״הסיפור הלא ייאמן״ מחזירה לאמנדה נוקס שליטה על הנרטיב

מעטות הפרשות שהצליחו לשבות את הדמיון הציבורי כמו זו של אמנדה נוקס. סטודנטית אמריקאית צעירה שנוסעת ללמוד באיטליה, ובלילה אחד מוצאת את עצמה במרכז אחד מסיפורי הפשע המדוברים של המאה ה־21. מה שהתחיל כרצח בעיר קטנה, מתגלגל לסיפור שמספר יותר על החברה שסיקרה אותו מעל האדם שבמרכזו. כמעט 20 שנה אחרי – הסדרה ״הסיפור הלא ייאמן של אמנדה נוקס״ מנסה להחזיר את הפוקוס אל גיבורת הפרשה עצמה.

בשנת 2007 נמצאה שותפתה לדירה של הסטודנטית האמריקאית אמנדה נוקס מתה בעיר פרוג׳ה שבאיטליה. מעצרה של נוקס בחשד לרצח עורר סיקור בינלאומי שנמשך כמעט עשור, במהלכו הפכה הצעירה האלמונית לדמות שנויה במחלוקת על גבול האובססיה הציבורית. המשפט כלל הרשעות, ערעורים וזיכויים חוזרים, עד שב־2015 זוכתה סופית על ידי בית המשפט העליון של איטליה.

הסדרה מתחקה אחרי אותה פרשה מזווית אישית. העלילה מלווה את אמנדה (גרייס ואן פטן) לאורך השנים – מהרגעים הראשונים של הפרשה ועד לשנים שלאחר שחרורה – ומציגה את ההשפעה העמוקה של האירועים על חייה האישיים והציבוריים.

ובכל זאת, מעל הכול מרחפת השאלה שאינה מרפה – שאלת האמת. מה באמת קרה שם? מי דובר אמת ומי משקר? גם היום, כמעט 20 שנה אחרי, הדעות נותרו חלוקות: יש המאמינים שנוקס חפה מפשע, ואחרים שעדיין רואים בה אשמה. סביב המחלוקת הזו נבנתה הסדרה, שמבינה שהאמת עצמה איננה עובדה – אלא השתלשלות אירועים מסובכת, שמדמה תאונת שרשרת חסרת רחמים, שבה כל צד מעוות מעט את הזווית שלו.

מישל פוקו טען ש״אמת״ היא לא קבועה או נצחית – אלא דבר שנוצר ומתוחזק על ידי מוסדות. בתי משפט, מערכות חינוך, כלי תקשורת ורפואה – כולם מגדירים מהי נורמה, מהו שיגעון, מהו צדק, ומי זכאי להשמיע קול. כך נולדת האמת ה״רשמית״ של חברה: לא כעובדה, אלא כתוצר של מי שמחזיק בכוח לספר אותה. בתוך המבנה הזה, קולות שוליים – ובמיוחד קולות של נשים – נדחקים הצידה או מקבלים פרשנות דרך עיניים זרות.

לצד ההתעקשות של נוקס להשמיע את האמת שלה, אחד המהלכים הבולטים בסדרה הוא ההחלטה להעניק מקום גם לקולות אחרים. שניים מתוך שמונה הפרקים מסופרים מנקודות מבט שאינן שלה

מתוך נקודת המוצא הפוקויאנית, אפשר להבין את הסדרה כמאבק גרסאות קלאסי בסגנון דוד וגוליית. מצד אחד מערכות הכוח הגדולות – המשטרה האיטלקית, שנמצאת תחת מיקרוסקופ ולחץ בינלאומי עצום בעקבות רצח, שבו מעורבות שתי צעירות זרות (אחת אמריקאית, השנייה בריטית).

נוכח הלחץ הזה, צריך לספק תשובות, כאלה שיתיישבו היטב עם נרטיב מוכר של שליטה, היררכיה ואשמה. כך נולדו הכינויים שהודבקו לאמנדה: ״פוקסי נוקסי״, ״נימפומנית״, ״שקרנית קרה״ – תוויות שנועדו להפוך אותה מדמות אנושית למיתוס תקשורתי שאפשר לשלוט בו.

