אדל מרק: בגדים לגוף האמיתי והמשתנה
גלית פריימן לוי ואיריס לוי פריימן, בנות הזוג שמאחורי מותג האופנה אדל מרק, בנו במשך 14 שנים עסק משפחתי שמעמיד במרכזו את הגוף הנשי ואת איכות הבגד. ״בגד צריך להתאים לאישה, לא האישה לבגד״, אומרת גלית. המשפט הזה מסכם את תפיסת העיצוב שלהן: בעולם שבו נשים נדרשות לא פעם להתאים את עצמן לגזרות שמציעות רשתות האופנה – הן מבקשות להפוך את המשוואה.
השתיים הגיעו לאופנה ממסלולים שונים. גלית עשתה קריירה בשיווק ובניהול בכיר, ואיריס באה מעולמות האמנות, הקולנוע והניהול. המותג נקרא על שם סבתה של גלית, אדלה מרקוביץ׳, תופרת עילית שהנחילה לה את האהבה לבדים ולגזרות. בשנים האחרונות הצטרף לעסק גם בנן, אייל לוי פריימן.

איריס לוי פריימן וגלית פריימן לוי. צילום: מ״ל

אדל מרק. צילומים: איה בוזגלו

העיסוק בגזרה הוא מרכזי בתפיסת עולמן. הן מדברות על נפילת הבד, על סנטימטרים שמשנים את הצללית ועל הצורך לדייק עד שהתוצאה נכונה. בעולם שמקדש מהירות ותחלופה, הן מאמינות בבגד שנועד להישאר בארון לאורך שנים.
אבל הסיפור מתחיל הרבה לפני הקמת המותג. ״סבתא שלי הייתה מעצבת ותופרת עילית״, מספרת גלית. ״היא ואחיותיה עיצבו שמלות ערב עוד לפני מלחמת העולם השנייה. גם אביה למד עיצוב אופנה בפריז. בתקופת השואה הן ניצלו בזכות כישורי התפירה שלהן, ובהמשך עלו לארץ בלי כלום״.
גלית פריימן לוי: ״הרבה רשתות מפתחות גזרות על גוף של נערה בת 16 או 18 ומשם מגדילות אותן. אבל הגוף של אישה בוגרת בנוי אחרת. אי אפשר פשוט להגדיל גזרה באופן מתמטי ולצפות שהיא תשב נכון״
הוריה של גלית התגרשו, וסבתה הייתה דמות מרכזית בגידולה. ״הייתי יושבת לצידה שעות, רואה איך היא מסתכלת על האישה, בונה את הגזרה על הגוף שלה, מתקנת ומדייקת. היא לא עבדה לפי גזרה סטנדרטית. זה היה שיעור משמעותי עבורי״.
ובכל זאת, לא בחרת מיד באופנה.
״סבתא תמיד אמרה לי לא להיכנס לתחום הזה״. במקור היא למדה קרימינולוגיה, סוציולוגיה ומנהל עסקים, עבדה כדיילת אוויר באל על ובהמשך פיתחה קריירה בשיווק ובניהול בחברות, ביניהן קוקה קולה ונסטלה. בתפקידה האחרון הייתה סמנכ״לית השיווק של אלקטרה מוצרי צריכה. ״למדתי לזהות צורך, לפתח מוצר ולבנות מותג. בדיעבד, כל הידע הזה שימש אותי באדל מרק״.
במקביל הלך והצטבר אצלה תסכול מהיצע הבגדים לנשים בישראל. ״רציתי בגדים ייצוגיים אבל יצירתיים, עם טוויסט. הייתי מסתובבת שעות בחנויות ולא מוצאת. לפעמים נאלצתי לקנות מידה 44 כשבפועל הייתי מידה 38. הרגשתי שמשהו בתפיסת העיצוב לנשים לא נכון״.
אבל בין תסכול מחוויית הקנייה לבין עזיבת תפקיד בכיר והקמת מותג אופנה יש מרחק גדול.
״נכון. הייתי בסביבות גיל 40. נמאס לי להיות שכירה, לנסוע כל הזמן לחו״ל ולהרגיש שאני לא מנהלת את החיים שלי. התפטרתי וכולם חשבו שהשתגעתי. הייתה לנו משכנתה ומשפחה, אבל ידעתי שאני רוצה משהו משלי. אופנה תמיד הייתה שם. פתאום האהבה לבדים ולגזרות והידע בבניית מותגים התחברו״.


