת, מעצב גרפי, מאייר, אמנית זכוכית, יוצרת טקסטיל, אמן וידאו, מעצבת אופנה; בני דורות שונים, שמגיעים ממקומות שונים בעולם (אם כי כולם ישראלים). אך עיקרון הבחירה היה ברור: סער חיפש ובחר עבודות שדורשות מבט נוסף, שינוי זווית, השתהות, השתאות.

בעידן המסרים המהירים, המידע המיידי והסיפוק המהיר, כשסף הקשב שלנו כבר בלתי ניתן לזיהוי, הבקשה הזו – לעצור ולהתבונן – היא לא מובנת מאליה. להיפך. אפשר לראות בה מלכודת, אבל אם נתבונן עוד רגע אולי נזהה שהיא מתנה. הפיתוי המובנה בתוך היצירות הוא חלק מהקסם שהתערוכה מהלכת על הצופים. ״אני אוהב יפה״, אומר סער, וזה מכנה משותף לרבים. האסתטיקה היא מפתח אחד למיקוד העין ותשומת הלב.

״אם יש דבר שאנחנו לא אוהבים זה לחכות;  כשמבקשים מאיתנו להמתין ׳עוד רגע׳: ברמזור, בקופה בסופר, ביציאה מהמטוס. אבל לעיתים אנחנו משתהים מרצון, כי אם נשהה את המבט לעוד רגע, נבין מה אנחנו רואים ונוכל להעריך יותר מאמץ, עבודה או כישרון״

״אם יש דבר שאנחנו לא אוהבים זה לחכות; ואם יש דבר שאנחנו עוד יותר לא אוהבים, זה כשאומרים לנו לחכות. כשמבקשים מאיתנו להמתין ׳עוד רגע׳: ברמזור בכביש, בקופה בסופר, ביציאה מהמטוס, בכניסה לקניון. אבל לעיתים אנחנו משתהים מרצון, כי אנחנו לא רוצים שמשהו ייגמר, או כי אנחנו מבינים שאם נשהה את המבט לעוד רגע, נבין מה אנחנו רואים ונוכל להעריך יותר מאמץ, עבודה או כישרון״ – סער כותב על התערוכה.

העבודות בתערוכה ״מבקשות״ מאיתנו להשתהות מולן עוד רגע – בדומה לעבודות של יעקב אגם, שמוצגות בתצוגת הקבע של המוזיאון, גם הן במגוון מדיומים של פיסול וציור, חפצים ומיצבים. יחד הן מזמינות אותנו לשהות עם העבודות ולשקוע במה שאגם מכנה כ״מימד הרביעי״, שמכיל את הזמן, התנועה, השינוי – והבלתי צפוי.

וריאציה על ״כדור דיסקו״

אגם, בן 97 כיום, הוא מגדולי האמנים בזרם האופ־ארט (אמנות אופטית) ששיגשג במיוחד בשנות ה־60 של המאה שעברה. עבודותיו קשורות למודלים מתמטיים, מוזיקליים ורוחניים, נוסחאות צבע ותנועה. החיבור שבוחר סער מתרחק מהצורניות ומהטכניקה, ופונה לממדי משמעות, הבנה וגם לתפיסה החושית ולרגש המתעורר למול העבודות.

הקרובה ביותר למורשת אגם היא עבודתה של שרפשטיין (סטודיו Reish) – מעין וריאציה על ״כדור דיסקו״, שנתלה במרכז החלל ומשמש כנקודת פוקוס מרצדת. אך כאן מדובר במבנה רב איברים, פסל קינטי, צבעוני וענק, המזמין את הצופה להיכנס לחיקו, להישבות במראות המשקפות את דמותנו (הו הסלפי! בלעדיו כל זה היה הרבה פחות מעניין) ובאותה עת גם מכפילות ומהדהדות את שאר העבודות בחלל.

