מתכונים ללבבות שבורים: הביאנלה הראשונה בבוכרה

ביאנלת בוכרה הראשונה, מתכונים ללבבות שבורים (Recipes for Broken Hearts), היא אירוע תרבותי חסר תקדים בהיקפו – הראשון מסוגו באוזבקיסטן ובאזור מרכז אסיה, ובין הבולטים במרחב הפוסט־סובייטי כולו. היא מתקיימת בלב העיר ההיסטורית של בוכרה – עיר של שכבות, בנויה אבן על אבן, בד על בד, זיכרון על זיכרון. לא במקרה נבחרה בוכרה כאתר לביאנלה: היא שוכנת בצומת דרכים של תרבויות, במרכזו של דרך המשי – עורק מסחר, ידע ואמנות, שעיצב במשך מאות שנים את היחסים בין מזרח ומערב.

מדובר באירוע רחב־היקף שהופק בשיתוף מוסדות מדינה, ארגונים בינלאומיים וקרנות פרטיות, ומציג עשרות אמנים ממדינות שונות – מאוזבקיסטן, קזחסטן וטג׳יקיסטן ועד ברזיל, קוריאה, סין ומדינות המפרץ. הביאנלה מציבה את אוזבקיסטן במפת האמנות העכשווית העולמית – לא רק כאתר תיירותי, אלא כמרכז תרבותי חדש.

האוצרת דיאנה קמפבל (Diana Campbell), מהדמויות הבולטות בעולם האוצרות הגלובלי, ידועה בעיקר בזכות עבודתה בדרום אסיה – במיוחד כמי שהקימה את Dhaka Art Summit בבנגלדש, מהאירועים המשפיעים בשדה האמנות של הדרום הגלובלי. קמפבל מפתחת מזה יותר מעשור מודל של ״אוצרות רכה״ (Soft Curating), הנשענת על טיפול, הקשבה וקהילתיות – תפיסה שהיא מכנה Politics of Tenderness.

בבוכרה היא יישמה את אותה גישה במרחב חדש, תוך בניית חוויה פיוטית ומוקפדת של דיאלוג בין מלאכה, קהילה וזיכרון, בתוך חללים היסטוריים מרהיבים. לפי נתוני האינסטגרם הרשמי של הביאנלה, במהלך החודש הראשון בלבד פקדו את התערוכות למעלה מחצי מיליון מבקרים – נתון המעיד על הצלחה ציבורית והדים בינלאומיים רחבים.

האוצרת מנווטת את הנרטיב מלמעלה, האמנים הבינלאומיים משמשים כמתורגמנים של שפה אוניברסלית, והאמנים המקומיים נדרשים לגלם את דמות ״שומרי המסורת״ — מיקום שמותיר אותם מחוץ לשיח הביקורתי

עם זאת, מאחורי ההישג האדיר מסתתרת שאלה מהותית: האם אפשר ליישם את מודל האוצרות הקהילתי והאמפתי, שנולד בהקשר דרום־אסייתי, במרחב טעון כל כך מבחינה היסטורית, פוליטית ותרבותית כמו אוזבקיסטן, מבלי להתייחס למורכבויות המקומיות באמת?

רוב הפרויקטים נשענים על מלאכה – משי, רקמה, קרמיקה, עבודות עץ. המבקרים מוזמנים ״לדרוך ברכות״ בתוך המרקם העירוני. אבל הארכיון כאן אינו מקום של כאב או זיכרון טעון אלא משאב אסתטי. אמנות מבוססת קהילה מוצגת כשיטת עבודה של ״אזור טיפול״. קמפבל מנווטת את הנרטיב מלמעלה, האמנים הבינלאומיים משמשים כמתורגמנים של שפה אוניברסלית, והאמנים המקומיים נדרשים לגלם את דמות ״שומרי המסורת״ — מיקום שמותיר אותם מחוץ לשיח הביקורתי.

הנרטיב המרכזי של הביאנלה הוא אוזבקיסטן כ״תיבת אוצר של דרך המשי״. זה יפה, אבל גם מסוכן, שכן הוא מוחק שכבות פחות נוחות – האסלאם ודיכויו, המודרניזציה הסובייטית ואלימותה, השפות שנעלמו ועוד.