אם גלית הביאה לעסק חשיבה מותגית, איריס הביאה מבט שמתחיל בחומר, בצבע ובצורה. ״גם אני גדלתי בבית שבו תפרו, סרגו ורקמו. ציירתי והצגתי בתערוכות, ובהמשך למדתי קולנוע וטלוויזיה בסם שפיגל ועבדתי בהפקות. אהבתי את העריכה והכתיבה, אבל פחות את אורח החיים של ההפקות״, היא אומרת.
בהמשך הקימה עסק עצמאי בתחום סקרי השטח וקבוצות המיקוד, שבו השתלבה גלית כיועצת שיווק. ״העסק פירנס אותנו, אבל תמיד היה לי צורך לעשות משהו יצירתי. אני רואה בעיצוב אופנה המשך לעיסוק באמנות. אני יכולה להסתכל על בד ולדעת כמעט מיד איזו גזרה תעבוד איתו״.
כשאני שואלת איך הפכו את הזוגיות לשותפות עסקית, גלית מסבירה: ״החלטנו לאחד כוחות. אני הבאתי ניסיון בפיתוח מוצרים ובשיווק, ואיריס את הניסיון בניהול ואת הרגישות האמנותית״.
״יש בינינו איזון״, מוסיפה איריס. ״גלית רוצה לפתח עוד ועוד, ואני היא זו שמחזירה אותה לקרקע. צריך לחשוב גם על העלויות״. ״אם זה היה תלוי בי, היינו מפתחות הרבה יותר דגמים״, אומרת גלית.
צריכות את המבט הצעיר
אחד הנושאים המרכזיים בשיחה הוא היחס לגוף הנשי – לא הגוף האידיאלי שמככב בצילומי אופנה, אלא הגוף האמיתי, המשתנה, שלא תמיד מוצא את מקומו בטבלאות המידות.
״הרבה רשתות מפתחות גזרות על גוף של נערה בת 16 או 18 ומשם מגדילות אותן״, אומרת גלית. ״אבל הגוף של אישה בוגרת בנוי אחרת. אי אפשר פשוט להגדיל גזרה באופן מתמטי ולצפות שהיא תשב נכון״.
אז מה אתן עושות אחרת?
״אנחנו מודדות, מתקנות, משנות פרופורציות ובודקות איך הבד מתנהג. לפעמים אני מתקנת שבלונה ביד עד שהיא מדויקת. זה משהו שלקחתי מסבתא״.
גלית מתעכבת במיוחד על מכנסיים. ״זה הפריט הכי מורכב. הם צריכים להתאים לבטן, לירכיים ולישבן, ולהיות נוחים בישיבה ובהליכה. לפעמים אנחנו משקיעות בפיתוח מכנסיים פי ארבעה מהזמן שנדרש לחולצה״.
״אנחנו מחפשות בד עוטף, נעים וגמיש״, מוסיפה איריס, ״כזה שלא תצטרכי לפתוח בו כפתור אחרי ארוחה״. ״אנחנו מגיעות עד מידה 46״, מדגישה גלית, ״כדי שנשים בוגרות ימצאו בגדים מעניינים ומחמיאים בלי להתפשר על העיצוב״.
אתן מדברות על בגדים שנשארים בארון לאורך שנים, אבל אופנה מתקיימת מחידוש מתמיד. איך מיישבים את הסתירה?
״אנחנו מתייחסות לטרנדים, אבל יש לנו גם גזרות בסיס שחוזרות בכל עונה, עם שינוי בפרופורציה, בפרט מסוים או בבד. גם פריט בסיסי צריך להתחדש״. בכל עונה הן מפתחות כ־40 דגמים ומשיקות אותם בכמה דרופים. כ־90 אחוזים מהבדים, לדבריהן, מיוצרים במיוחד עבור המותג, בין היתר בקוריאה, בסין וביפן.

