״שושלת גינס״: נפוטיזם נראה אותו דבר, גם לפני יותר ממאה שנה

יוצר ״פיקי בליינדרז״ צולל אל אחד ממוקדי התסיסה של ההיסטוריה האירית. לאחר הצלחת הסדרה בכיכובו של קיליאן מרפי, סטיבן נייט מחליט לנטוש את תקופת מלחמת העולם הראשונה לטובת המחצית השנייה של המאה ה־19.

עכשיו אנחנו בעידן של מהפכות תעשייתיות, מתחים מעמדיים וזהות לאומית מעורערת. אירלנד עוד נאבקת בזהותה, וכך גם ארבעת ילדיו המיוחסים של בעל מבשלת הבירה המצליחה ביותר בדבלין. מתברר שנפוטיזם נראה אותו הדבר, גם לפני יותר מ־100 שנה.

במאה ה־19 סופחה אירלנד רשמית לבריטניה במסגרת חוק האיחוד, והמתח בין השלטון הבריטי לבין האוכלוסייה המקומית רק הלך והעמיק. תקופת ״רעב תפוחי האדמה הגדול״ חשפה את עומק הפערים החברתיים והכלכליים, והובילה לגלי הגירה אדירים אל ארצות הברית. בתוך מציאות של עוני ותחושת תלישות, הלכה מבשלת גינס והפכה לאחד מסמליה הבולטים של אירלנד – ביטוי לגאווה מקומית בתוך עולם מטלטל.

אבל כשבעל המבשלה נפטר, בית גינס נזרק אל לב הסערה: ארבעת ילדיו – ארתור (אנתוני בויל), אדוארד (לואי פרטרידג׳), אן (אמילי פיירן) ובנג׳מין ג׳וניור (פיון או׳שיי) – נאלצים להחזיק באימפריה שבנה אביהם ולהתמודד עם משקל הירושה. כל אחד מהם נמשך לכיוון אחר, בין הנאמנות למסורת לבין הפיתוי שבכוח ובחדשנות. לצידם ניצב מנהל העבודה הנאמן ראפרטי (ג׳יימס נורטון), שמנסה לשמור על הסדר – לא פעם באמצעות אלימות וסחטנות.

האחים הם לא רק בלתי נסבלים ומרוכזים בעצמם, אלא עושים את זה ממקום של כוח, שמאפשר להם לשחק בגורלות של אחרים

המשיכה לעולם של העשירים והמיוחסים לא נולדה היום. גם במאה ה־19, באירלנד הענייה והסוערת, משפחות תעשייה כמו גינס עוררו סקרנות ותשוקה – פנטזיה על כוח, עושר ומעמד, שעמדו בניגוד חריף לחיי היומיום של רוב האוכלוסייה.

אבל כאן נכנס לתמונה העניין עם נפוטיזם: הוא לא תלוי כישרון או עבודה קשה, אלא פריבילגיה מלידה. מי שמוצגים כ״מצליחנים גדולים״ אינם בהכרח כאלה שהרוויחו את מקומם, אלא כאלה שזכו בגנטיקה מעולה ונולדו למשפחה ״טובה״. כך גם ארבעת ילדיו של גינס – זכייה בהגרלת לוטו לכל דבר ועניין. הם יכולים לטעון, וכך גם הסדרה מנסה להראות, שיש קשיים בלהיות ״הבן של״. אבל עבור הצופה הפשוט עצם המחשבה הזו מעלה בעיקר גיחוך קל – תערובת של קנאה ושיפוטיות.

ובכל זאת, גם יצירה על ילדים עם כפית זהב בפה יכולה לעבוד – אם היא מצליחה לייצר חיבור רגשי אמיתי עם הדמויות. סדרות אחרות כבר השכילו להבין את זה: ״יורשים״, הדרמה המצליחה של HBO על ארבעה ילדים שנאבקים על עושר אביהם בעודו בחיים, ידעה לבנות דמויות שהן אנטי גיבורים – כאלה שלא באמת אוהבים, אבל אי אפשר להפסיק לעקוב אחריהם.

״שושלת גינס״, לעומת זאת, נופלת בדיוק בנקודה הזו: האחים הם לא רק בלתי נסבלים ומרוכזים בעצמם, אלא עושים את זה ממקום של כוח, שמאפשר להם לשחק בגורלות של אחרים. הבלתי נסבלות שלהם היא פריבילגיה – כזו שמתקיימת על גבו של ההמון האירי, השותק וחסר הכוח, שמנסה רק לשרוד את יומו.

אחד הניסיונות של נייט לייצר מורכבות נרטיבית – ואולי אפילו לעורר נקודת אהדה כלפי בני המשפחה – מגיע דרך צמד מורדים מהחזית למען עצמאות אירלנד. האח, שמתעב את משפחת גינס ואת הניטרליות הפוליטית שנבחרה לטובת התעשרות והתרחבות עסקית; ואחותו, אלן קוקריין (ניאם מקורמק), מתונה ממנו, שמוכנה לפשרות ולהסכמים – במיוחד דרך הקשר הרומנטי המפתיע שמתפתח בינה לבין אדוארד גינס. אלא שגם כשהסדרה מנסה להחזיק את שני העולמות – המורדים מול המיוחסים – היא לא מצליחה להכריע איפה הצופה אמור להניח את אמונו.

כשזה מגיע לייצוג הנשים, המצב אפילו חמור יותר. ״שושלת גינס״ מתעקשת להציג דמויות שנופלות לתוך סטריאוטיפים עייפים: מצד אחד המורדת האידיאליסטית – צעירה שמוגדרת כמעט אך ורק דרך מאבקה הפוליטי והקשר הרומנטי שהיא מקיימת. מצד שני אן גינס, בת המשפחה, שמוצבת בתור הקדושה – זו שנועדה לייצג טוהר, מוסר ורגישות, אבל בפועל נותרת דמות שטוחה וחסרת עומק. הנשים הללו, שאמורות להוות קונטרה למאבקי הכוח הגבריים, הופכות בפועל לעוד כלי בתוך משחק ירושה גברי ומנוכר.

אי אפשר להתכחש לזה שהסדרה מצטיינת בהפקה עשירה ובשחזור תקופתי מוקפד; אבל היא מתקשה להציע דרמה סוחפת או דמויות שנכנסות לתוך הלב. היא מבקשת להיות גם שיעור היסטוריה וגם סאגה משפחתית, אבל נתקעת באמצע – ומותירה טעם מריר של פספוס.

---

שושלת גינס | נטפליקס
יוצר: סטיבן נייט
8 פרקים; אירלנד, 2025
3 כוכבים