העבודה שנוצרה במיוחד לתערוכה נקראת ״קרינולינה״ – על שם אותה חצאית תחתית נוקשה ותפוחה מהמאה ה־19, שנועדה למסגר ולעצב את הגוף הנשי בהתאם לאידיאלים נוקשים של יופי ומעמד. הצורות נחתכו בהשראת מגזין האופנה ״בורדה״, כגזרות תפירה מוכנות מראש. כאן הן יוצרות בחלל מבט רפלקסיבי, מקוטע, משתנה ומתעתע. מארג השתקפויות שאפשר להתבונן בו ולחוות אותו הן מבחוץ והן מבפנים.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Yuval Saar (@byfar)

עדי גז, מעצבת אופנה צעירה, בוגרת שנקר, שואלת את עצמה (ואת הצופים) מה הרלבנטיות של מקצוע עיצוב אופנה בעידן השפע והעודפות של היום, שבו הכול כבר נעשה. במקום לרדוף אחרי החידוש וההמצאה, היא בוחרת ליצור בתוך מה שכבר קיים: לקחת את פריטי הלבוש המוכרים, כמו מכנסיים וחולצה, ולערער על הצורה והמשמעות שלהם, תוך פירוק והרכבה מחדש, חיבורים חומריים שלא ״אמורים״ להיפגש. התוצאה היא צילום בגובה ארבעה מטרים, שבו הבגד מערער גם על הגדרות מגדר ותקינות פוליטית.

עבודתו של האמן עמית שכטר מגיעה היישר מתערוכת הגמר של בוגרי התואר השני באמנויות בבצלאל (2025). יצירת הווידאו ״Let’s Go״ נפתחת באופן מתעתע: קטעי מוזיקה פופולריים, תנועות מצלמה תזזיתיות ופניה ישירה אל הצופה, מזכירים את הקצב הקדחתני של סרטוני טיקטוק ואינסטגרם רילז.

אבל אז, פתאום, מופיע גם הכאן והעכשיו של ישראל 2025, עם מטריות שמדמות כלי נשק ותמרון בין מכשולים ושוחות. דרך העיסוק בעצמו, שכטר מכניס את הצופה לתוך משבר אישי וציבורי. הוא כולא את עצמו במעין חלל עיוועים ומזמין את צופיו להתבונן במבט פולשני למחוזות השיגעון הפרטי.

אליה בלוך, אמנית זכוכית שמציגה כאן עבודות שפיתחה במקור עבור פרויקט הגמר שלה בבצלאל, לפני שנה, גם היא מבטאת את השבריריות של המציאות הישראלית. ביצירה ״דבר שמתחפש לבית״ היא משלבת ניפוח זכוכית בתוך רהיטים ישנים שאספה ברחובות. הפריטים הנטושים מעלים שאלות על בית אמיתי או מטאפורי, שאלות של שייכות וגעגוע; דמיון ומציאות, פנטזיה וזיכרון; תחושות סכנה ופחד, לצד אסתטיקה והומור.

ההומור הוא המוטיב המוביל בסדרת צילומים שמציג נדב ברקן, תחת הכותרת ״גרפיקה שיבושית״. ברקן הוא מעצב גרפי בהכשרתו, אבל הסדרה הצילומית הזו (שהופיעה במקור בעמוד האינסטגרם שלו) מוקדשת לסביבה החזותית היומיומית, הלא מעוצבת. הוא מתעד בטלפון הנייד פרטים שוליים ומקריים במרחב הציבורי – שילוט שהשתבש בתחנת אוטובוס או בכניסה לחנות, שלטים ומודעות שיצאו מהקשרם, בדיחות והגחכות מילוליות בלתי מכוונות מקבלות תחת עינו המשועשעת חיים נוספים. ההחלטה להציג אותם בחלל המוזיאון מעניקה לרגעים האלה שכבה נוספת של משמעות והופכת את הבדיחה הפרטית לשפה משותפת.