הדוגמאות לכך רבות: סובוד גופטה (Subodh Gupta) בונה ביתן מכלי אמייל וחרס מקומיים; אחמד ענגאווי (Ahmad Angawi) מתרגם את תיאוריית הצבע של אבן סינא למבנה אדריכלי; ליילה גוהר (Leila Gohar) יוצרת בית גביש מסוכר נבט. כולם מנכיחים מלאכה – אבל לעיתים קרובות הופכים אותה לספקטקל דקורטיבי.

אחת היצירות החזקות ביותר היא של דנה עוורטאני (Dana Awartani), Standing by the Ruins IV (2025), המשחזרת את רצפת האריחים של חמאם א־סמארה בעזה שנהרסה ב־2023, באמצעות חימר שהובא מפלסטין ובשיתוף הקרמיקאי האוזבקי בֶּחזוֹד טורדייב (Behzod Turdiev). העבודה מנכיחה מלאכה כארכיטקטורה של זיכרון ואבל. אבל כאן מתגלה חוסר איזון: אמנים בינלאומיים הופכים מלאכה למונומנט ביקורתי, בעוד האמנים המקומיים נותרים ״שומרי מסורת״ ולא שותפים מלאים לדיון.

הניגוד חד עוד יותר לנוכח אוסף המוזיאון לאמנות של בוכרה. המוזיאון לא היה חלק רשמי מהביאנלה, אבל הוצב על מפת התערוכה כאחת התחנות המרכזיות שלה. הוא נאצר מחדש במיוחד לרגל האירוע. האוצרים סידרו את האוסף הקיים של ציור מקומי לפי סוגיות קשורות לנושא הביאנלה כמו אוכל, נוף וזהות – בתוספת טקסטיל היסטורי ומיצבים דיגיטליים ואנימציה.

שם מוצג ציור של מסגד קלון (Kalon Mosque) המקומי כחורבה לאחר הפצצת הצבא הסובייטי בשנות ה־20. טראומה מקומית זו – שהיא חלק בלתי נפרד מהיסטוריית העיר – מוצגת בצורה אסתטית בלבד ולא נדונה ביקורתית. הביאנלה, מצידה, בוחרת במונומנטליזציה של כאב מיובא (עזה), תוך השתקת הפצעים המקומיים.

עוד פרויקט בולט של האמנית האוזבקית אויג׳ון חיירולאייבה (Oyjon Khayrullaeva). עבודות הפסיפס המונומנטליות שלה עוטפות חזיתות בעיר בגווני כחול. ממבט ראשון הן דקורטיביות, מהדהדות מסורות מקומיות. אבל מקרוב מתברר שמדובר באיברים אנושיים מפורקים, מפוזרים במרחב. הפיצול הזה מעלה אסוציאציה של התפרקות פיזית ורוחנית גם יחד – דימוי ביקורתי למרחב פוסט־קולוניאלי שמחפש זהות.

היסטוריות חסרות

הביאנלה מציגה ״מתכונים״ ליופי ולטיפול, אבל כמעט ואינה מסבירה מדוע הלבבות נשברו. ההיסטוריה הסובייטית, שהשפעתה ניכרת עד היום, נעדרת כמעט לחלוטין. במשך 70 שנה עיצבה ברית המועצות כל תחום – חינוך, עיור, שחרור נשים – וגם אסימילציה, דיכוי דת ושליטה אידיאולוגית.

אוסף המוזיאון לאמנות בבוכרה ממחיש זאת היטב: יצירות ריאליזם סוציאליסטי וציור אקדמי רוסי, סצנות ביתיות אידיליות, דיוקנאות פועלים, ייצוגי מסגדים ממוסגרים באידיאולוגיה. זהו נרטיב שבו התרבות המקומית עוצבה על ידי מוסדות רוסים וסובייטיים – אבל בביאנלה כמעט ואין לכך זכר.

כך גם ההיסטוריות של מיעוטים: במשך מאות שנים היו היהודים הבוכרים חלק מרכזי מהעיר; הקוריאנים הוגלו לכאן ב־1937; עמים נוספים נעקרו ונמחקו. מלבד כמה יצירות של אמנים ממוצא קוריאני (ובהם דריה קים (Daria Kim), החוקרת את טראומת ההגליה הקוריאנית), כמעט ואין לכך ייצוג.

