״רוז נגד רוז״: הומור בריטי מתבזבז בהוליווד

״רוז נגד רוז״ נפתח בסשן טיפול זוגי, שבו יושב זוג בריטי שנראה כאילו ״מתעב את עצמו״ זו מחמאה. המטפלת מבקשת למנות עשרה דברים שהם אוהבים זה בזו, אך כל מה שהם מצליחים לגייס – מלבד עלבונות – הן אמירות שלא נשמעות אוהבות במיוחד: תיאו (בנדיקט קאמברבץ׳) מעדיף לחיות איתה מאשר עם זאב; איווי (אוליביה קולמן), אוהבת את זה שיש לו ידיים. משם העלילה נסוגה בזמן כדי לגלות איך נפגשו, איך התאהבו, איך קרסה אהבתם ומה עוד צפוי לקרות בהמשך. זה היה יכול להיות סרט מצחיק, אם רק הייתה בו טיפה של מקוריות או אנושיות.

״רוז נגד רוז״ הוא רימייק נוסף מאלה שהוליווד כל כך אוהבת, לסרט בעל שם דומה (מלחמת רוז ברוז) משנת 1989, בכיכובם של מייקל דאגלס וקתלין טרנר, שביים דני דה ויטו (ואף שיחק בו בתפקיד משנה). הגרסה ההיא הייתה קומדיה סאטירית, שנונה וארסית, שהתמקדה בבני זוג בתהליך הגירושים – במאבק שהלך והסלים עד שנהיה אבסורדי ואכזרי במיוחד.

אחד מיתרונותיו של המקור היה השילוב האכזרי אך מהודק בין סלפסטיק, קומדיה שחורה ואכזריות פסיכולוגית: ״מלחמת רוז ברוז״ ידע בדיוק מתי ללחוץ על פצע ומתי לצחוק עליו. הסרט החדש מנסה ומתאמץ – אך יוצא קירח מרוב הכיוונים. הלהטוט הזה בין טון לתוכן, בין כאב לבדיחה, מתפספס רבות ונוחת בגמלוניות, לפעמים בפער רגשי ובמקרים רבים מדי רחוק מהמטרה.

בגרסה הנוכחית יש התמקדות רחבה, מעיקה ולעיתים טרחנית, לא בקרב המשפטי אלא בתהליך – ובגורמים שפירקו את מערכת היחסים. בערב פתיחת הפרויקט עבודתו האדריכלית של תיאו קורסת (מילולית, הבניין קורס). והחלום הקולינרי של איווי? שהוזנח מתחת לערימות כביסה, נולד מחדש. הוא נשאר עם ההריסות, היא מקבלת ביקורת מפתיעה ממבקרת אוכל שזינקה במקרה למסעדה הכושלת שלה – לילה של כישלון בצד אחד הופך ללילה של הצלחה מזהירה בצד השני.

זה רק הראשון מבין לא מעט צירופי מקרים – חלקם מופרכים לגמרי – שמניעים את העלילה, בלי שתהיה להם תשתית אמינה או מהלך עקבי. בשלב הזה, תיאו נאלץ להישאר בבית עם הילדים, בעוד איווי יוצאת לעבודה – ומצליחה, קצת יותר מדי בשבילו. חילוף התפקידים הזה מערער את הסדר המשפחתי, ומוציא לאור את פגמי האופי: היא מתנשאת, הוא קנאי ונוטר טינה. ככל שהיא מתקדמת – כך גם מתרחקת. עולה מעליו, מתרוממת מעל כולם, מתמסרת לתחושת עליונות. והוא? שוקע. מדשדש. ומדשבג.

מה שמציל את ״רוז נגד רוז״ מלהפוך לתצוגת קרינג׳ מתישה וקפריזית, הוא הקאסט. בנדיקט קאמברבאץ׳ ואוליביה קולמן – שני מאסטרים של הקולנוע והתיאטרון הבריטי – נהנים לגלם נבלים מהחיים עצמם

נקודת המפנה הזו הופכת את שניהם לדמויות בלתי נסבלות, שאין פגם אופי שלא ניכר בהן: טינה, קנאה, שמחה לאיד, צדקנות, לעגנות, אכזריות, חוסר אחריות, חוסר התחשבות. אין חטא שלא חטאו, אין טעות שדילגו עליה. המקום שלהם בגיהנום? שמור. זוגי. בלי מרחב אישי. שכן זה, כנראה, הגיהנום הכי גדול עבורם.

