אין ״מבקרים״ ולא בדיוק תערוכה: אמנות וארכיטקטורה בטבע האיטלקי

ברכס הרי האפנינים שבמחוז פיסטויה, טוסקנה, בלב שמורת הטבע המרהיבה אואזי דינמו, פועלת יוזמת OCA לאמנות ולארכיטקטורה עכשוויות (Oasy Contemporary Art and architecture). הפרויקט האמנותי־אקולוגי יצא לדרך לפני שלוש שנים, ביוזמתו של האוצר והמנהל האמנותי עמנואל מונטיבלר, ממייסדיה של אגודת ״ארטה סלה״ הדוגלת בשילוב בין אמנות עכשווית וטבע ומעודדת שיח ופעילות בנושאים אקולוגיים.

מונטיבלר חבר אל האדריכל רוברטו קסטליני, מנהל הפרויקט, והשניים הזמינו שלל אמנים ואדריכלים להכיר את השמורה וליצור עבודות אמנות ייחודיות עבורה; עבודות תלויות אתר, עשויות מחומרים טבעיים, שמבקשות להציג חזון חדש של יחסינו עם הטבע המשתלב בהן ומשלים אותן.

כל אמן ואדריכל בחרו לעצמם אתר לאורך שביל ההליכה המעגלי, שאורכו שלושה ק״מ. היצירות עצמן אינן מתויגות, ובמקום לא מוצב שילוט. כדי לצפות בהן יש להצטרף אל מדריך או מדריכה מטעם שמורת הטבע, שמציגים את שבע יצירות האמנות הסביבתיות שנוצרו עבור הפרויקט עד כה.

את אלה יצרו האדריכל הצ׳יליאני אלחנדרו ארוונה; האדריכל האיטלקי מיקלה דה לוקי והמשוררת האיטלקייה מריאנג׳לה גואלטיירי; האדריכל היפני קנגו קומה; האמן החזותי האיטלקי קְוָואיוֹלָה; האמן השוודי דוויד סוונסון; האמן הקמרוני־בלגי פסקל מרטין טאיו; והמעצב והארכיטקט האיטלקי מטיאו תון. אל דיאלוג רב־תחומי זה, העוסק במקומנו בעולם ובהשפעתנו עליו, עתידים להצטרף עוד 15 אמנים ואדריכלים מרחבי העולם.

גם ההליכה העצמאית שלנו ביער הייתה חלק מהמסע. התחלת הדרך ההדרגתית שלנו פנימה, אל תוך החוויה, אל תוך היער, אל תוך עצמנו ואל תוך המחשבה על רשת הקשרים שלנו עם הטבע

בתערוכה הזו אין ״מבקרים״ אלא פשוט אנשים; וזו לא בדיוק תערוכה, אלא מהלך פשוטו כמשמעו: שביל חווייתי בטבע. את הביקור התחלנו חצי שעה קודם לשעת המפגש הרשמית. התבקשנו להשאיר את רכבנו בחניה של השמורה בסאן מרסלו פיטליו, ולצאת באופן עצמאי להליכה רגלית ביער המרהיב. לאחר 30 דקות הגענו למבנה אסם משוחזר, שבו פגשנו את המדריכה שלנו.

גם האסם עצמו הוא מעין מוזיאון, והתערוכה המוצגת בו – L’Arte è WOW! – כוללת מעל 2,000 יצירות שנוצרו ב״דיינאמו ארט פקטורי״, במסגרת פרויקט חברתי־פילנתרופי של בעל השמורה, היזם והפילנתרופ האיטלקי וינצ׳נזו מאנס. מאז 2006 פותח מאנס את שעריה של השמורה בפני ילדים עם מוגבלויות קשות ובני משפחותיהם, ומאפשר להם לשהות ביחד בטבע ולהשתתף חינם אין כסף בתוכנית קייטנה ענפה ומלאת פעילויות (גם הכניסה לתערוכה, אגב, חופשית).

