בוגרים 2025: אשקלון הבלתי נראית, חושך ואור, זהות והזדהות, חרדה, אהבה ובית

בר ברזילי | אשקלון

המחלקה לצילום, בצלאל

אני מצלמת בעיר אשקלון, העיר שבה גדלתי ובה בית משפחתי. אשקלון הינה העיר המטווחת ביותר במדינת ישראל בעשור האחרון. במתקפת אוקטובר 2023 נורו אל עבר אשקלון כ־1,400 רקטות שגרמו לנזקים כבדים בעיר ולאובדן חיי אדם. מעל ל־60,000 תושבים פונו, והיתר הסתגרו במקלטים. העיר הייתה לעיר רפאים, נעדרת אנוש.

את פרויקט הגמר יצרתי בשיטוט ברחבי העיר תוך שימוש באמר״ל – מצלמה צבאית בעלת יכולת קליטה של אינפרא אדום. המצלמה קולטת מעבר ל״ספקטרום הנראה״ בעין אנושית. עם המצלמה שיכולה לצלם את הבלתי נראה, אני מצלמת בעיקר בזמן דמדומים – טווח ביניים בין חושך לאור – דבר שמאפשר לי לייצר עיוות צבע מכוון ולנוע באופן מטאפורי בין נראות להיעלמות של העיר.

אני משתמשת ביכולות המצלמה כדי לייצר הזרה ואזהרה. הצבעוניות המעוותת של הדימויים, בין פסטלית לבין רדיואקטיבית, מקנה לדימויים מראה דיסטופי ואפוסמטי – כמו שימוש של בעלי חיים בצבעי אזהרה על גופם, המתריעים על רעילות וסכנה. כמו בעלי החיים בטבע, אני משתמשת בצבעים להצביע על סכנה ולייצר מראה בולט לעיר שלתחושתי היא שקופה ואין בה עניין – עיר שמצבה הקריטי נורמל והפך לשגרה, שמשפיעה על התושבים בה.

---

איב אליגולשווילי | Childhood

בית הספר לאמנות רב תחומית, שנקר

הפרויקט עוסק בתרגום תחושות חרדה פנימיות לעבודות אמנות צבעוניות, המבוססות על חוויות וזיכרונות אישיים. כל יום מחדש אני מתמודדת עם תחושות פנימיות שליליות, שאותן אני מתרגמת לציורים, עם דגש על ביטוי צבעוני. התחושות האלו הן לא תגובה לאיום חיצוני, אלא חרדה שבוקעת מתוך גופי. מקור האלמנטים והדמויות שבציורים הוא הבית: זיכרונות ילדות, תחושות גופניות, פעולות יומיומיות. החרדה משנה את סדר היום והופכת את הבית שהיה מקום מוכר ונעים למרחב אלביתי, כזה שאין בו אפשרות להסתתר ולהרגיש מוגנת.

---

אנה מאס | מקום לשכב בו

בית הספר לתקשורת חזותית, שנקר

אחד המרכיבים המרכזיים בזהות האנושית היא הקשר בין אדם למקום. תחושת ביטחון ושייכות אינן נובעות רק מהמקום הפיזי, אלא מהטענת המרחב הפיזי במשמעות רגשית, סימבולית וחברתית. באמצעות יצירת סדרת אובייקטים תלת ודו־מימדיים, המבוססים על דיוקן עצמי, אני יוצרת לעצמי טריטוריה מותאמת אישית.

---

רומי כהן נורדמן | חלמתי שאני צריכה למנוע משני אנשים לדבר כי אז הם יתאהבו

המדרשה לאמנות, בית ברל

הדימויים בעבודותיי נעים בין חלום למציאות ועוסקים במחשבות על זוגיות, אינטימיות, זהות ובדידות. תערוכת הגמר שלי במדרשה כללה רישומים, ציורי שמן ושמיכת טלאים באורך 6.5 מטרים, שבתוכה ציורים עשויים מתפירה ורקמה, שאיגדתי אותם לשמיכה.