כל ניסיון להזדהות איתם נהדף עוד לפני שהתחיל. אמפתיה? חבל לנסות. וזו אולי הבעיה הכי גדולה, הן של הזוג והן של הסרט: אי אפשר לתפוס צד. יש רק את הרע – ואת הרע פחות. או יותר. תלוי באיזו סצנה. נבלות ביתית במשמרות קבועות, בלי איחורים.

וזו לא הבעיה היחידה. גם ההומור לא תמיד קולע. אמנם יש בו רגעים של שנינות ויובש בריטי שמצליחים להצחיק, בעיקר בזכות יצירתיות פאסיב־אגרסיבית בהשפלה הדדית. אך רוב ההומור נסיבתי, נשען על אבסורד מוגזם, צירופי מקרים, ותחושת מלאכותיות המרחפת מעל כל החלטת בימוי. הבדיחות מגושמות והמעברים בין הסצנות רובוטיים ותלושים.

כך למשל, כשהילדים עוזבים את הבית למוסד יוקרתי, לאחר שלמדו מהאב לפתח את כישוריהם הפיזיים ולהפוך לאתלטיים (בזמן שהאם השקיעה בעבודתה). אבל זה נותר כמעט בגדר אנקדוטה – ועוד סיבה לריב – בלי שום התייחסות ממשית לערך האנושי של הילדים או למקומם הרגשי בתוך הסיטואציה.

מה שמציל את ״רוז נגד רוז״ מלהפוך לתצוגת קרינג׳ מתישה וקפריזית, הוא הקאסט. בנדיקט קאמברבאץ׳ ואוליביה קולמן – שני מאסטרים של הקולנוע והתיאטרון הבריטי – נהנים לגלם נבלים מהחיים עצמם, ונבלעים לגמרי בתוך דמויות שצריכות לצרום לאנושיות כולה. סביבם, דמויות משנה משעשעות: חברו הפתטי של הבעל (אנדי סמברג), ודמות קרינג׳ית במיוחד בגילומה של קייט מקינון – מסוג התפקידים שהיא יודעת לבצע מתוך שינה. אך נוכחותם מוגבלת.

קשה להבין מה הסרט מנסה לומר אם בכלל. רגע הוא מתיימר להיות קומדיית טעויות על סבל, ורגע אחר כך הוא נמרח למסה על מונוגמיה בעידן של קריירות כפולות. אין טענה קוהרנטית, אין זווית חדשה. רק ריב ישן, הפעם עם מבטא בריטי.

בשונה מהגרסה המקורית, שחתכה בבשר החי של אגו, מגדר, סטטוס וכוח, הרימייק מסתפק בגירוד פני השטח. העוקץ הסאטירי? נזנח. תזה? אין ממש. הדהוד רגשי או חברתי? לא מצאנו. במקום מבט חודר, מבט מרפרף. במקום אמירה, רצף עלילתי של החלטות רעות, שנובעות מאנוכיות טהורה.

סרט מצחיק לפרקים, שאפשר ליהנות ממנו בזכות הקאסט, ההומור הבריטי והכתיבה השנונה. אבל זו צפייה שדורשת עצבים. וסבלנות. וריחוק רגשי מסוים. שכן, כל מה ש״רוז נגד רוז״ מציע זה לצפות בשני אנשים אינטליגנטיים מאמללים אחד את השני, במופע הדדי של ריכוז עצמי ואפס חמלה. אולי עדיף היה, כמו שאומרים, להשאיר את הריבים בבית.

---

״רוז נגד רוז״
בימוי: ג׳י רואץ׳
ארצות הברית, 2025, 105 דקות
2.5 כוכבים