ז׳אנה פק: הקול הכי חשוב הוא זה שלא חיכו לו

כשז׳אנה פק הצטרפה לפני חמישה חודשים ל־Vimeo כמעצבת מוצר בכירה, היא מצאה את עצמה כמעצבת הישראלית היחידה בצוות שמפתח כלים ליוצרי וידאו – לצד למעלה מ־30 מעצבים ומפתחים בריטים ואמריקאים. בתפקידה היא עוסקת גם בפיצ׳רים חדשים וגם בשיפור חוויית המשתמש בממשקים קיימים, ובשנה האחרונה היא מובילה מהלכים שמשלבים עיצוב, חוויית למידה ווידאו אינטראקטיבי.

ביום־יום היא עובדת עם שני מנהלי מוצר ושני צוותי פיתוח שונים: אדיטור ואינטראקטיב. ״יש להם רואדמפ, הם נותנים לך תעדוף, איזו משימה לעשות. רוב המעצבים מקבלים את זה כתורה מסיני, אבל דווקא שם אני משקיעה זמן, מחקר, מחשבה, וכן – גם מדברת. 

״יותר קל פשוט להיעלם, לעשות את העבודה, ללחוץ על done, אבל גם אם אין לי תפקיד של מנהלת אני בוחרת להוביל דרך נוכחות, יוזמה והשמעת קול ברור. לא לחכות שמישהו ימנה אותך למשהו.

״מתחילת הקריירה שלי, לא משנה אם בחברה קטנה או בארגון עם היררכיה ברורה ונוקשה, אני תמיד מובילה: משנה רואדמפ, מביאה ביקורתיות, מערערת את המערכת, משמיעה קול חשוב. הרבה מעצבים, אפילו בכירים, נבלעים בשגרה של העבודה היום־יומית, אבל הקול והנוכחות חשובים. הקול הכי חשוב הוא זה שלא חיכו לו״.

יותר קל פשוט להיעלם, לעשות את העבודה, ללחוץ על done, אבל מתחילת הקריירה שלי, לא משנה אם בחברה קטנה או בארגון עם היררכיה ברורה ונוקשה, אני תמיד מובילה: משנה רואדמפ, מביאה ביקורתיות, מערערת את המערכת, משמיעה קול חשוב

מה זה אומר?

״אני חלק מצוות שמפתח כלים ליוצרי וידאו – עולמות של עריכה ואינטראקטיביות. אבל אותי מעניין לא רק מה אנחנו בונים, אלא איך זה מרגיש. איך מרצה שמעלה סרטון לסטודנטים חווה את זה, או אשת HR שרוצה להעביר סרטון עם חידון או סקר. בצד אחד יש את היוצר, בצד שני את הלומד״.

לדבריה, הרבה מהעבודה שלה הוא להפוך את המובן מאליו למרגש: ״קיבלתי פרויקט ממעצבת אחרת, שנבנה מזווית הראייה של היוצר. זו גישה מאוד אמריקאית – מסודרת, מובנית. העיצוב היה טוב, אבל היה חסר חידוש או העזה. 

״עשיתי מחקר, השתמשתי בכלים של AI בצורה רוחבית, והצעתי קונספט אחר, שונה לגמרי. זה הצריך ממני, כמי שאין לה תפקיד רשמי של סנכרון או הובלה, לגייס את כולם לרעיון ולהראות שמה שיש עכשיו לא מספיק טוב״.

את יכולה לתת דוגמה?

״בטח. בעיצוב המקורי הופיעה במסך הסיום הודעה סטנדרטית על הצלחה או כישלון. אני שיניתי את זה ל־dynamic tokens. לא צריך שתי הודעות נפרדות, אלא שדה אחד. וימאו הולכת הרבה על פשוט, אבל תסתכל לדוגמה איך אינסטגרם עושים חידונים: UI יותר מושך, יותר אינטראקטיבי; אם תלחץ על תשובה – יתמלאו אחוזים. כמעט כל הבט בחוויה בחוויה עבר שינוי, שהפך את הפרויקט להרבה יותר גדול מבחינה פיתוחית. האתגר האמיתי היה להציג את הרציונל״.

ומהצד של הלומד?

״כל צוות מסתכל רק על החלק שלו, אז לפעמים שוכחים את התמונה המלאה. מבחינתי היה חסר פידבק למי שלומד. הוספתי פרוגרס בר – כי כשיש רק טיימליין, זה מתסכל: אין לך מושג כמה שאלות נשארו. הוספתי גם קונפטי שקופץ אם עברתי בהצלחה. אלו הדברים הקטנים שיוצרים רגש. וזה קריטי.

״בסוף יש את כל המסכים – מה שהעורך רואה כשהוא בונה את השאלה, מה שהלומד רואה כשהוא עונה, ה־dynamic tokens עם הקונפטי, בר הפרוגרס, וגם פאנל ניהול שאלות, שבכלל לא הופיע בדרישה המקורית. זה לגמרי יוזמת דיזיין, עם הרבה מוטיבציה״.