 

---

נעם גיחון | במדבר

המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל

״במדבר״ הוא סרט אנימציה קצר המספר את סיפורו של יוחנן, קשיש שמעביר את ימיו בהאזנה לרשת הקשר של צה״ל ובמעקב אחר הכוחות בגבול. יום אחד הוא עולה על תדר הקשר של איסמעיל, ומפתח אליו חיבה חד צדדית. כשאיסמעיל נעלם יוחנן צריך להחליט לראשונה האם להמשיך להיות מאזין או לראשונה בחייו, להתחיל לדבר. בעבודה ניתן לראות את הפרטים הלוקחים חלק בעולמו החשוך של יוחנן, וגם את נקודות האור שנמצאות שם, ורק מחכות שהוא ימצא אותן.

---

דקל לופה/ הִתְקַבְּצוּ

המחלקה לעיצוב, סמינר הקיבוצים

טקסט היסטורי תרבותי מאת שמואל הנגיד מקבל ביטוי בשפה חזותית ומוזיקלית עכשווית, פוסט־מודרנית. פרויקט ציור, וידאו וגרפיקה שחוגג את הפשטות והחום האנושי מתוך כאב התקופה. במהלך חצי השנה שלאחר ה־7 באוקטובר, צולמו בווידאו למעלה מ־150 פורטרטים, מדרום ועד צפון הארץ. המצולמים מחייכים לעדשה בסגנון צילום טופולוגי, ומייצגים טווח רחב של הפאזל האנושי המרכיב את ישראל של ימינו. לצד צילומים אלו שולבו בקליפ גם הציורים שצוירו באקריליק על בד, לאחר שעברו תהליך הנפשה.

הפרויקט נוצר מתוך שיתוף פעולה בין דקל לופה לאביתר מורד (מפיק מוזיקלי), חברי ילדות שעוסקים שניהם ביצירה, עיצוב ומוזיקה – במטרה לבטא את עצמם ברגעים שבהן מילים מאבדות משמעות. הזמרת, הנגנים והמצולמים התגייסו בהתנדבות מלאה למען חזון הפרויקט המשותף. בין המצולמים: איתי הרמן, הילי לואיס, עדה זבידוב, אסמהאן ג׳באלי ורמי מאירי ועוד רבים וטובים.

---

שני לזרוביץ  | עץ התאנה עדיין שם

המחלקה לצילום, בצלאל

בעבודה אני עוסקת במתח שבין בחירה כזו או אחרת, כאשה, כגוף. אני מצלמת את אחיותיי ואותי כאפשרויותשל נשיות וגיל. אני רוצה לתפוס את הרגע בין נקודה א׳ לב׳, את המשקל הרגשי של אותן החלטות והשלכות, ואת המשקל של נסיבות חיצוניות על הגוף הנשי.

סילביה פלאת׳ היטיבה לתאר את כובד משקלן של החלטות בחיים. היא הקבילה אותן לעץ תאנה, מלא בפירות, וכל תאנה הייתה קשר לעתיד אחר. אחת בעל, ילדים ובית מאושר; אחרת אמנית מפורסמת ועוד אחת מורה מבריקה, ועוד הרבה נוספות, שלא ניתן להבחין בהן מפאת עומסן על העץ.

בספרה ״פעמון הזכוכית״ היא כותבת: ״ראיתי את עצמי יושבת בִמסעף התאנה, מתה מרעב רק מפני שאינני מסוגלת להחליט באיזו מהתאנים לבחור. רציתי את כולן ואת כל אחת ואחת מהן, אולם פירוש הבחירה באחת היה אובדן כל האחרות, ובשבתי שם, בלתי־מסוגלת להחליט, החלו התאנים מתקמטות ומשחירות ונופלות, בקול טפיחה, בזו אחר זו, על הקרקע לרגליי״.
[סילביה פלאת׳ , פעמון הזכוכית, עמ׳ 76]

---

אדם טוריסקי | ארכיון של פעולות

בית הספר לאמנות רב תחומית, שנקר

מיצב פיסול והדפס. העבודות בפרויקט לא התחילו מרעיון גדול, אלא מסקרנות: עניין אותי לראות מה קורה כששופכים אספלט על זכוכית; כששורפים פיגמנטים לתוך האספלט והשרף; או שוברים משהו ואז עושים כאילו זה היה מתוכנן.

בתהליך שרשרת כל עבודה נולדה מהשאריות של הקודמת, כמו ויכוח שלא נגמר. אין כאן תוכנית על, אין סדרה, יש רצף. זה לא על יופי, ולא על אמנות עם א׳ גדולה, זה על להיות בתוך החומר עד המרפק, שלא אכפת לו מה כתוב בטקסט על הקיר.