התקווה הנוכחית לעסקה והכאב השורף: שנתיים ל־7.10

אילנה זפרן

עצוב וקשה להאמין שאנחנו מציינים שנתיים ל־7 באוקטובר ולאסון המתגלגל. שנתיים של חטופים בעזה, של מלחמה שלא נגמרת, של הותר לפרסום שלא נגמר ושל מוות של חפים מפשע בניצוחה של ממשלת דמים ברברית. וגם שנתיים של הפגנות למען החטופים ונגד המלחמה. 

בחודשים האחרונים התסכול שלי כמפגינה מתמידה הלך וגבר. חשתי שההפגנות לא משנות מאום, שהן נתקלות באטימות מוחלטת של הממשלה ובאלימות של המשטרה. גם הממשלה נהגה באלימות, כשבחרה לדוגמה להרים כוסית לחג דווקא בשעה שהתקיימה עצרת בכיכר. 

אבל לשתוק ולעמוד מנגד, לא היו אופציה בשבילי, ולכן בכל זאת הוספתי ללכת להפגנות בשער בגין ולתקופה קצרה גם לעצרות בכיכר החטופים, אחרי שעינב צנגאוקר ניסתה לאחד בין המחאות. שמחתי על הניסיון הזה, כמו ששמחתי על ימי השיבוש המוצלחים מרובי המשתתפים והסולידריות, אבל בכיכר אחרי פיצוץ המו״מ בדוחא לא שינו כיוון והמשיכו לנהוג כאילו יש עם מי לדבר בממשלה, ותחושת התסכול רק הלכה וגברה. 

למזלי, כמו בזמנים קשים אחרים, האמנות הצילה אותי מלטבוע בים התסכול. המשכתי בחודשים הארוכים האלה לפרסם ברשתות איורים שמנכיחים את החטופים ותובעים את השבתם, איורים שגרמו לי להרגיש שאני בכל זאת מצליחה לסלק לרגעים את החושך עם טיפה של אור.

בחודשים האחרונים התסכול שלי כמפגינה מתמידה הלך וגבר. חשתי שההפגנות לא משנות מאום, שהן נתקלות באטימות מוחלטת של הממשלה ובאלימות של המשטרה. אבל לשתוק ולעמוד מנגד, לא היו אופציה בשבילי

גם דבריו של טראמפ, לפני כמה ימים, על כך שהוא רואה את ההמונים בהפגנות, שיפרו את תחושתי. בכל זאת היה שכר לעמלנו וההתמדה לא היתה לשווא.

עצוב וקשה להאמין שאנחנו מציינים שנתיים ל־7 באוקטובר ולאסון המתגלגל, אבל ה־7 באוקטובר הפעם הוא גם יום שבו נראה שיש סיכוי ממשי להחזרת החטופים ולסיום המלחמה. כולי תקווה ואופטימיות זהירה שכך אכן יהיה, שזו הפעם האחרונה שאכתוב פה כיוצרת מפגינה, ושיום השנה השני ל־7 באוקטובר יהיה גם היום שבו, סוף סוף, קמנו.

---

תומר ספיר

מאז הפעם האחרונה בה כתבנו כאן הושבו לישראל חטוף חי אחד, עידן אלכסנדר, וחטופים מתים. מאז ישראל יצאה למבצע כיבוש עזה, מתנחלים בגדה מבצעים פוגרומים בפלסטינים והציבור הישראלי מתעלם ושותק. 

קשה לי להפריד את המאבק לשחרור החטופים מהמאבקים נגד ההפיכה המשטרית ולמען הפלת הממשלה, כמו גם מהמאבקים לסיום המלחמה ונגד הפשעים שנעשים בשמנו בעזה ובגדה. במצב אופטימלי היינו מאחדים את כל המחאות לאגרוף קפוץ אחד, אבל אנחנו רחוקים משם. לכן כל פעולה ראויה, כל עוד היא לא רפה וחלבית, ועל כל אחת ואחד מאתנו לבחור את המקומות שבהם הם מרגישים שהמשקל הסגולי שלהם הכי גבוה ומשפיע ליצירת שינוי כאן. 

בתוך כל זה, מדינת ישראל הפכה מצורעת ומוחרמת תרבותית. זה מכאיב, אבל לא מעניין אותי לעסוק בסוגיה אם חרם תרבותי הוא כלי לגיטימי או לא. זאת טעות לשים את הפוקוס על הסימפטום ולא לטפל במחלה. קל יותר להתקרבן ולזעוק ״אנטישמיות״ ו״איפה ההסברה״ וקשה יותר להכיר במעשים שלנו ובמלחמה הפושעת שרבים מאתנו מתדלקים. עוד יותר קשה להפיל ממשלת בריונים שהשתלטה על המדינה ומקריבה את הילדים שלנו, את הדמוקרטיה כאן, ושורפת את האזור.