קולקציית סתיו חורף 26–27, הנושאת את השם The Art of Modern Femininity, משלבת חייטות מוקפדת עם נינוחות יומיומית. לצד חליפות וז׳קטים בעלי כתפיים מודגשות, מופיעים מכנסיים בגזרות מגוונות, חולצות ושמלות שנועדו להשתלב זו בזו וללוות את הלובשת מהבוקר ועד הערב. הצלליות נקיות, המותן מודגשת בעדינות והנוחות נשמרת לצד המראה האלגנטי.
״אנחנו בוחרות ומעצבות את ההדפסים, הצבעוניות והגימורים״, אומרת איריס. ״אני יכולה לשבת שעות מול המחשב כדי להגיע לגוון המדויק. לפעמים ההבדל כמעט בלתי מורגש, אבל מבחינתי הוא משנה את כל הבגד״.
מה מגיע קודם, הבד או הגזרה?
״לפעמים אני מתחילה מגזרה ומחפשת את הבד הנכון, ולפעמים הבד מוביל אותנו״, אומרת גלית. ואיריס מוסיפה: ״לא כל בד מתאים לכל גזרה. צריך להבין איך הוא נופל על הגוף. אנחנו מייבאות גם את הכפתורים ומתאימות אותם לדגמים״.
הלקוחה מודעת לכל העבודה הזאת?
״לא תמיד. אבל היא מרגישה את זה כשהיא לובשת את הבגד. איך הוא יושב עליה וכמה הוא נעים״, אומרת גלית.
הייצור בכמויות קטנות הוא בחירה עיצובית או אילוץ מסחרי?
״יש לקוחות שלא אוהבות לספר איפה הן קונות, כדי לא לפגוש מישהי במשרד שלובשת בדיוק אותו פריט. אנחנו מייצרות בכמויות מוגבלות, ולפעמים פריטים מיוחדים ביחידות בודדות״.
אבל פיתוח בדים ייעודיים וייצור בכמויות קטנות הם מודל עסקי יקר. איך גורמים לו לעבוד?
״צריך להסתכל על המספרים, להבין מה אפשר לייצר ובאיזה מחיר. אי אפשר לעשות כל מה שחולמים עליו״, אורת איריס. ״מצד שני, אם לא נמשיך לפתח דברים חדשים, נאבד את מה שמייחד אותנו״, מוסיפה גלית.
איריס לוי פריימן: ״יש לנו חלוקת תפקידים וכללים. אנחנו מקיימות ישיבות עבודה ומנסות להפריד בין העבודה לחיים האישיים, אבל לפעמים מדברות על דגם גם ביום שישי בערב. קשה לכבות את זה״
המתח בין הרצון ליצור לבין הצורך לנהל עסק רווחי – מגדיר במידה רבה את חלוקת התפקידים ביניהן. בשנים האחרונות הצטרף לעסק גם בנן, אייל לוי פריימן. הוא אחראי על הפעילות הדיגיטלית ומעורב בהחלטות עיצוביות.
״אנחנו מתייעצות איתו על דגמים, בדים וגזרות״, מספרת גלית. ״יש לו עין טובה ונקודת מבט אחרת. לפעמים אנחנו משנות דגם בעקבות ההערות שלו״.
הפער הבין־דורי לא יוצר חיכוכים?
״בוודאי שיש חילוקי דעות, אבל זה טוב. אנחנו צריכות את המבט הצעיר שלו, אחרת קל להישאר במה שאנחנו מכירות״.

איריס לוי פריימן, גלית פריימן לוי ואייל ולוי פריימן. צילום: מ״ל
אייל, אתה רואה את עתידך המקצועי בעסק המשפחתי?
״בהחלט. גדלתי עם המותג ואני מרגיש חלק ממנו. אני רוצה להמשיך לפתח אותו, להביא רעיונות חדשים ולחבר בין הניסיון שלהן לאפשרויות שהעולם הדיגיטלי פותח״.
ואיך מנהלים עסק משותף כשאתן גם בנות זוג?
״יש לנו חלוקת תפקידים וכללים. אנחנו מקיימות ישיבות עבודה ומנסות להפריד בין העבודה לחיים האישיים, אבל לפעמים מדברות על דגם גם ביום שישי בערב. קשה לכבות את זה״, אומרת איריס. ״יש דיונים, ויכוחים ולכל אחת יש גם זכות וטו. לפעמים אחת מתעקשת והשנייה מוותרת״, וגלית מוסיפה: ״אנחנו מכירות כל כך טוב, שאנחנו יודעות מתי להתעקש ומתי לשחרר״.
המודל המשפחתי פועל בשוק אופנה תחרותי, עם עלויות גבוהות ושינויים בהרגלי הצריכה. המותג נמכר באתר, בסטודיו בכפר סבא, בחנות באילת ובמספר מצומצם של בוטיקים. ״לא חשוב לנו להיות בכל מקום, אלא בבוטיקים שמתאימים למותג״, אומרת גלית. ״המכירות הישירות מהוות כמחצית מהפעילות, והשאר מגיע מהבוטיקים״.
״המכירה הדיגיטלית מחייבת אותנו לחשוב איך מציגים את הבגדים כך שהלקוחה תבין את הגזרה והבד גם בלי למדוד, ואיך משלבים בין פריטים למלתחה שלמה״.
אחרי 14 שנים, מה האתגר הגדול שלכן היום?
״קודם כל, להמשיך להיות כאן. זה לא מובן מאליו בשוק תחרותי ובמציאות משתנה. צריך להבין לאן עולם האופנה הולך, איך הטכנולוגיה תשפיע על הייצור והשיווק, ולהמשיך להתחדש״, אומרת גלית.
למרות השיחה על טכנולוגיה, מסחר ומודלים עסקיים, גלית ואיריס חוזרות שוב ושוב אל הבגד עצמו. אל הגזרה, אל הבד ואל האישה שתלבש אותו. זהו סיפור שמתחיל במכונת התפירה של הסבתא אדלה, עובר דרך שתי נשים שבחרו להקים מותג משלהן וממשיך עם אייל, שרואה בו את עתידו. שלושה דורות ותפיסת עולם אחת: לא לשנות את הגוף כדי שיתאים לבגד, אלא לעצב את הבגד כך שיתאים לאישה.