הסיור, שמחירו 20 יורו לאדם, נמשך כשלוש שעות. לפני שיצאנו אליו, הסבירה לנו המדריכה שגם ההליכה העצמאית שלנו ביער הייתה חלק מהמסע. התחלת הדרך ההדרגתית שלנו פנימה, אל תוך החוויה, אל תוך היער, אל תוך עצמנו ואל תוך המחשבה על רשת הקשרים שלנו עם הטבע.

העבודה הראשונה שפגשנו בסיור היא זו של האמן הקמרוני־בלגי פסקל מרטין טאיו, ״שקיות פלסטיק״. חומרי הגלם שלה הם שקיות הפלסטיק הצבעוניות ששימשו את הילדים בעלי המוגבלויות שהשתתפו בקייטנה במקום. העבודה קוראת תיגר על תרבות הצריכה המערבית, ומפנה מבט ביקורתי אל פסולת הפלסטיק ונזקיה.

בתום עשר דקות של הליכה הגענו אל קרחת היער שבה הוצבה עבודתו של האדריכל היפני קנגו קומה, Dynamo Pavilion. קומה בחר לעבודתו מקום בין עצי הערמון העתיקים, שחלקם בני למעלה מ־400 שנה. הוא מספר שרצה לדעת איך הם נראים בסתיו, ואיך הערמונים צונחים אל הקרקע.

העבודה עצמה כוללת שלושה אלמנטים מבניים החובקים את העצים וכמעט נבלעים בנוף. הם עשויים פלדה וסיבי פחמן, כטבעת החובקת את העצים ואמורה להשתנות עם הזמן בהתאם לתוואי הצמיחה שלהם, ובלי לפגוע בהם.

כמו העבודה עצמה, גם גישתו של קומה פתוחה: היא מבקשת לפסוח על הגבולות התרבותיים הנוקשים ועל ההפרדות הנהוגות במערב, ולהזמין אותנו לבחון מחדש את הקשר אדם־טבע דרך אחד המושגים המרכזיים בתרבות המזרח – הריק. ואכן, הדבר החשוב ביותר ביצירה אינו החומר, אלא הריקוּת (הנחשבת ביפן ליסוד החמישי, זה שרק ממנו יכולים דברים לצמוח).

לכל אחד משלושת האלמנטים בעבודה נתן קומה שם יפני אונומטופאי (כלומר, שם שהצליל שלו מחקה את משמעותו או את פעולתו). אלמנט אחד עגלגל כמו דינמו (גנרטור המשמש כדי להפוך אנרגיה מכנית לאנרגיה חשמלית), ונקרא בשם Kurukuru. אלמנט שני עגלגל ורך יותר שמזכיר תלתלים נקרא Guruguru. האלמנט השלישי מזכיר תנועת טורנדו, רוח שאוספת עלים ונושאת אותם מעלה, ונקרא Kyurukuru.

להתחבר אל עצמנו ואל הזולת

אנחנו ממשיכים בהליכה, ואז עוצרים. מולנו נפתח הנוף המפעים של הרי הרוקי, ובתוכו משתלבת באופן הרמוני לחלוטין עבודתו של האדריכל האיטלקי מיקלה דה לוקי: מבנה בסגנון הודי, עשוי מחומרים אורגניים, המשמש מקדש מדיטציה.

הגג עשוי עץ ונפתח אל השמיים, והמבנה עצמו מכיל מיטות ופתוח לאדמה. שם העבודה הוא ״בארץ, אל השמיים״, והיא נוצרה בהשראת שיר טבע בן שש דקות שנכתב במיוחד בידי המשוררת מריאנג׳לה גואליטיירי, ״גן עדן עלי אדמות״, ומושמע כשמגיעים אל העבודה. ״אומרים שכדי להרגיש צריך לראות הרבה שקיעות ולחזות בדברים מרשימים״ אומר השיר, אבל למה? הרי יש יופי וקסם גם בדברים הקטנים.

