באות לראות: כשאיור פוגש תיאטרון

קהילת המאיירות של יאנה בוקלר פועלת בלב שכונת מונטיפיורי, בשכנות קרובה לתיאטרון תמונע, מזה יותר מעשור. עם זאת, רק בשנה האחרונה החלו שתי הקהילות – האיור והתיאטרון – לגלות זו את זו באמת: שתי שפות אמנותיות שונות אך קרובות, שתי דרכי מבט על העולם.

התערוכה ״באות לראות״ שנפתחה בגלריה של תיאטרון תמונע, מציגה את תוצאות המפגש בין שתי הקהילות. קהילת המאיירות הגיעה לצפות בהצגות התיאטרון, והגיבה לא רק לטקסט כתוב – כפי שהאיור עושה בדרך כלל – אלא למעשה בימתי חי. 

״לא מדובר בהמרת מילה לתמונה, אלא בהעמקת החוויה הוויזואלית עצמה״, כותבים אוצרי התערוכה, יאנה בוקלר וארז מעין שלו: ״מהפרשנות החזותית שמתרחשת על הבמה נוצרת פרשנות חזותית נוספת, שכבת מבט חדשה.

״בעוד שפעולת האיור נתפסת בדרך כלל כעבודת יחיד – שרטוט שקט, דף מול אדם יחיד – בקהילת המאיירות היא מתפתחת דווקא כיצירה קולקטיבית. המאיירות עובדות זו לצד זו, משתפות זו את זו בתהליך, ובונות יחד קהילה של מבט ותגובה. 

״מולן ניצב האנסמבל התיאטרוני, שהפעולה האמנותית שלו היא מראש פעולה קבוצתית: במה אינה נוצרת בידי יחיד אלא מתוך מפגש, חזרה, פרשנות הדדית. כך נוצר ציר פורה: קולקטיב ואנסמבל״.

---

שרון מאורי | ימח שמי

התחלתי את העבודה על ההצגה (המעולה!) יימח שמי בהיטלר עצמו. ציירתי אותו שוב ושוב בכל מיני וריאציות הקשורות לדמות ולסיפור שלו בהצגה. גיליתי שלפני שמציירים את השפם, היטלר הוא סתם היפסטר. לפעמים, גם עם השפם. בשלב כלשהו זה עשה לי מאוד לא נעים, ונזכרתי שגם בהצגה היה לי רגע חזק של חוסר נוחות דומה. זה קרה כשהיטלר של ההצגה פצח בנאום נרעש ונרגש של תמיכה בישראל ויציאה נגד תרבות הווק וה״טרלול הפרוגרסיבי״ ומישהו בקהל כל כך הזדהה והתרגש שמחא לו כפיים בהתלהבות. שכח שזה היטלר בעצם

ככה הגעתי לחצי השני של העבודה. קיבעתי את הדמויות הכאילו־חמודות האלו בתוך הזוועה, כמו שאני יכולה לצייר אותה. רציתי שזה יזכיר לי שבלי עוגן מוסרי וקונטקסט היסטורי, קל להיסחף אחרי אנשים צעקניים שיורקים את הרטוריקה הפופוליסטית שלהם לכל עבר. קל מדי להתבלבל.

---

גליה אגם שטרן | בילבי

בסיום הצפייה בהצגת הילדים בילבי שוחחתי עם השחקנים כדי להבין טוב יותר מה היה חשוב להם בתהליך העבודה. הבנתי שהם נתנו מקום לילד הפנימי ולתפקיד הצבע, שני דברים שבהחלט באים לידי ביטוי במשחק, במוזיקה, בלבוש ובתפאורה. מכאן עלה לי הרעיון לאייר קולקציית גרבי בילבי (סדרה של חמישה גרביים בודדים).

כל גרב מעביר רעיון שקשור בהצגה, לדוגמה, ״גרב בילבי״ מזמין כל אחת להיות בילבי בת גרב, גם אם לא נולדת ג׳ינג׳ית שוודית וגם אם את הכי אוהבת להתהלך בעולם בשיער קצוץ; או ״גרב אוצרות״ המכיל אוצרות, ששלושת ה״חפשנים״ (אניקה, טומי ובראשם בילבי) מחפשים ומוצאים: נוצה, מניפה שבורה ועטיפה של סוכריה – חפצים נשכחים ואבודים שאולי בעיני המבוגרים הם חסרי ערך, אבל עם קצת דמיון, בעיני הילדים, נחשבים לאוצר של ממש. 

