״סטיב״: בין שליטה לחוסר אונים מבצבצים הסדקים

אחרי ״כנופיות ברמינגהאם״ ו״דברים קטנים כאלה״ חוזרים הבמאי הבלגי טים מילאנטס והשחקן זוכה האוסקר קיליאן מרפי לשתף פעולה בדרמה אפורה ומטלטלת: ״סטיב״ (נטפליקס). הסרט, המבוסס על הנובלה ״שי״ (Shy) מאת מקס פורטר – שגם עיבד אותה לתסריט – מתרחש במהלך יממה אחת בבית ספר שיקומי לנערים עם עבר פלילי. התוצאה היא דרמה פסיכולוגית, הנעה בין שליטה לחוסר אונים, בין חמלה לעייפות ובין אחריות לייאוש.

העלילה מתרחשת לאורך יממה. רק יום אחד, שמביא איתו סערה של אתגרים, מעבר למה שכבר מבעבע בשגרה. צוות צילום מגיע לתעד את פעילות המוסד, נבחר ציבור בא לביקור רשמי, וגזירה חדשה מטילה צל כבד על העתיד – כולם אירועים שמגבירים את המתח ומעמידים את הצוות כולו בלחץ. אם לא די בכך, אחד הנערים, שי, מגלה התנהגות קיצונית מהרגיל, וסטיב – מורה בבית הספר – נדרש להתמודד איתו דווקא כשהכול סביבו מתערער והעומס הפנימי גובר.

במשחק שבין הכאוטיות השגרתית של המקום לבין השמן שנשפך למדורה עולה דיוקן של מוסד קצה – על הקצה. מרחב בשולי החברה, שמיועד לנערים שנדחקו לשם ונשכחו, אולי במכוון מתוך רצון שיישכחו. היחידים שעוד מאמינים בהם הם צוות עייף, נטול משאבים, שמובל בידי אדם שכבר יש לו מספיק צרות משלו על הצלחת.

הדרמה לא עוצרת לרגע. עימותים מילוליים ופיזיים, התנגדות מצד החניכים, ותסכול שהולך ומתגבר – שוב ושוב, בלי גבול. ובמרכז כל זה: סטיב. איש חינוך בכל רמ״ח איבריו, כזה שמוכן להילחם על האנשים שעליהם הופקד – עד שהוא עצמו מתחיל לקרטע, להתפורר, להיסדק תחת הלחץ הבלתי נסבל שמופעל עליו מכל כיוון.

לצד הדברים הגלויים, מרקדים השדים הפרטיים: העבר שהוא מנסה לקבור, הטראומה שהוא מזניח כדי לשמור כוח לאחרים. אבל ההדחקה הזו, כמובן, גובה מחיר. כבד. מרפי מוכיח שוב כי הוא שחקן גדול ובעל נוכחות כריזמטית. הוא מאופק וחשוף בעת ובעונה אחת, מצליח לאותת בכל מבט ובכל תנועה איך העולם סביבו מתערער, ונכנס מתחת לעור. לצדו בולטים ג׳יי לייקורגו בתפקיד שי, סוזן לינץ׳ כעמיתה לעבודה שמנסה להחזיק אותו מלהישבר, ואמילי ווטסון כמטפלת – אולי הקול האובייקטיבי, המפוכח היחיד בסביבה.

מסגור העלילה ביום אחד בלבד הוא לא סתם בחירה דרמטית או טכנית, אלא כמעט מנגנון מוסרי. אין תירוצים. אין הפוגות. אין זמן לעיבוד. רק תגובה. והתגובות מצטברות. במרחב הצר והחנוק הזה, נמדדת היכולת האנושית להחזיק מעמד

יש בסרט כמה מוטיבים מעניינים, והראשון שבהם הוא המסגור של העלילה ביום אחד בלבד. זו לא סתם בחירה דרמטית או טכנית, אלא כמעט מנגנון מוסרי. אין תירוצים. אין הפוגות. אין זמן לעיבוד. רק תגובה. והתגובות מצטברות; כל דקה נבחנת, כל רגע נמתח עד קצה גבול החמלה. במרחב הצר והחנוק הזה, בתוך הקלחת הרותחת הזו, נמדדת היכולת האנושית להחזיק מעמד. או שלא.