אנחנו ממשיכים את המסע בשבילי היער, והנוף משתנה לנגד עינינו. ככל שאנחנו מגביהים, עצי הערמון מתמעטים, ואת מקומם תופסים מאות עצי אשוחי דאגלס לבנים, שכנראה הובאו לאזור מצפון אמריקה לפני כ־100 שנה. בזמן ההליכה, המדריכה מספרת לנו על בעלי החיים המקומיים: שועלים, חזירי בר, דורבנים, זאבים, איילים, יחמורים, גיריות, סמורים וארנבות, נקרים, נשרים, כמה מיני עיטים (עיט ניצי, עיט דישון ואפילו עיט חוּרים) וינשופים המגיחים בלילה. ״מה לגבי נחשים ועקרבים?״, אנחנו שואלים, והמדריכה משיבה שיש כאלה באזור, והעיטים אוכלים אותם.

לפתע נגלית לעינינו העבודה הנפלאה של האדריכל האיטלקי מטיאו תון,״אחים כולם״. העבודה היא מעגל של דולמנים עכשוויים, אבנים בגודל אדם, שאת כולן מצא תון ביער. זוהי מחווה ישירה לאיגרת ״לאודטו סי״ שחיבר האפיפיור פרנציסקוס, והיא נטענת בכוח מיוחד לאחר פטירתו.

אם נחליט לעבור דרך שדה הפרחים, נדרוך עליהם ונשחרר את הריחות לאוויר. הצעדים שלנו עלולים לפגוע בצמחים, אבל גם הם חלק ממהלך הדברים הטבעי: התחלה וסוף, פריחה וכליה, יצירה והרס

העבודה קוראת לנו להתחבר שוב אל עצמנו ואל הזולת, ללא הבדלי דת, לאום או גבול – ברוח רוחנית, מיסטית כמעט. תון הוא מחלוצי האדריכלות בת־הקיימא, ואת הבחירה שלו בחומר הנמצא ביער הוא תולה ב״חוק שלושת האפסים״: אפס פסולת, אפס פחמן דו־חמצני, אפס קילומטרים. הוא מסביר שהחליט להציב דולמנים כדי לעורר את האינסטינקטים הפרימיטיביים שלנו, ולהזכיר לנו שכולנו הגענו מאותו אדם קדום – ולכן כולנו אחים. המבקרים מוזמנים להיכנס אל המעגל שבין האבנים, להתיישב שם יחד, אולי לספר זה לזה סיפורים.

כשאנחנו מרימים מבט, צמרות העצים מלמדות שהמקום שבחר תון ליצירה הוא בדיוק זה שבו נפגשים עצי הערמונים ועצי האשוח, במעבר מהחלק העליון של השמורה לחלקה התחתון, אולי כדי להדגיש את היופי שבריבוי, בשונות ובמפגש.

לא רחוק מיצירתו של תון אנו נתקלים באבנים שחורות מסתוריות למראה, הנחבאות מאחורי הצמחייה הטבעית של השמורה, באזור שבבירור נוקה ופונה עבורן. האבנים אמנם מזכירות מטאוריטים, אבל מדובר באבן געשית שהאמן האיטלקי קוואיולה הביא מהר וזוב שבנאפולי.

עבודה זו נקראת ״שחיקות״. אבני הבזלת הכהות עוצבו באמצעות כלים מכניים, ואופן הטיפול בהן נקבע בסיוע אלגוריתמים. העבודה כמו שואלת האם הטכנולוגיה יכולה להיות חלק מהטבע או שהיא שוחקת אותו? האם השחיקה עצמה היא תהליך של הרס בלבד, או שמא גם תהליך של בנייה והתחדשות?

