״העוקץ הפיניקי״ של ווס אנדרסון: מעוצב־לעילא, על חשבון העומק והעלילה

ווס אנדרסון – אחד הבימאים שאפשר לזהות את חתימת ידו למרחוק, אפילו מפריים בודד – חוזר עם סרט חדש: ״העוקץ הפיניקי״. החוליה האחרונה עד כה בשרשרת הפרויקטים המעוצבים־לעילא (״גרנד הוטל בודפשט״, ״הכרוניקה הצרפתית״): שיעור במיזנסצנה, צבעים וסימטריה, תפאורה קפדנית וליהוק נוצץ ויוקרתי. אבל איכשהו, כמו ביצירות אחרות של אנדרסון, נדמה שהאיזון בין חזון ויזואלי למנעד רגשי עומד למבחן.

אחרי ניסיון כושל להתנקש בחייו (ולא בפעם הראשונה), אנאטול (ז׳ה ז׳ה) קורדה, איל הון מזדקן ואקצנטרי (בניסיו דל טורו) מחליט להעביר את ניהול עסקיו לבתו המנוכרת ליזל (מיה ת׳ריפלטון), נזירה שאימה מתה בנסיבות לא ברורות, ואפילו מחשידות.

השניים יוצאים למסע של סגירת חשבונות משפחתיים ועסקיים, שבמרכזו פרויקט תשתיות יומרני – חלק מקונספירציה בינלאומית שמושכת אליה משקיעים, מתווכים, נציגים ממסדיים ממדינות שונות, יריבים עסקיים חסרי לב, מרגלים, מתנקשים וטרוריסטים.

למסע מצטרף ביורן (מייקל סרה), חוקר חרקים סקנדינבי, שנשאב לתוך התככים העסקיים. וסביבם שלל פקידים, עיתונאים, מתרגמים, יועצים ומשקיעים – כולם חלק מהמערך הלוגיסטי־פוליטי שמנסה להוציא את התוכנית לפועל או להכשיל אותה. ככל שהאירועים מתקדמים, מתברר שהפרויקט הוא לא רק מהלך כלכלי, אלא גם ניסיון אישי של קורדה לתקן את יחסיו עם בתו ולכפר על מעשיו.

העלילה כאוטית, רוויית תפניות, הפתעות וסיבוכים – עם רגעים מתוחים ודיאלוגים שנונים, לעיתים אפילו מקסימים. אבל לצד הרובד העלילתי הזה, יש גם תחושת הצפה. הסרט קופץ בין מדינות, זירות עסקיות, דמויות משנה ואירועים מבלי לעצור לנשום.

בין אם מדובר בהזיה, חלום, חוויה רוחנית או חדר ישיבות סגור וסטרילי – הכול מעוצב בחזון אמנותי ויזואלי נהדר. החתימה של אנדרסון מבריקה כתמיד. גם ברגעים שבהם התודעה מתפרקת, הפריים נשאר מושלם

הקצב גבוה. המידע מרובה. המעברים התכופים בין טון קומי לדרמטי מקשים לעיתים על יצירת אחיזה רגשית. מרוב פרטים יבשים, דמויות והתפתחויות, הסרט הופך למבלבל. אמנם הציר המרכזי של הגיבור נשמר, והמערכת עם בתו מתפתחת באופן קוהרנטי, אך כל השאר מרגיש יותר ויותר כמו רעשי רקע – עשירים באירוניה והומור יבש.

בין ניסיון התנקשות אחד למשנהו, בין תחבולות למזימות, חודרים אל מה שנראה כקומדיה שחורה של ריגול תעשייתי גם אלמנטים פנטסטיים. למשל, שימועים משפטיים המתרחשים בשמים, הופעות חיזיון ודימויים שמתרחקים באופן מובהק מהמרחב הריאליסטי.