מנגד ניצבת נוקס, אז רק בשנות ה־20 לחייה, שבחרה בדרך יוצאת דופן להשיב לעצמה כוח על הסיפור שנכתב עליה. האמת שלה פשוטה – היא לא הייתה בבית בזמן הרצח, אבל נחקרה במשך ימים ארוכים, ולטענתה הובלה בעזרת לחץ פסיכולוגי, מניפולציות והתשה להודות בדברים שלא עשתה.

הספר שכתבה על חייה ״מחכה להישמע״ (Waiting to Be Heard), הוא לא רק ניסיון לשחזר את האירועים – אלא אקט של שליטה נרטיבית. בכתיבה בגוף ראשון היא מנכסת מחדש את ההתרחשויות, תובעת את זכות הסיפור לעצמה, ומציעה סוף סוף את הגרסה שלה – לא כהגנה משפטית, אלא כפעולה יצירתית, רגשית ואנושית. במובן הזה, הספר הוא גם המקור שממנו נולדה הסדרה וגם נקודת הפתיחה להבנה שלה: ניסיון לבנות קול נשי יציב בעולם שבו הקול הזה שוב ושוב מנותק ממקורו.

הסדרה נפתחת בקולה של נוקס וברצון שלה לספר את סיפורה. לאורך רוב הפרקים היא זו שמובילה ומנווטת את העלילה באמצעות הקריינות – קול שמחזיר לה את השליטה על הנרטיב שנלקח ממנה. בתחילה הבחירה הזו עשויה להיראות מיושנת או מעט דידקטית, אבל ככל שהסדרה מתקדמת ואנחנו נחשפים להשתקה, להכפשה ולעיוות שנעשו לה – הקול הזה הופך למגדלור, נקודת אור שמאפשרת לנו לנווט בתוך ים של גרסאות.

מעבר לעצם השימוש בקריינות, יש כאן רובד נוסף: השפה. נוקס מדברת בשפת אימה, האנגלית, לאחר שבעת מעצרה נאלצה להתמודד עם מערכת משפטית שדיברה בשפה שלא שלטה בה. הפער הלשוני הזה הפך לסמל של חוסר האונים שלה מול הממסד. על כן, עצם העובדה שהקריינות נמסרת בקולה ובשפתה היא מעשה של ניכוס – ניכוס של השפה ושל הבעלות על האמת, לא רק על הסיפור עצמו אלא גם על האופן שבו הוא נשמע ונחווה.

ובכל זאת, לצד ההתעקשות של נוקס להשמיע את האמת שלה, אחד המהלכים הבולטים בסדרה הוא ההחלטה להעניק מקום גם לקולות אחרים. שניים מתוך שמונה הפרקים מסופרים מנקודות מבט שאינן שלה: האחד מזו של בן הזוג לשעבר, צעיר איטלקי שהואשם יחד איתה; השני של התובע – איש ממסד עקשן מהדור הישן, שמילא תפקיד מרכזי בעיצוב הנרטיב הציבורי נגדה.

הבחירה הזו נועדה להרחיב את התמונה: לצייר דמויות עגולות, לחשוף אינטרסים ומגבלות, ובעיקר לערער על הרעיון שיש אמת אחת יציבה שמוכתבת מלמעלה. גם כשהיה בידה לנסח גרסה חד צדדית, הסדרה בוחרת בריבוי קולות, בחמלה ובהקשבה – ובכך מציעה תיקון לאופן שבו סופרו חייה במשך שנים.

בסופו של דבר, ״הסיפור הלא ייאמן של אמנדה נוקס״, היא לא רק סדרה על משפט או על רצח – היא מהרהרת באיך סיפורים נוצרים, מי מחזיק בזכות לספר אותם, ומה קורה כשהאדם שבמרכזם סוף סוף תובע את הבמה בחזרה.

נוקס היא אולי כבר לא אותה צעירה מבולבלת, אבל המאבק שלה על קול, על נרטיב, על אמת – הוא מאבק רחב בהרבה, כמעט אוניברסלי. בין אם מאמינים לה ובין אם לא, קשה להישאר אדישים לניסיון העיקש שלה להפוך אובייקט לסובייקט, ולהפוך סיפור של השתקה לסיפור של חופש.

---

הסיפור הלא ייאמן של אמנדה נוקס
יוצרת: קיי.ג׳יי. שטיינברג; דיסני +
8 פרקים; ארצות הברית, 2025
4.5 כוכבים