לפני העסקה הראשונה שבה חזרו הילדים והנשים, בזמן שמשפחות רבות יצאו למסעות להתחנן למנהיגי העולם שיסייעו בשחרור החטופים, אני זוכר את הדס קלדרון ממקדת את דרישתה לראש הממשלה שלה שיזום מהלך פעיל לשחרורם. כמוה, גם אותי לא מעניין לחנך את ארגון הטרור חמאס, את הפלסטינים או את העולם. מעולם לא התחברתי לעמדה שפונה החוצה ומנסה לחנך את כולם במקום להתבונן פנימה ולחולל את השינוי מכאן, מהמקום עליו יש לנו כוח להשפיע.

קשה לי להפריד את המאבק לשחרור החטופים מהמאבקים נגד ההפיכה המשטרית ולמען הפלת הממשלה, כמו גם מהמאבקים לסיום המלחמה ונגד הפשעים שנעשים בשמנו בעזה ובגדה. במצב אופטימלי היינו מאחדים את כל המחאות לאגרוף קפוץ אחד, אבל אנחנו רחוקים משם

קשה לי עם המבט הנקמני כלפי עזה שכבר הספיק להפשיט את ילדיה מאנושיותם. אלה הטוענים שזה לא אסון גדול שילדים שהם מחבלים פוטנציאלים ימותו, הם עצמם כבר איבדו צלם אנוש. 

ברור שהסיכוי שיהפכו למחבלים יגדל ככל שישראל תכתוש את הבית שלהם ותגרום למותם של יקיריהם. דורות יעברו עד שאפשר יהיה לדבר על שלום אמיתי ועמוק בין העמים. כל מי שעסק באובססיביות לאורך המלחמה בסוגיית העדר ההסברה או טוען שהעולם שכח את ה־7.10 לוקה במקרה הטוב בעיוורון. 

כן, העולם לא מודע ברובו לגודל הזוועות של ה־7.10 בגלל שהממשלה המפקירה לא דאגה לתווך את המידע לעולם בזמן אמת, וגם לא לתעד ולאסוף ראיות קריטיות בימי הקטסטרופה. לעומת זאת, העולם כן מודע ברובו למתקפה הישראלית הלא מידתית בעזה שמחקה ומוחקת ערים ואוכלוסיות שלמות כולל חפים מפשע רבים. 

שנתיים עברו מאז פרץ האסון. ידוע שחטופים הועלו לאחרונה לקרקע מהמנהרות ומשמשים מגן אנושי חי. ממשלת ישראל בהחלטה על מבצע כיבוש עזה מבצעת נוהל חניבעל בחטופים ורצח עזתים חפים מפשע רבים. כל מי שמתדלק את המלחמה הזאת כופה קלון על כולנו. סרבו.

---

דנה יואלי

ישראלים לא משאירים אף אחד מאחור – זה מי שאנחנו, ומי נהיה אם לא נחזיר אותם? אני אחת ממאות פעילים ופעילות שבמשך שנתיים צועדים, צועקים, מעוכבים, עצורים, מוכים ובוכים עם משפחות שנפל עליהן העולם. שילמנו מחירים כבדים, קראו לנו בוגדים, ומסייעים לאויב, היינו שם כשזה התפרק לגמרי, והיינו שם כשהחזירו בארון אנשים יקרים מכל, שנחטפו חיים וחזרו מתים בגלל לחץ צבאי.

שנתיים אחרי 7.10 ועם התקווה האמיתית הנוכחית לעסקה אני גם מרגישה את הכאב השורף – כמה נכשלנו כשבמשך חודשים ארוכים לא הצלחנו להחזיר אותם לפני שהיה מאוחר מידי, וזה כבר אף פעם לא יהיה בסדר. 

סאמר יותם ואלון, רון שרמן וניק בייזר, שירי אריאל וכפיר ביבס, איציק אלגרט, יוסף וחמזה, אריה זלמנוביץ, יורם מצגר שהיה יכול להיות בבית. קופר, מונדר, פרי, דנציג ועוד ועוד; יוסי שרעבי, איתי סבירסקי, אלעד קציר, סהר ברוך, גיא אילוז, יגב בוכשטב. למה הירש, אלמוג, אלכס, אורי עדן וכרמל נהרגו במנהרה בין בקבוקי שתן אדום מרוב קריסת הגוף? הרי ראינו עד כמה אין להם זמן, ולא הוצאנו אותם משם.

