בוגרים 2025: זהות ושונות בחברה מסורתית, לשמור על הבית, לצאת מהפחדים

יהודה אופמן | 12 כלים

המחלקה לצילום, בצלאל

אני יוצר במרחב שבין עבר להווה, בין הבית החרדי־חסידי שבו גדלתי לבין החיים שאני בונה כיום מחוץ למסגרת הדתית, בזוגיות עם גבר דתי. מסע אישי, אינטימי, שבו אני מתבונן על השברים והחיבורים בין זהויות, מרחבים וזמנים. באמצעות הצילום אני שב אל הבית כדי לבחון את הזהות שלי דרך הקשרים המשפחתיים, הזיכרונות, המקומות והמתחים שבין שייכות ובחירה. חלל הבית הופך לסטודיו – ומאפשר קרבה, הקשבה ודיאלוג. החזרה לבית הוריי בצפת בשנה האחרונה, הפכה למפגש רפלקטיבי ולתיעוד מתמשך של ארכיטקטורת הבית, שמחברים אותי למבנה הנפש והזהות שלי.

במתח שבין הלבוש החסידי המהודר לנוף הפריפריאלי, בין קודש לחול, בין פנים לחוץ – נוצר מרחב לשיח פתוח שבו יש מקום לכאב, לפחד, לזיכרון, לגעגוע ולריפוי. הצילום מאפשר לי לתעד את מה שנשאר ולבחון מה השתנה. אני מבקש לראות את הסטודיו לא רק כמרחב צילום, אלא כמודל של מפגש – מקום שמאפשר דיאלוג קרוב, קשוב ואנושי.

---

קארין עזאם | דיוקן של זהות

החוג לצילום, בית ספר לעיצוב, אוניברסיטת חיפה

פרויקט הגמר שלי נולד מתוך צורך אישי ויצירתי להאיר את הזהות הנשית הדרוזית מזווית שלא מרבים לראות – לא רק כנאמנה למסורת, אלא גם כמובילה, משפיעה ופורצת דרך בתוך גבולות הקהילה ומחוצה לה. בחרתי לצלם עשר נשים דרוזיות, אשר כל אחת מהן בדרכה שברה מוסכמות, הרחיבה גבולות, ויצרה לעצמה מרחב של ביטוי עצמי, חופש, עוצמה ועדינות.

הנשים שצילמתי אינן בהכרח מוכרות בציבור הרחב – אך כולן מהוות דמויות מפתח בקהילות שלהן. ביניהן אמניות, יזמיות, מורות, נשים שהעזו לבחור בדרך חיים לא שגרתית, או כאלו שפועלות בשקט אך באומץ בתוך מבנים חברתיים מורכבים. כל אחת מהן נושאת סיפור חיים עשיר, אישי, ולעיתים גם טעון – והצילום היה עבורי דרך לשאול: איך נראית זהות שהיא גם פרטית וגם קולקטיבית? מה ניתן לגלות דרך מבט, תנוחה, הבעה או צבע?

הדימוי שאני שואפת אליו הוא כזה שמזמין את הצופה למפגש ישיר, אנושי, בלתי אמצעי. עבורי, הפרויקט הוא לא רק ביטוי אישי, אלא ניסיון לפתוח שיח חדש על זהות, נשיות ושייכות, שיח שמאתגר סטריאוטיפים קיימים, ומציע ראייה מורכבת, רגישה וחיה של הדמות הדרוזית הנשית.

---

אליסה מנדלסון | לימינליות

בית הספר לאמנות רב תחומית, שנקר

הציורים בצבעי מים נעשו מנקודות מבט משתנות, בזמן ובמרחב הביתי. העבודות מתאפיינות בחומריות נוזלית, קווים רופפים ומרחבים שקטים שיוצרים דימויים שנבנו מתוך היעדר, מתוך מה שנשמט, הושמט או לא צויר כלל. בהדפסי הרדוקציה, משוחזרים פרגמנטים של רהיטים מן הילדות, כפי שהם עולים מתוך זיכרון מקוטע ומעובד.

---

לילך מוסקוביץ | גילוי נאות

המחלקה לתקשורת חזותית, מוסררה 

גילוי נאות הוא סרט מושן טיפוגרפיה, בן שתי דקות, המציף את תרבות צריכת התרופות המערבית דרך עלוני המידע לצרכן – אותם דפים מקופלים שמגיעים עם כל תרופה, ושרוב האנשים נמנעים מלקרוא אותם או מפסיקים באמצע מרוב בהלה. באמצעות סריקת העלונים ושיבוש המראה שלהם הסרט הופך את העלונים לחומר גלם חזותי וסונורי, וחושף את הפרדוקס שבין הצורך לדעת לבין הפחד מהידיעה.

---

---

אביב אבקסיס | אסופה

בית הספר לתקשורת חזותית, שנקר

ספר מקורי העוסק בהתמודדות היומיומית של המעצבת עם ריסון ומשטור של שיער מתולתל. חוויה זו טעונה במשמעות עמוקה יותר – הדחף לשלוט בטבע ולנסות לרסן פראיות ונשיות, בהתאם לנורמות חברתיות ותרבותיות. הדימויים בספר נוצרו באמצעות פעולות יזומות, המפגישות בין חומר אורגני, טבעי ועדין, לבין חומר מתועש ושחור.

---

דריה ממצ׳נקו | Some places i didn‘t meet

בית הספר לאמנות רב תחומית, שנקר

הפרויקט עוסק בתחושת חוסר ביתיות ופליטות, בחיפוש המתמיד אחר הבית – ברמה הפיזית והרגשית, כמין מסע לגילוי עצמי. באמצעות צילום מבויים, דרך הצבת אובייקטים וחומרי גלם שונים, נוצר דימוי פרום של חלל לימינאלי, המהווה מטאפורה לתהליך החיפוש.

החללים שנוצרים נשארים חסרי זהות, לא־ראויים למגורים ואינם גמורים אף פעם. ניתן לראות בהם חוסר היררכיה – חלקי גוף המופיעים יחד עם סרטי־הדבקה וקרטון אריזה, וחלקים גדולים מהדימוי נשארים כמשטחי צבע חלקים ואנונימיים.

---

הילה צוריאל חיון | נדוניה / ברכת הבית

המחלקה לעיצוב, סמינר הקיבוצים

פרויקט הגמר שלי ״נדוניה | ברכת הבית״ הוא עבודת מיקס מדיה המשלבת בין טקסטיל, הדפס ורישום. יריעת הבד המעוטרת מייצגת נדוניה אלטרנטיבית, שנוצרה בעבודת יד בטכניקה שפיתחתי, המשלבת בין חוט רקמה לרישום בטוש.

הפרויקט מתייחס למושג ׳בית׳ דרך המהות הרגשית של הנדוניה כאוסף זכרונות, ערכים ואנשים המאפיינים את בית משפחתי, אך גם דימויים וסמלים מתוך התרבות והחברה במדינת ישראל ככלל. הדימויים המופיעים על הבד, רקומים ורשומים כאחד, מבטאים את הרצון העז שלי לנטוע שורשים ולהקים כאן בית, מתוך קשר עז לארץ ולמשפחה, רצון שהתחזק בשנה האחרונה לאחר נישואיי בצל המלחמה.