את הטקסט בחרתי לשבור, כך שאפשר לקרוא כ״גרב אוצרות״ או כ״גרב או צרות״. האפשרות לבחור כיצד לקרוא את העולם והמתנה לשמור על היכולת לדמיין, גם כשגדלים וגם בזמנים קשים, הן בעיניי אוצר שלא יסולא בפז.

---

שלומית הילר | בילבי

האיור נולד מתוך צפייה בהצגת בילבי בתיאטרון תמונע, שבה הדמות הקלאסית מקבלת פרשנות עכשווית ושובבה. רציתי לייצג את המרווח שבין הזיכרון מהספרים לבין הבמה של היום, ולתרגם אותו לדימוי צבעוני וחי. בילבי מצוירת במרפסת כשהיא מעיפה פנקייקים לאוויר, לצידה הסוס והקוף, ומולה טומי ואניקה המתבוננים בה בתדהמה

בחרתי בעפרונות צבעוניים כדי לשמור על תחושת קלילות ומשחקיות, ובו בזמן להדגיש את האנרגיה והנוכחות של בילבי. העבודה יצרה עבורי חיבור אישי בין שלושת העולמות – הספר, ההצגה והאיור – ונתנה לי הזדמנות להמשיך את הסיפור בדרך שלי, עם נגיעה עדכנית אבל גם תחושה מוכרת מהילדות.

---

רביד שיראזי | שורה

העבודות נעשו בטכניקה מעורבת על נייר, ציור בפיגמנט על בסיס אלכוהולי ורישום בעפרונות. העבודות שלי, כמו המחזה ״שורה״, עוסקות במפגש בין החיים למתים – מפגש טראומתי קולקטיבי שאינו פוסח גם על הצופים. 

כולנו, כמו המתנדבים ב״שורה״, מצולקים בזכרון הכואב של ארועי ה־7 באוקטובר; מחנה שורה הוא סמל. הטראומה לא נשארת מאחורי דלתות המחנה, מראות המתים מלוות את החיים בכל אשר ילכו. הגבולות מטשטשים. המראות הקשים זולגים אל היומיומי, אל המקומות הבטוחים שלנו. כמו הארועים עצמם.

---

שרון שלום־פוירשטיין | שורה 

סדרת ההדפסים בעקבות ההצגה ״שורה״ נולדה מתוך צורך אישי להתמודד עם זיכרון, אובדן ונוכחות שנקטעה. ההצגה, שליוותה אותי הרבה אחרי שיצאתי מהאולם, עוסקת בזיהוי חללים לאחר ה־7 באוקטובר.

היא הציפה בי תחושות מוכרות של אובדן – כאלה שמלוות אותי מאז ילדותי, כמי שגדלה בצילו של סב ניצול שואה. הדימויים שעל הבמה – השקיות הלבנות, הדמויות הלבושות לבן, העגלות המתכתיות – הפכו במהרה לנקודת מוצא לסדרת הדפסים בגווני שחור.

התחלתי לתרגם בסטודיו את התחושות לדימויים חזותיים. עבודה אחת מתעדת דמויות אנושיות בתנוחות שונות – ניסיון לשמר נוכחות. השנייה מציגה טביעות נעליים ורגליים – עקבות של מי שהיה, או אולי של מי שכבר איננו. השלישית מתמקדת בשקיות הגופות. והאחרונה במשאית – כסמל לדרך האחרונה.

הבחירה בשחור לא הייתה רק אסתטית. הוא נושא עמו תחושת תיעוד, זיכרון, נוכחות. ההדפסים יוצרים ניגודיות שמדגישה את הפער בין החיים והמוות, בין הקיים והנעדר. הטכניקה – הדפס – מבוססת על שכפול, על ריבוי. כל הדפס הוא חלק מסדרה, אך גם שונה מעט מקודמיו. כמו הזיכרון – חוזר שוב ושוב, אבל אף פעם לא זהה. כמו הנרצחים – רבים כל כך, וכל אחד מהם אינדבידואלייחודי.

העבודות נוצרו מתוך צורך אישי להתמודד ולבטא את מה שראיתי ושמעתי. הן לא רק מבטאות כאב – הן גם מבקשות לשמר, להזכיר, לא לתת לשכחה להשתלט. כמטפלת באמנות, אני רגילה ללוות אחרים בתהליכים שבהם חוויות ורגשות מתורגמים לביטוי חזותי. הפעם עברתי את אותו תהליך בעצמי – מתוך צורך אישי, ומתוך אמונה בכוחה של אמנות לעבד מציאות מורכבת ולהפוך אותה לנראית, ממש כפי שעשה רועי יוסף כשכתב וביים מחזה זה. 

---

באות לראות
אוצרים: יאנה בוקלר, ארז מעין שלו
הגלריה של תיאטרון תמונע
נעילה: 14.11