״הארנבת השחורה״: הבטחה מפוספסת מפס הייצור של נטפליקס

״הארנבת השחורה״ היא הניסיון החדש של נטפליקס לספק דרמת איכות. מיני סדרה בת שמונה פרקים על מועדון/מסעדה ניו־יורקי שבעליו – שני אחים – שקועים בחובות, סודות והתמכרויות. על הנייר זה נשמע כמו ״אוזרק״ פוגש את ״הדב״. בפועל? טלנובלה טורקית שנכנסת חזיתית ב״מאסטר שף״. לפחות שני האחים מגולמים על ידי ג׳וד לאו וג׳ייסון בייטמן.

במרכז העלילה עומד המוסד שהקימו השניים: ״הארנבת השחורה״, הדבר הכי חם בחיי הלילה והקולינריה של ניו יורק. ג׳ייק פרידקין (ג׳וד לאו) מנהל את המקום בקושי, נאחז במסעדה נוצצת, בחלומות גדולים ובשגרת חיים מתפוררת. ואז אחיו, וינס (ג׳ייסון בייטמן), חוזר אחרי שנים של הסתבכויות וחובות – וכל מה שנבנה מתחיל להתפרק. האחים נשאבים למערבולת של קשרים עם העולם התחתון, התמכרויות ישנות ודמויות נכלוליות שמסוכן אפילו לחלוף לידן.

הכול מתחיל טוב. ההבטחה קיימת, הסקרנות מתעוררת, והפוטנציאל נראה עצום. יש איום ממשי ההולך ותופח, והקונפליקט בין האחים טעון ומרובד. הם מחוברים זה לזה בקשר מורכב: אהבה וחיבור מצד אחד, אך גם תחרותיות עיקשת וטינה מצטברת עם ריבית דה ריבית מצד שני. ההיסטוריה העכורה ביניהם מרחפת מעל כל סצנה, והשימוש במבנה הלא ליניארי מגביר את תחושת המתח והמסתורין.

לאו ובייטמן מצוינים, ואם רק היה ניתן לקשר ביניהם יותר זמן לנשום, ולחסוך מעט מהרעש הצורח שמסביב – הארנבת השחורה הייתה יוצאת נשכרת. מדובר בשני שחקנים שמביאים אנרגיות שונות מאוד, אולי אף מנוגדות והדינמיקה ביניהם משובחת. זה צימוד שהיה יכול – וצריך – לפרוח במיני־סדרה כזו.

לצידם מככבת העיר ניו יורק עצמה: שפה חזותית אפלה, דמדומים שנושאים השראה נוארית. חיי הלילה של העיר – סקס, סמים ואוכל טוב מציעים קרקע פורה לעלילת פשע מן הסוג הזה. על הנייר, כבר אמרתי?

מה שהתחיל כהבטחה של דרמת פשע אפלולית מתפצל ליער סבוך של קווי משנה: המטבח, העולם התחתון, הזיכרונות מהעבר. כל אחד מהם יכול היה להיות מעניין, אך ביחד הם חונקים את הדרמה המרכזית

בפועל, לא הסגנון הוויזואלי, לא הרטוריקה ולא המשחק הנהדר של שני הכוכבים מצליחים להסתיר עלילה מקרטעת. כמו האחים עצמם, גם הסדרה מסתבכת. ושוב מסתבכת. ואז עוד קצת מסתבכת. וזה ניכר בכל מישור אפשרי: עלילה, מבנה, טון, נושא. התחושה? השקיעו הכול בפרק הראשון והשני. שארית הפירורים נמרחה על היתר.

מה שהתחיל כהבטחה של דרמת פשע אפלולית מתפצל ליער סבוך של קווי משנה: המטבח, העולם התחתון, הזיכרונות מהעבר. כל אחד מהם יכול היה להיות מעניין, אך ביחד הם חונקים את הדרמה המרכזית. במקום שהקונפליקט בין ג׳ייק לוינס ינשום ויתפתח, נוצר עומס: יותר מדי סודות, יותר מדי רעש, מעט מדי רגעים שבהם הצופה באמת מרגיש את הכובד הרגשי שאמור לעמוד בלב הסדרה.

מהפרק השלישי ועד הסיום נדחסים עוד ועוד קווי עלילה, דמויות שטוחות ופרשיות על גבי פרשיות: שחיתות, חקירה עיתונאית, עוד מאפיה, מאפיה נוספת מזן אחר, שרשרת תקריות קטנות שמתנפחות למלודרמה. זה כבר לא דרמה אפלולית אלא רשימת מכולת של קלישאות, שנועדה פחות לשרת את הסיפור ויותר לגרור את הצופה מפרק לפרק.

להגיד שיש כאן עודף רעיוני יהיה אנדרסטייטמנט. זו לא סדרה, זה פסיפס מקרי שהודבק עם דבק סטיק ועובר בין ״לא סביר״, ל״לא מקורי״, ל״די, הבנו״.

למרות שליהוקם של לאו ובייטמן נהדר, קשה לחבב את הדמויות. הן נוגעות בתבנית האנטי גיבור הטלוויזיונית, אבל עושות זאת בלי מספיק אנושיות שתצליח לאזן. בכל פעם שנדמה שיש רגע של גאולה, הן בוחרות בצעד נוסף שקשה לעכל. ויש הרבה מה לעכל. או להקיא.

נטפליקס כבר בנתה לעצמה מסורת מכובדת של סדרות כושלות עם קאסט נוצץ. ״הארנבת השחורה״ מצטרפת לרשימה: סדרה עם המון פוטנציאל, עם שפה רטורית קולחת – אבל בלי אמינות, בלי איפוק, בלי עקביות, בלי מה שצריך כדי להצדיק צפייה בשמונה פרקים. אפילו לא בארבעה.

על אף חוזקותיה – התחלה מצוינת, סיום מספק (בערך), קאסט מרשים ועשייה טכנית הגונה – כל מה שבאמצע פשוט לא שווה את המאמץ. זו לא רק סדרה שאפשר לוותר עליה; זו סדרה שקשה לשרוד. אלא אם כן הצופה נהנה לצקצק מפרק לפרק, או אם ההיגיון הבסיסי לא באמת חשוב. בסופו של דבר זה עוד פספוס מובהק של נטפליקס: עטיפה נוצצת עם סרט אדום, ובפנים כלום ושום דבר, שבולע שמונה שעות מהחיים.

---

״הארנבת השחורה״
יוצרים: זאק ביילין וקייט סוסמן
נטפליקס, 2025, שמונה פרקים
1.5 כוכבים