עבודותיו של המאייר תומר חנוכה מגיעות לכאן משערי הניו יורקר. באיורים למגזין היוקרתי העיר ניו יורק היא לנצח הכוכבת, וחנוכה מצליח לחבר את האישי עם הכללי, כשהוא מכניס לתמונה את הסאבוויי או את נוף הבניינים הייחודי של העיר. ב״הסערה המושלמת״ זוג צעיר יושב על מיטה זוגית, מביט בסופת השלג המתחוללת בחוץ.

ב״קח את הקו האפור״ הוא מציב שני גברים בנסיעה ברכבת התחתית. היפסטר ויהודי חרדי, שני מזוקנים שהיו יכולים אולי להתחלף ביניהם, ניצבים גב אל גב, בהתעלמות מקווי הדמיון. ככל שהמבט משתהה, בדעתי עולים אזכורים (האם מכוונים?) לציורים ידועים – הראשון מזכיר באופיו את ציורי הבדידות והניכור האורבני של אדוארד הופר; השני מתחבר אצלי באסוציאציה רחוקה (בשינוי תנוחה, מין ומצב), ל״אמריקן גותיק״ הידוע של גרנט ווד.

סדרת הציורים ההיפר־ריאליסטיים של עוזי קצב ״הכל כל כך שקט עכשיו״ מבוססת על צילומי משפחה ישנים, שנראים כמו תמונות מאלבומים שיש לכולנו בבית. הם מתארים את המסע של הוריו של קצב – אמו ממזרח אירופה ואביו מעיראק – עד לפגישתם בקיבוץ בישראל. הציור הדייקני שטוף בדוק של צבע כהה – כמו ערפילי זיכרון – מעניק להם עומק ופרשנות חדשה. דגש על הדברים המשתנים, מיטשטשים, נמוגים מהעין ומהזיכרון. קצב לא מנסה לשחזר מציאות, אלא לזקק ממנה את תחושת הנוכחות הנעדרת של בני משפחתו. עבורנו הוא יוצר רגע של נוסטלגיה ותחושה של כמיהה לזמנים אחרים שעולה מכל אלבום, של כל משפחה.

שבתאי פינצ׳בסקי מציג אוסף תצלומי לוויין שהוא מלקט מ־Google Earth (ולא מצלם בעצמו). סקרנותו הניעה אותו לחיפוש אחר חלקות קרקע שנחתכו על פי שיטה גיאומטרית שנקבעה בסוף המאה ה־18 בארצות הברית, בעקבות הצעה של תומאס ג׳פרסון, לפיה רישום וחלוקה של אדמות מבוססים על הרעיון של ריבוע אחד שאורך כל אחת מצלעותיו מייל אחד. ״הגריד של ג׳פרסון״ מתבטא בתצלומים מעוררי פליאה: דרכים ואדמות חקלאיות נראים כמו דוגמאות פולחניות עתיקות או כציורים אבסטרקטיים.

כמותם כמו היצירות החד פעמיות של בוסיבא, שמביאות עימן תחושת זרות וביתיות; רצון לצלול לתוכן, בד בבד עם יראת כבוד לעמלנות הבלתי נתפסת שיצרה אותן. ומעל כל אלה, עולה בתערוכה תחושה של חמימות, של הערכה לכישרון ולעושר החומרים, אופני הביטוי ודרכי החשיבה המגוונות כל כך, שהתקבצו במקום אחד, ברגע הזה בזמן.

---

עוד רגע
אוצר: יובל סער
משתתפים: אליה בלוך, זיוה בוסיבא, נדב ברקן, עדי גז, עוזי קצב, עמית שכטר, רחלי שרפשטיין, שבתאי פינצ׳בסקי, שירה זלוור, תומר חנוכה
מוזיאון יעקב אגם, רחוב מישר 1, ראשון לציון
נעילה: 31.12