״שבת מכה״: דליקטס יהודי ופריך ברוטב מחמם לב

אין על הארוחות המשפחתיות בליל שישי: הזמן האולטימטיבי להתכנס יחדיו, לשבת בחיק המשפחה, ליהנות מאוכל טוב ולאחר מכן להתפנות לפיצוח גרעיני אבטיח, חיטוט בפצעים ישנים וביקורת אינסופית ביקורת מההורים. בקיצור – ערב טיפוסי של כל משפחה יהודית.

כל אלו, בתוספת מורבידיות קומית וצינית, הם דוגמה לחלק נכבד ממה שקורה ב״שבת מכה״ (Bad Shabbos), הקומדיה החדשה והיהודית ברמות על חלל, כמו שמכנים אותה הסופרלטיבים. אחרי סיבוב דאווין מוצלח בפסטיבל טרייבקה, שם הוא גם זכה בפרס חביב הקהל ובפסטיבלים נוספים, הסרט עושה עלייה ומגיע למקומו הראוי: ארץ הקודש. על הדרך הוא מביא איתו קצת קונטקסט ישראלי על צה״ל, וטונות של מסורת יהודית קומית ומרעננת.

בלב ״שבת מכה״ עומד ערב שבת גורלי שבו דייוויד ומג (ג׳ון באס ומייגן לת׳רס) מזמינים את הוריה לארוחת שישי מסורתית, שהיא גם המפגש הראשון בין המשפחה היהודית של דייוויד לבין הוריה הנוצרים של מג, במה שאמור להיות חיבור בין הקצוות לקראת חתונתם.

אבל מה שהיה צריך להיות ערב כיפי ורגוע של צ׳יל, חלות שבת וחריימה אשכנזי, הופך ברגע אחד לכאוס מוחלט שמתדרדר מרגע לדודלי, שופע תפניות חדות, אבל גם משעשע ומקרב לבבות. מוות טרגי ומפתיע במיוחד משמש כקיק־סטארט לכדור שלג מתגלגל של שקרים שהופכים לגדולים יותר ויותר, בתוספת סטרס מטורף סביב שולחן השבת – כל זאת במטרה להסתיר מהוריה של מג את האמת.

זהו סרט מעולה גם בזכות התסריט הצנוע ויחד עם זאת השנון והחד שלו, שמתבסס על תזמון נפלא של פאנצ׳ים. לעשות קומדיה זו אמנות נשגבת, ו״שבת מכה״ הוא קייס־סטדי אדיר לפייסינג נהדר של בדיחות שמגיעות בזו אחר זו, בלי רגע אחד של מנוחה

״שבת מכה״ הוא לא סרט, אלא שואו נפלא ותצוגת תכלית של איך לעשות קומדיה שהיא חבילה קומפקטית ושנונה של פאן גדול, ומרגישה גדולה ובומבסטית הרבה יותר ממה שהיא באמת. בעצם, אפשר אפילו להתייחס אליו בתור הצגת תיאטרון מוסרטת, שכן הוא מתרחש בלילה אחד ובלוקיישן אחד; פלוס הסתמכות בלעדית, נבונה ומשתלמת על כשרון המשחק של גיבוריו.

קירה סדג׳וויק נפלאה בתור המאמא היהודייה והביקורתית; דייוויד פיימר הוא כנראה האבא היהודי הכי מגניב באפר ווסט סייד בניו יורק, וג׳ון באס הוא החוט המקשר והשפוי היחיד במשפחה הזו. אבל עם כל הכבוד ליהודים כאן, מי שבאמת גונב את ההצגה הוא דווקא הגוי התורן של שבת. הראפר קליפורד סמית׳ ג׳וניור מגלם את ג׳ורדן, שוער הבניין שמתעניין באופן מעמיק ביותר ביהדות ובתלמוד, וגם מככב בסצנה הכי טובה בכל הסרט.

זהו סרט מעולה גם בזכות התסריט הצנוע ויחד עם זאת השנון והחד שלו, שכתבו הבמאי דניאל רובינס ושותפו זאק ויינר, שמתבסס על תזמון נפלא של פאנצ׳ים. לעשות קומדיה זו אמנות נשגבת, ו״שבת מכה״ הוא קייס־סטדי אדיר לפייסינג נהדר של בדיחות שמגיעות בזו אחר זו, בלי רגע אחד של מנוחה.

במובן מסוים ופרובנציאלי להחריד מצד כותב הטקסט הנ״ל, מה שקורה ב״שבת מכה״ (נוסף על שמו הכה ישראלי) מזכיר בהוויה וברוח שלו את ״משפחת צנעני״ של בועז דוידזון. שניהם עוסקים במשפחות ובמעלליהן בערב שבת גורלי, ושניהם שופעים במוטיבים בורקסיים מופלאים, בניחוח קומדיה קלאסית של טעויות.

מאחורי המצלמה, הצמד רובינס את ויינר מגיש דליקטס יהודי ופריך ברוטב מחמם לב, עם ליבה מורבידית צבועה בשחור; אבל גם כזו שמקדשת את ערך המשפחה שהיהודים כל כך אוהבים להתגאות בו. באופן הזה, הסרט יוצר תחושת ״יחד״ עם הצופה היהודי־ישראלי, מה שעשוי לתת לו אקסטרה של נקודות בקרב הקהל המקומי.

הסרט משתחל בקלות לרשימת הקומדיות הכי טובות שעלו על המסכים בשנה החולפת בקולנוע. הטיפול המסור של רובינס וויינר ניכר לכל אורכו, ובעיקר מסביר למה הסרט קיבל המון תגובות, מחמאות ופירגונים. מפתיע לגלות שהוא כמעט ונגנז, אחרי שיותר מדי חברות הפצה לא התעניינו בו. מזל שזה לא קרה, כי סרטים כאלה נועדו לגמרי למסך הגדול.

מה יותר כיף מיהודים שצוחקים על יהודים בזמן שיהודים אחרים צופים בהם יחד? ״שבת מכה״ הוא מסוג הסרטים שיש רצון עז ובלתי מוסבר להתמסר אליהם, בשעה שההומור השנון והציני שלהם מספק נחמה לשעה וחצי. והוא מגיע דווקא עכשיו, בתזמון נהדר מבחינת העם היושב בציון. איזה כיף שהוא כאן ואיזה כיף לצחוק קצת בים של מציאות מחורבנת ומדכאת פצצות.

---

שבת מכה
בימוי: דניאל רובינס
84 דקות; ארצות הברית, 2024
4.5 כוכבים