המוטיב השני: הבחירה לעבד את הספר, שהתרחש בתוך תודעתו של נער מתבגר, אל סרט המתמקד דווקא במבוגר האחראי. זהו שינוי מהותי. שכן הוא מזיז את המוקד מן הפנימי אל החיצוני, מן הנפשי אל החברתי.

אם בספר נצפתה הסערה מבפנים, דרך עיניו של נער, הרי שבסרט היא נבחנת מבחוץ – מבעד לעיניו של מי שאמור להחזיק את המערכת שלא מפסיקה להתפרק. ואף על פי כן, משהו נותר זהה: הכאוס. רק שכעת הוא מאורגן יותר, כמעט ממוסד. הוא חדל להיות נחלת נפש אחת, והופך לביטוי של מצב חברתי שלם.

המוטיב השלישי – והעדין מכולם – הוא הזיקה בין העלילתי לתיעודי. סגנונית ורעיונית, היא פועלת כמעט כהצהרה בפני עצמה. צוות החדשות שמגיע לתעד את תהליך השיקום, מתעד, למעשה, את חוסר היכולת לשקם. הוא חושף את הסדקים – ולעיתים גם יוצר כמה חדשים בעצמו.

שתי מצלמות פועלות כאן במקביל: זו של הסרט וזו שבתוך הסרט. יחד הן מסירות את המסכות – של המבוגרים, המתעקשים לשדר שליטה, ושל הנערים, שמנצלים את המצלמה כדי להציג, להשתולל, או אולי סוף־סוף פשוט להיות עצמם. המצלמות מתמזגות זו בזו, עד שהעין הקולנועית התיעודית, הפנימית, וזו החיצונית יוצרות רובד נוסף – של ביקורת, ושל רגש גם יחד.

אפשר לראות ב״סטיב״ סרט על דור שאיבד את היכולת להאמין בדור הבא – ואולי בעצמו. סטיב מגלם את העייפות הקולקטיבית של דור המחנכים והמטפלים: אלה שגדלו על אתוס ההצלה, אך כבר לא בטוחים שיש מספיק עם מה לעבוד כדי להציל. זה מאבק שנדון לכישלון. או לפחות להתשה. מולו ניצבים הנערים – כוח צעיר שגדל בתוך תחושת כישלון מתמשכת, שלא בחר בה אלא נולד לתוכה.

הדרמה העלילתית נשענת על שפה קולנועית גסה וחשופה, הנעה בין ריאליזם להבלחות פיוטיות. הצילום של רוברכט הייבארט מתבסס על מצלמת כתף לא יציבה ותנועות מהירות, המגבירות את תחושת האי־שקט במרחב, ומכניסות את הצופה לתוך הסחרור.

העריכה – חדה, מקוטעת וחסרת אוויר – מחזקת את תחושת הדחיסות וחוסר היכולת לעכל או לעבד. ובתוך כל זה, כמה מהלכים שנעזרים בקינטיקה סמלית שפורצת את הסגנון, כמו מצלמה המרחפת ומסתחררת ברחבי השטח – טסה, משייטת, ומציעה פרספקטיבה חלומית, כמעט מנותקת, על המתרחש.

לא מדובר ביצירה קלה לצפייה: הכול עמוס וכבד, ולעיתים גם מאבד אחיזה. בתוך הכאוס נראה שגם הקו העלילתי מתפזר והמהלך הדרמטי מאבד מיקוד לעתים. ההחלטה להטיל את רוב כובד העלילה על סטיב מרגישה כחרב פיפיות – בחירה שמרדדת דמויות אחרות, שאפשר היה להעמיק בנבכי נפשן. בעיקר בדמותו של ש, הגיבור המקורי של הסיפור.

זה סרט עצוב. עצוב מאוד וכואב. הוא עשוי היטב, משוחק נפלא ובעיקר אמין. אולי אמין מדי. סיפור על מוסד, על חברה עייפה, על אדם תשוש ופגום שנשבר. והשאלה שהסרט מותיר אחריו איננה איך הוא נשבר – אלא איך החזיק עד עכשיו. למעשה, זה גם דיוקן של תרבות שלמה שמאבדת תקווה, נאחזת בשארית כוחותיה, וממשיכה בכל זאת – אולי רק מכוח ההרגל.

---

סטיב
בימוי: טים מילאנטס
בריטניה, 2025, 91 דקות
נטפליקס
3.5 כוכבים