השבוע גיליתי שאזרחי ישראל רצו למרחב המוגן 61,151 פעמים בשנתיים האלה, שנתיים שבהן ילדים מגיעים שבוע אחרי בגרויות ומסיבות סיום לשדות קרב, עשרות אלפי חיילים פצועים בגוף ובנפש, אנחנו בטראומה מתמשכת. ומעבר לגדר – גיהנום. ממדי המוות והסבל בלתי נתפסים

והיו גם הימים האחרים – וראינו גם את הנס הגלוי – אנשים שעד עכשיו היו פלקט וסיפור חטיפה הופכים לבני אדם, ויוצאים מהאפלה אל העולם. וכשהקשבנו להם, לאלה שהיו בבור עמוק של פחד, שלא ראו אור יום 400 ו־500 ימים, ועברו רעב והתעללות, הבנו שהם לא שכחו מה הדבר הכי חשוב: החיים. מעל הכל. וזה הציווי, לשחרר לא לעצור. 

אנחנו הרוסים וחרדים לעתידנו. השבוע גיליתי שאזרחי ישראל רצו למרחב המוגן 61,151 פעמים בשנתיים האלה, שנתיים שבהן ילדים מגיעים שבוע אחרי בגרויות ומסיבות סיום לשדות קרב, עשרות אלפי חיילים פצועים בגוף ובנפש, אנחנו בטראומה מתמשכת. ומעבר לגדר – גיהנום. ממדי המוות והסבל בלתי נתפסים. 

אבל בעוד שבעזה כבולים 48 אנשים שלנו, מופקרים לגורלם הנורא, ברחוב עזה הועלו מחסומים ווילונות, מחיצות ענק וכוחות משטרה בלי סוף. אלה מתרבים וגבהים ככל שהאמת ברורה יותר – גם הישראלים וגם הקהילה הבינלאומית משוועים לסיום המלחמה והשבת החטופים. 

אנחנו יוצאים מדעתנו, מתים־חיים, במקרה הטוב מסתובבים בהדחקה מופרעת של המציאות הבלתי נסבלת הזו. כולנו יודעים – אין דרך אחרת מלבד חתימה על הסכמים מצילי חיים, סיום המלחמה, השבת אחינו לשיקום ולקבורה, שיקום וריפוי לכולנו.

לכולנו – לכל מי שחי על פיסת האדמה הזו – מגיע טוב יותר מזה.

---

גליה חי

לפני כמה שבועות בשדה התעופה ראיתי קבוצת ספורט של נכי צה״ל. כ־40 צעירים עם פרוטזות במקום גפיים. אלה ה״משוקמים״. ברי המזל שזכו בפרוטזה חדישה. בעזה אחוז הילדים קטועי הגפיים הגדול בעולם. אני מרגישה ששום פרוטזה לא תוכל להחליף את החמלה שנלקחה מאתנו. 

קשה לכתוב אחרי שנתיים של זוועה ומאבק. קשה לשמור על עמוד שדרה מוסרי, על חמלה והומניות מול תהלכי ההתבהמות המואצים של החברה הישראלית. בתחילת המלחמה (שרבים חשבו שהיא מוצדקת), סירבתי לתפוס שישראל תעדיף נקמה על פני הצלת חיי החטופים, מה שניר חסון כינה ״הפתעת ה8 באוקטובר״. 

ככל שחלף הזמן התברר כי ההלם בעקבות ה־7 באוקטובר הוביל לבולמוס של אלימות וחורבן. כעת הרס ופגיעה בבלתי מעורבים נעשית ללא כל חסמים. זו הנורמה. ועדיין, קשה לתפוס שישראל תגרום למוות של מעל 100,000 איש. אני לא יודעת להסביר את האכזריות הזו שכה רבים ממשיכים למצוא לה הצדקות במקום לחוש בושה ואשמה נוראיות.

במקביל לנורמליזציה של פגיעה שיטתית בחיי אזרחים, הרעבה וגירוש, גם הפקרתם של החטופים שנותרו מאחור הפכה למנורמלת. סיכה של סרט צהוב, והופ, אנחנו נורמליים. אנחנו לא נוטשים אזרחים בשטח, אנחנו לא אחראים להר הגוויות והרעב והאיברים הקטועים. אלה אנחנו, הישראלים: מאוחדים כרגע מול הפשע המשותף שאנו מבצעים ומעטים מידי מסרבים לקחת בו חלק.