שאלות על יחסי הטבע והאדם עולות גם מול יצירתו של האדריכל הצ׳יליאני אלחנדרו ארוונה, ״הסדרה עצמית״. הפעם, המדריכה התעקשה לא לספר לנו דבר על היצירה או על היוצר. כך עמדנו מול היצירה שעדיין לא ידענו עליה דבר. בינינו לבינה הפריד שדה של פרחים ארומטיים כמו לבנדר וצמחי בצל ופקעת. ריח הפריחה מילא את האוויר, וכמוהו דבורים ופרפרים.

האם לגשת אל היצירה דרך שדה הפרחים או לעקוף אותו? המדריכה לא הנחתה אותנו הפעם – וההחלטה שלנו הפכה לחלק מהעבודה עצמה. ובאמת, ארוונה כיוון לכך שההתנהגות שלנו תהיה חלק מהיצירה (כמו שאפשר להבין מתוך שמה). אם נחליט לעבור דרך שדה הפרחים ששתל, נדרוך עליהם ונשחרר את הריחות לאוויר. הצעדים שלנו עלולים לפגוע בצמחים, אבל גם הם חלק ממהלך הדברים הטבעי: התחלה וסוף, פריחה וכליה, יצירה והרס.

העבודה הבאה שאליה הגענו היא עבודתו של האמן השוודי דוויד סוונסון, ״בית העולם״. את בעיות הסביבה הגלובלית, הבהיר סוונסון באמצעות העבודה, אי אפשר לפתור בגבולות של מדינה או לאום. לשם כך נדרש מבט פתוח, חוצה גבולות, שמרכיב מחדש זהויות גאוגרפיות ותרבותיות באמצעות דיאלוג ושיתוף פעולה.

סוונסון ערבב את דגלי הלאום של כל מדינות העולם, כמו כדי לומר שהעולם שייך לכולנו, והוא הבית של כולנו. ובאמת, כשחיפשתי את דגל ישראל, מצאתי רק רמזים לו – וכך גם עם דגלי מדינות אחרות. הגבולות הסמיוטיים של הלאומים השונים היטשטשו והתערבבו זה בזה.

העבודה מציגה חזון של עולם שבו זהויות ותרבויות לא מנסות למחוק או לבטל זו את זו, אלא נפגשות ברוח של שיח. רק כך – מתוך השראה הדדית, מפגש ושיתוף פעולה – נרגיש בבית בעולם.

סמוך לעבודה נמצאת רחבת הישיבה של המסעדה המקומית, קאסה לואיג׳י (יש להזמין מקום מראש). לצד נוף ההרים ותפריט המבוסס על תוצרת מקומית, מוצגות בה גם שמונה עבודות קטנות נוספות של מיקלה דה לוקי: מקטעי עץ הניצבים על בסיסי אבן, כהרהור נוסף בנושא הזמן והשינוי באדריכלות.

מעל השמורה פועל גם מלון הבוטיק Oasi, ובו 17 לודג׳ים בעיצוב מינימליסטי. כדי לא לפגוע בשלוות הטבע הסובב, בעל המלון מגביל את התפוסה ל־30 אורחים לכל היותר. המלון מפעיל גם חווה חקלאית אקולוגית, שם מיוצרות ריבות מהפירות הגדלים ביער (תותים, אוכמניות, פטל ופטל שחור) וגם דבש, בסיוע הדבורים המקומיות.

במקום הוקם בית חרושת קטן לגבינות, ויש בו אגם עם בריכה מלאה מי נהר לרחצה ולפעילות שיט. לצד כל אלה פועלת חוות סוסים, ובה גם הסוסים שעליהם רוכבים הילדים בעלי המוגבלויות המגיעים לקייטנה השנתית במקום.

–
יפעת־שרה פרל היא אוצרת לאמנות עכשווית

---

OCA לאמנות ולארכיטקטורה עכשוויות
Croce di Piteglio, פיסטויה, איטליה
נעילה: 7.11
לפרטים והזמנות >>>