איינדהובן 2025 // שירה ארצי

בפרויקט הגמר באקדמיה לעיצוב באיינדהובן, שירה ארצי פיתחה מודל שהופך נתונים לכלי לעיצוב צורה. ״זה לא שיחזור או תיקון, אלא פירוק – של תהליך, של כלי ושל היגיון״

שירה ארצי, בת 28, במקור מיהוד. מסיימת בימים אלה תואר ראשון באקדמיה לעיצוב באיינדהובן. ההתגלגלות שלי ללימודים היתה די רנדומלית: טסתי למזרח לטיול אחרי צבא, ובעל כורחי מצאתי את עצמי בארץ אחרי חודשיים בעקבות הקורונה. זו הייתה תחילת המגפה והייתי בטוחה שתוך כמה שבועות אמצא את עצמי שוב על מטוס. אבל זה לא קרה, והפתרון שמצאתי היה לעבור ללמוד בחו״ל.

ללמוד עיצוב לא הייתה בהכרח הבחירה הטבעית. לא הגעתי מבית שעוסק בתחום ולא היה לי יותר מדי רקע בעיצוב, למעט לימודים במגמת תיאטרון בתיכון. אבל משום מה כשחשבתי על לימודים בחו״ל – המחשבה המיידית הייתה או רפואה או עיצוב.

משם נרשמתי למכינת ה״סטודיו״ של דפנה נועם ומאי קסירר, גם כדי לדעת אם אני באמת אוהבת את זה וגם כדי לבנות תיק עבודות. הן אלה שסיפרו לי על האקדמיה באיינדהובן. הגשתי מועמדות, ובמקביל הגשתי גם למחלקות לעיצוב תעשייתי ולאדריכלות בבצלאל. אופי האקדמיה והעובדה שלומדים עיצוב על כל גווניו ואין הכוונה למסלול מסוים – גרמה לי לבחור בה.

איינדהובן

אין ספק שההחלטה ללמוד באיינדהובן היא אחת ההחלטות הכי טובות שקיבלתי. מהמיקום של הבית ספר ועד המגוון של הסטודנטים, הכל ביחד גורם לחוויה להיות מלאה ולעיצוב להרגיש כמו תחום אין־סופי. בית הספר ממוקם באיינדהובן, עיר חמודה מאוד ודיי משעממת בדרום הולנד, ובגלל או בזכות שהעיר לא מציעה יותר מדיי אופציות, הבועה הסטודנטיאלית תופסת נפח עצום בחיים שלנו והופכת בארבע שנים האלו להיות מרכז חיינו.

בגלל שבית הספר הוא לא בית ספר קונבנציונלי לעיצוב, אין מסלול מוכוון או מחלקות, אנחנו לומדים ומתנסים וחווים עיצוב על כל גווניו מפרפורמנס ועד עיצוב תעשייתי פר־אקסלנס, מה שגורם לנו להתנסות בקשת של נושאים, לחשוב על עיצוב כתחום שאין לו ממש התחלה ואין לו סוף ובעיקר בעיקר, בלי קשר לעיצוב, האקדמיה מלמדת אותנו להיות אוטודידקטים וזה נותן את התחושה שאתה יכול לעשות הכל.

אחרי 7 באוקטובר היתה תחושה של דיס־אוריינטציה ותלישות, גם כלפי המקצוע וגם כלפי הבועה החברתית שחיינו בה בתקופת הלימודים. רוב הסטודנטים והמרצים מגיעים ממדינות שלא ידעו מלחמה מאז מלחמת העולם השנייה, וחדר ממוגן בבית זה לא משהו שהם מצליחים לדמיין.

הנהלת בית הספר לא כל כך ידעה לתת מענה, והיו לא מעט התארגנויות מחאה מטעם הסטודנטים; מיותר לציין שהן לא היו בעדנו. כמו בכל סיטואציה מורכבת יש כאלה שמצליחים להבין, או לפחות להבין שהם לא מבינים, ויש כאלה שמתייחסים לחיים כמו סרט של דיסני.

metric.ply

פרויקט הגמר קרם עור וגידים בעקבות סצנה קצרה בסדרת טלוויזיה שראיתי אז. בסצנה הופיע בחור צעיר, מפתח, שסיפר לאשתו שהוא עובד על תהליך שיוכל להעביר תמונה ממסך אחד למסך אחר, ואם הוא אכן יצליח לפתח את זה – הם יהיו מסוגלים לשלוח תמונה ומישהו בקצה האחר של העולם יוכל לראות את אותה תמונה בדיוק. אם הוא ממש יצליח, אז בעתיד אפילו אפשר יהיה לדבר עם אנשים, ואשכרה לראות אותם על המסך.