בין אם מדובר בהזיה, חלום, חוויה רוחנית או חדר ישיבות סגור וסטרילי – הכול מעוצב בחזון אמנותי ויזואלי נהדר. החתימה של אנדרסון נותרה מבריקה כתמיד. גם ברגעים שבהם התודעה מתפרקת, הפריים נשאר מושלם. אך בעוד שאת הפריים אפשר לתלות בשמחה בסלון הבית, הסיפור עצמו – כמו גם הפרשנות שהוא מציע והעמדה שהוא נוקט – מקרטעים.

ב״העוקץ הפיניקי״ יש מארג רעיוני שנוגע בקצוות סיפוריים שונים: פנטזיה קולוניאליסטית? אולי. סיפור על כפרת עוונות? למה לא. עמדה עוקצנית כלפי קפיטליזם צרכני ותעשייתי? כנראה. מיזנתרופיה כדרך חיים? אפשרי. אפשר למצוא לכל הרעיונות האלה דמויות מייצגות – צבעוניות למראה אך שטוחות אופי.

ופה קבור הכלב האנדרסוני: תמהיל רחב ורעיוני, מבלבל לעיתים, שאינו נארג לתוך צירים סיפוריים המשרתים זה את זה באופן שאפשר להפיק ממנו יותר משמעות – בין אם תהיה זו משמעות תמטית, קולנועית או רגשית.

העודף הרעיוני אינו מתלכד, ואינו מצדיק את העומס הרב של הדמויות ושל האירועים. חולשתו של אנדרסון – בעיקר בסרטיו המאוחרים ניכרת: כמות מחליפה עומק, האסתטיקה נדרשת לסתום חורים תמטיים, ואירוניה מערערת כל סנטימנט שעלול לצמוח.

כל סצנה – כיחידה חזותית בפני עצמה – מדהימה: שיעור באמנות ותפאורה מושלמת. אבל כמו כל תפאורה טובה מדי, היא גם הסחה. מבחינים בעיצוב, מרגישים את המלאכותיות, ולעיתים קשה שלא לתהות: האם מדובר בקולנוען או במותג, ושמא במעצב פריימים מסחרי (משובח)?

אי אפשר שלא להתייחס לקאסט. כל שם גדול מהבא אחריו: סקרלט ג׳והנסון, טום הנקס, ג׳פרי רייט, בריאן קרנסטון, ווילם דפו. בקיצור, מסיבת פוסט־אוסקר אחת גדולה, או תערוכה של דיוקנאות אנדרסוניים משופמים. מקסימום יוקרה, מינימום הצדקה. הליהוק משרת את המיתוג ופחות את הנרטיב. כמו שכבת לכה מבריקה, ותו לא.

השחקנים הראשיים – והדמויות שהופקדו בידיהם – משמעותיים הרבה יותר. דל טורו עושה תפקיד גדול. ת׳ריפלטון בתפקיד הבת – היא העוגן הרגשי והדמות המורכבת ביותר שיש ל״העוקץ הפיניקי״ להציע. שניהם מצליחים להכיל בתוכם קשת של רגשות ודילמות, ומערכת היחסים ביניהם היא הדבר היחיד שאפשר להיתלות עליו מא׳ ועד ת׳. ומייקל סרה, שנראה בתחילה כמו עוד מייקל סרה בתפקיד של מייקל סרה – מצליח להפתיע.

סביר להניח שמעריצי אנדרסון יבואו על סיפוקם, אבל עבור הצופה הממוצע, זה פחות סיפור ויותר תערוכה קולנועית ספורדית. תצוגה סינתטית: מרהיבה אך ריקה. כזו שפוחדת לגעת באמת, ששומרת על מרחק רגשי. עוד פרק בפורמט ויזואלי נהדר, אלגנטי, מושלם לכאורה – אך לא ממש מספק. ואולי זה בדיוק העוקץ שאנדרסון מיטיב לשחזר שוב ושוב.

---

העוקץ הפיניקי
בימוי: ווס אנדרסון
ארצות הברית וגרמניה, 2025, 101 דקות
3 כוכבים