הביאנלה משקיעה רבות באמנות במרחב הציבורי – מיצבי חול, טקסטיל, בטון ופסלי חוץ בחזיתות ובחצרות העיר. רבים מהם ייחודיים למקום, אבל לרוב שמורים ומוגנים על ידי צוות הביאנלה, והקהל מנוע ממגע ישיר איתם. המתח הזה בין הרצון בשיתוף לבין שליטה אוצרותית הדוקה – מערער את הרעיון של אמנות ציבורית כחוויה פתוחה וחיה.

בהשוואה לביאנלות כמו אלה שבקייב או טביליסי, הביאנלה בבוכרה נוטה פחות לכיוון פוליטי ומבט ביקורתי ישיר, ויותר לכיוון של יופי, פיוט ורוך

למרות שהביאנלה מתהדרת ברשימת משתתפים בינלאומית עשירה – אמנים מברזיל, סין, קוריאה ומדינות המפרץ – ניכר היעדר דיאלוג אמיתי עם המדינות הפוסט־סובייטיות השכנות. מלבד כמה יוצרים מקזחסטן ואמנית אחת מטג׳יקיסטן, כמעט ואין נוכחות של קולות מאזורים אלו. הפער הזה מחדד את הסתירה בין השאיפה של הביאנלה להיות מרכז אזורי לבין היעדר קול משותף של ״המשפחה״ הסובייטית לשעבר.

בה בעת, הביאנלה מציגה את אוזבקיסטן כמעט אך ורק כחלק מהדרום הגלובלי, תוך התעלמות מהשפעתה ההיסטורית על התרבות האירופית דרך מסלול דרך המשי. ההצגה הזו ממקמת את בוכרה כפריפריה כפולה – גם ביחס לאירופה וגם ביחס לאסיה – ובכך מחמיצה את ההזדמנות להציע מבט מערבי מורכב יותר על יחסי הגומלין בין המזרח למערב לאורך ההיסטוריה.

בהשוואה לביאנלות כמו אלה שבקייב או טביליסי, הביאנלה בבוכרה נוטה פחות לכיוון פוליטי ומבט ביקורתי ישיר, ויותר לכיוון של יופי, פיוט ורוך. בעוד שקייב מהווה במה של התנגדות, זיכרון פעיל ושיח דחוף על מלחמה ודמוקרטיה, בוכרה בוחרת לשאת תחושת פיוס – בחירה שמובנת לנוכח הרמות הגבוהות של שליטה תרבותית, מימון ממסדי ומדיניות תרבות הנתונה לפיקוח הדוק.

הבחירה הזו התקבלה בחום רב בזירה הבינלאומית. ביקורות נלהבות פורסמו במגזינים ואתרים מקצועיים ברחבי העולם. בכתבי עת מובילים לאמנות עכשווית ציינו את הביאנלה כפריצת דרך עבור מרכז אסיה, והדגישו את האיזון בין פיוט, מלאכה וקהילתיות ברמה אוצרותית יוצאת דופן.

כאמנית ואוצרת ילידת אוקראינה הפועלת בישראל, אני מתבוננת בביאנלה מנקודת מבט כפולה – פנים וחוץ. מצד אחד, קשה שלא להתרשם מההישג התרבותי והחזון הרחב; מצד שני, קשה להתעלם מהשתיקות. ההשפעה הסובייטית נוכחת כאן בכל פרט – בשפה, באדריכלות, במוזיאונים, ואפילו במבנה הניהול התרבותי – אבל בביאנלה עצמה כמעט אינה נידונה.

גם מנקודת המבט הישראלית, היה חסר לי ייצוג לקהילות שהיו חלק מהמרקם ההיסטורי של המקום, כמו קהילת יהודי בוכרה, שהייתה מהמשפיעות באזור – אבל נעדרה לחלוטין מהנרטיב.

זו תערוכה מרתקת ומושקעת, ועל כן לא מדובר בביקורת שלילית – אלא בהצעה: להבין שדווקא כדי שהביאנלה תתפוס מקום אמיתי על מפת האמנות העולמית, היא צריכה להיות לא רק יפה ומרפאה – אלא גם חדה, שואלת ומורכבת.

–
ורה גייליס היא אמנית, אוצרת וחוקרת ילידת אוקראינה, שחיה ופועלת בישראל. עבודתה עוסקת בזיכרון וקהילה

---

הביאנלה לאמנות בבוכרה, אוזבקיסטן
אוצרת ראשית: דיאנה קמפבל
נעילה: 20.11