AI יהרוס את העיצוב הגנרי

פק, בת 35, היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית במנשר (2016) והתכנית לתואר שני בעיצוב בשנקר (2020). אחרי התואר הראשון נכנסה לעולם הפרסום, אך די מהר הבינה שהיא נמשכת ל־UX. ״עשיתי קורס בנטקראפט, לבן זוג שלי היה סטארט־אפ, וככה נחשפתי לעולם עיצוב המוצר״.

מאז עברה בין חברות שונות: מסטודיו שמתמחה במערכות מורכבות, דרך תחומי וידאו ואנימציה, יוניקורן כמו WalkMe וסטארט־אפ משפחתי שמתמחה באי־קומרס. לפני חמישה חודשים הצטרפה ל־Vimeo כמובילת Video Tools.

״וימאו עשתה שיפט – מפלטפורמה שמתחרה ישירות ביוטיוב, לכיוון של B2B ואנטרפרייז. פחות קריאייטורס, יותר ארגונים. עדיין יש לנו קהילה גדולה של יוצרי וידאו, בלי פרסומות, ועדיין, וימאו זה שם נרדף לאיכות״.

ומה לגבי AI?

״וימאו אימצה את כל הכלים שאפשר: עריכה מבוססת טקסט, כתיבת שאלות עם AI, זיהוי פילר וורדס ומחיקתם, הפיכת סרטון לטקסט. בעתיד אני רואה מצב שאני מדברת בעברית – והמערכת הופכת את הסרטון שלי לאנגלית, אבל שומרת על המבטא הישראלי שלי. זה מטורף״.

ומבחינה אישית?

״אני העובדת הראשונה בווימאו שהיא לא מפתחת ובכל זאת יש לי סביבת פיתוח לוקלית. זה מאפשר לי לשחק עם ווייב קודינג. אם יש שינוי UI, אני לא חייבת להמתין: בעזרת AI אני יכולה לבנות דברים לפעמים מאפס, בטח להחליף ׳האבר׳ או אייקון. אני חוסכת את הזמן בין הפיתוח לעיצוב, ואז אני קוראת למפתח, שיושב איתי, עובר על הקוד, מתקנים מה שצריך וזהו. זה מטורף.

לדבריה, היתרון הגדול הוא במה ש־AI לא יודע לעשות: ״הוא יהרוס את העיצוב הגנרי – וטוב שכך. הוא יחייב אותנו לחזור לשאלות האמיתיות: מה אני רוצה להגיד? למי? ואיך זה מרגיש בצד השני. הוא יזרז את הפשטות. ומי שיביא את הרגש – ישרוד. את זה הוא לא יודע לעשות״.

אני לא מנסה להשתלב, אני מנסה להזיז. למעצבים צעירים אני אומרת – להיות שונה, מוזר, לא תמיד מובן – זה נכס. מוזרות קלה אפילו נתפסת כאמינה יותר, כי רואים אותך אנושי. זה עוזר מאוד בעבודה עם אמריקאים, שהם מאוד סטריקט

עדיין?

״שאלה טובה. כרגע הוא כמו ג׳וניור: הוא יודע לבנות לך בחמש דקות ממשק שלם, אבל כשאתה מתחיל לבקש ממנו שינויים הוא מתחיל להישבר.

״גדלתי בילדות סובייטית לתוך תרבות סופר נוקשה: מדים בבית ספר, לעמוד כשהמורה נכנס. ציור ואיור היו בשבילי כמו נשימה. מי שחווה קיצון כזה מפתח קול פנימי שאומר: אפשר גם אחרת. זה מלווה אותי עד היום. אני יודעת להיות מדויקת, אבל גם לשבור את הכלים״.

״אני לא מנסה להשתלב, אני מנסה להזיז. לא מחכה לטייטל כדי להשמיע דעה. למעצבים צעירים אני אומרת – להיות שונה, מוזר, לא תמיד מובן – זה נכס. מוזרות קלה אפילו נתפסת כאמינה יותר, כי רואים אותך אנושי. זה עוזר מאוד בעבודה עם אמריקאים, שהם מאוד סטריקט״.

במקביל לעבודתה כשכירה, פק מתנדבת בקהילת Startup Designers ומלווה מעצבים בתחילת דרכם: ״המטרה שלי היא קודם כול להקשיב. זה משנה פרספקטיבה. אני מזכירה להם שיש מקום לכולם. תוך כמה פגישות אפשר לעזור להם לחדד פורטפוליו, להתכונן לראיונות – וזה נותן להם בוסט עצום. זה אחד הדברים שהכי ממלאים אותי.

ומה ממלא אותה מחוץ למסך? 

״טניס. אנחנו חווים שחיקה מאוד קיצונית, זה מתיש לשים את עצמך בפרונט, זה דורש ממך התמדה ולזכור כל הזמן מה את רוצה לעשות. זה יכול מאוד להתיש. טניס מכריח אותך להיות ברגע: מספיק שתחשוב על איזה זום ומיד תקבל כדור בראש״.