אני עדה להתדרדרות המוסרית של חלקים גדולים מתוך המחנה ה״ליברלי״, זה הקורא להצלת חטופים אך מוכן לחזות ברצח עם אחר ולעמוד מנגד. בשם המאבק להשבת החטופים הושתקו קולות הקוראים להפסקת ההרג וההרעבה בעזה. איך אפשר לא להבין את הקשר בין הדברים?

שנתיים אחרי, נראה כי לא משיבים את החטופים, מתעללים במשפחותיהם, כל זה על מנת להמשיך ולהאכיל את מפלצת הנקמה, שהיא בתורה שומרת על שלמות הקואליציה; למצוא הצדקות לפרויקט הנדל״ני שהוא עזה.

אני עדה להתדרדרות המוסרית של חלקים גדולים מתוך המחנה ה״ליברלי״, זה הקורא להצלת חטופים אך מוכן לחזות ברצח עם אחר ולעמוד מנגד. בשם המאבק להשבת החטופים הושתקו קולות הקוראים להפסקת ההרג וההרעבה בעזה. איך אפשר לא להבין את הקשר בין הדברים?

גדלתי על דימויים אסתטיים של סבל אלימות ומוות כפי שהם מופיעים בתולדות האמנות. הדימוי האמנותי קורס מול התמונות והסרטונים מכוסי האפר וההריסות הזורמים מעזה. קריסה זו אסור שתוביל אנשי רוח, אמנים, להתנער מאחריות לסבל. 

המשיכו לעשות אמנות אבל זכרו באיזה צד של ההיסטוריה אנחנו נמצאים ברגע זה. אנחנו המפקירים. אנחנו הפושעים נגד עם אחר. על תזנחו את המאבק החשוב הזה, זהו מאבק עלינו, על אלו אנשים ונשים אנחנו נהיה כשהאבק ישקע. השתיקה כואבת כשחיים קורסים, כשחלומות נגזלים.

תמיד דגלתי באקטיביזם לא אלים. פעולה לא אלימה אמורה לעורר מודעות, לעמוד מול כוח חזק ואלים מבלי להפוך לאלימה בעצמה. אני ממשיכה לבחור במחאה לא אלימה ובדרך הסולידריות, במקום שבו לא משתיקים מחאה, ומזמינה אתכן להצטרף אלי להפגנת שער בגין להשבת החטופים, כל ערב ובעיקר במוצ״ש. 

---

הילה לביב

על השלט שנשאה נועם פרי, בתו של חיים פרי ז״ל, נכתב המשפט שובר הלב: ״הלוואי שאבא שלי לא היה צודק״. אני אחוזת אימה ופחד אמיתי לנוכח העובדה שעברו כבר שנתיים. בשלב הזה אני מוצאת את עצמי חושבת — הלוואי שחיים פרי דייק.

בפעם הראשונה שכתבתי כאן כתבתי: ״יש כוחות שמובילים אנשים ציניים – בממשלה ובתקשורת – שדוחקים בנו להתרגל, להדחיק, להמשיך כרגיל. גרוע מזה: יש להם מכונת רעל שעובדת במרץ ומפעילה טרור פסיכולוגי על משפחות החטופים. אם ויתרנו על החטופים — אבדנו. חייבת להיות לנו בהירות, כמו במצוות פדיון שבויים: קודם כול מצילות אותם, בכל מחיר. בלי משוואות מתמטיות של מחירים״.

עלינו להישאר ממוקדות, לא להתייאש, להמשיך לכעוס – ולהיות טובות זו אל זו. הסולידריות היא לא תחושה – היא פעולה

לפני השאלה – מה עושות. הדבר הראשון שמוטל על כולנו הוא להבין מה קורה ולחשוב על מה שקורה. ואז לא לפורר את הקשר בין מחשבה לפעולה. המילים נמצאות במימד של המחשבות ומחשבות חייבות להוביל למעשים כדי שיהיה שינוי.

אנחנו צועקות: ״עכשיו!״ — אבל בתוך אינסוף הימים המילה עכשיו התקלקלה. ריצת הספרינט הפכה למרתון, והגוף מתפרק.

עלינו להישאר ממוקדות, לא להתייאש, להמשיך לכעוס – ולהיות טובות זו אל זו. הסולידריות היא לא תחושה – היא פעולה.