התהליך שהם דיברו עליו נקרא JPEG compression, ומטרתו היא לצמצם את משקלן של התמונות ובכך להקל על שליחתן. לשלוח את מה שהעין האנושית צפויה להבחין בו, ולהיפטר או לצמצם את מה שלא רלוונטי. התחלתי לחשוב שאם גאונים לפניי הצליחו לייצר תהליך שמנתח נתונים כדי לשמר תמונה קיימת, אולי אותו תהליך יכול להפוך להיות כלי עיצובי.

המטרה הייתה לצמצם את משקלן של התמונות ובכך להקל על שליחתן. לשלוח את מה שהעין האנושית צפויה להבחין בו, ולהיפטר או לצמצם את מה שלא רלוונטי. התחלתי לחשוב שאם גאונים לפניי הצליחו לייצר תהליך שמנתח נתונים כדי לשמר תמונה קיימת, אולי אותו תהליך יכול להפוך להיות כלי עיצובי

מתוך המחשבה הזו, כתבתי קוד שעוקב אחרי התהליך האמור, אבל במקום לנתח קובץ דו־ממדי, הניתוח נעשה על מודל תלת־ממדי, ולכן גם הנתונים שנבחנו הם נתונים שמתאימים לקובץ כזה. במקום לשמר את מה ש״מתאים״, המערכת מדגישה את מה שלא.

המודל עבר עיבוד הדרגתי, שבו כל חלק קיבל ערכים ונמדד מול מטרות משתנות. ככל שהפער גדל יותר – כך גם השינוי גדל. כל טרנספורמציה פועלת לפי כלל מדויק, אבל סדר העדיפויות ניתן לשינוי. כך, מאותו מודל אפשר להפיק גרסאות חומריות שונות לחלוטין – כל אחת מייצגת דרך אחרת למדוד ולתת ערך למקור.

בתהליך הזה הנתונים עצמם הופכים לכלי לעיצוב הצורה, וההבדל הוא מה שמניע את הטרנספורמציה. זה לא שיחזור או תיקון, אלא פירוק – של תהליך, של כלי ושל היגיון.

bend

הסמסטר השני של השנה השלישית הוא סמסטר התמחויות. זכיתי להתמחות ב־Florentine Kitchen Knives של תומר בוטנר ונועם בלומנטל, סטודיו לסכיני מטבח בעבודת יד בברצלונה. בשנה האחרונה ללימודים, בית הספר מציע תוכנית שנקראת Free Focus. סטודנטים שרוצים לקחת בה חלק צריכים להגיש הצעה לפרויקט ולבחור מנחה חיצוני. בחרתי בתומר כמנחה כדי להמשיך ללמוד ממנו, ונשארתי עוד חצי שנה בברצלונה.

bend. צילומים: מ״ל

הפרויקט בהנחיית תומר התחיל מתוך סקרנות לרעיון לא כל כך חדש – Form follows Function. בזמן ההתמחות והעבודה על הפרויקט הייתי מוקפת באדריכלות הגותית של ברצלונה – אולי ההפך הגמור מפילוסופיית העיצוב הזו. אבל גם האדריכלות הגותית הלא־פונקציונלית לכאורה נועדה לענות על צורך: להרגיש קרובים יותר לאלוהים. התחלתי לשאול את עצמי אם הכל תלוי בהגדרת המושג פונקציה, ואם בפועל כל צורה נובעת בסוף מפילוסופיה זו.

בחרתי בסכין מתקפלת כאובייקט המרכזי. יש לה פונקציה ספציפית – הסכין צריכה לחתוך, אבל השאלות מה היא צריכה לחתוך ואיך אוחזים בה משפיעות ישירות על צורתה. מעבר לזה, עניין אותי גם הצד הפואטי: הגבול המטושטש שבין נשק או כלי הגנה עצמית לבין חפץ יומיומי, פונקציונלי, שהפך בזמנים ובמקומות שונים גם לפריט אופנה או לסמל סטטוס. בפרויקט בחנתי איך הוספת פונקציה חדשה והפיכת הסכין גם לצמיד משפיעה על צורתה, ללא פגיעה בפונקציה המקורית או העדפת האחת על האחרת.