רדי־מייד אין איזראל: נעמה ערד בגלריה זומר

שם התערוכה של נעמה ערד בגלריה זומר, ״חמה בנרתיקה״, דומה לאותו ציור ביפוקאלי המשמש לאבחון אישיותי: יש מי שיראו בו אישה צעירה מעורטלת ויש שיראו בו זקן חמור סבר. שתי האפשרויות קיימות בו בזמן, אך תודעת הצופה לא יכולה לקלוט אלא כל אחת מהן בנפרד.

בהשאלה, שם התערוכה מציע שתי נקודות מבט הופכיות לכאורה – באחת מדובר בארוטיקה מעט סליזית, ובאחרת מדובר בשפת ההסתר הקבלית הרומזת לכך שבגמר תיקון יצא אור הבורא מההסתר שלבש על עצמו. מצב זה הוא גם מצב של זיווג אולטימטיבי בין בורא לבין ברואיו.

בתערוכה עצמה משדכת ערד עולמות שתודעתנו הנוכחית תופסת כמצבים נפרדים ואף סותרים. כשאנחנו פוסעים בחלל התערוכה אנחנו מוצאים עצמנו עומדים לצד אחד מכמה מערכים של חפצים שמזמנים מעין סצנות, כאילו אנחנו בסיטקום, רגע אחד סביב פינת הקפה במשרד ורגע אחר סביב המיחם בבית הכנסת. מה קורה פה? באיזה סרט אנחנו נמצאים? איזו פזילה נדרשת כדי לראות את התערוכה הזו?

״חמה בנרתיקה״ כולה עשויה מאוביקטים יומיומיים, שמופיעים בסקאלה רחבה של אפשרויות החל ברדי־מייד הטהור ועד לאוביקט המטופל. ההתניה המתבקשת תהיה למקם את העבודות בתערוכה הזו בתוך כל השתלשלות האירועים שהחלה ברדי־מייד הדושאני, שמזוהה כל כך עם אמנות מודרנית. אבל זה בדיוק הרגע לשבור מן ההרגל ולהקשיב להצעה של ״חמה בנרתיקה״.

בתערוכה ״חמה בנרתיקה״ נעמה ערד מנסה להיחלץ מגורלה כבתו האמנותית של דושאן ומורשתו התרבותית ולהפוך את השימוש ברדי־מייד לכזה שחותר כנגד כיוון הזרם אל עבר רב־קוליות וחיבור

נוכחותן הבולטת של רווקות וכלות בתערוכה מעלה ברפלקס לא רצוני את מכונת הרווקים של דושאן. כיום כבר ברור שיצירתו ״הזכוכית הגדולה״ היא לא רק ייצוג של עקרותם של החיים המודרניים, אלא היא עצמה אחת ממחוללי הניכור הזה. דושאן, הוא גם ״פיישנט זירו״ וגם מפיץ העל של עולם ללא זיווג, עולם ללא שידוך, עולם סוליפסי שבו אדם, כמכונה, מספקים את עצמם בתוך מעגל סגור.

ב״חמה בנרתיקה״ מנסה ערד להיחלץ מגורלה כבתו האמנותית של דושאן ומורשתו התרבותית ולהפוך את השימוש ברדי־מייד לכזה שחותר כנגד כיוון הזרם אל עבר רב־קוליות וחיבור. כמיהה עמוקה זו מתנפצת על משבריה של המציאות המקומית, אבל במקום להיסחף במערבולת היא מנסה לתפוס גל על אותה ישראליות חדשה שמתהווה לנגד עינינו.

ישראל – ספינת תענוגות או ספינה טרופה לסירוגין – משייטת בין החופים ואין מתירים לה לעגון. הנוסעים בה חוזרים להיות מעפילים שאין להם חוף, אך ספינת המעפילים שבה הם מפליגים היא כעת ארצם שלהם. בשל מצבם, נאלצים תושבי הארץ להסתפק במה שכבר ישנו בה פנימה. בלית ברירה, מופנה מבטם אל עבר מה שכבר ישנו שם במעמקי הירכתיים של הרדי־מייד אין איזראל.

זהו קיבוץ גלויות בכפייה. ככל שיענו אותו כן מוצא עצמו בכלכלה של משק אוטרקי – מחליפים קומקום חשמלי בכרטיס למסיבה, נר פנינה לקידוש בספרות פסיכולוגית, פגישת ייעוץ עם שדכנית במרץ׳ עידן חדש.

אנדרטה להתחלפות סדרי עולם

הסטודיו של נעמה ערד נמצא על רחוב נחלתו של בנימין. בשעות היום, הרחוב הזה מקיים אורח חיים שנשתמר רק בשוליים של החברה הישראלית: אפשר למצוא שם תופרי חליפות מחויטות, חנויות סדקית, חנות כלי כתיבה משרדית של טרום עידן המחשב ומשרדי נוטריונים. חנות פאות והינומות, חנות לממכר מחוכים, לא הרבה השתנה כאן מאז שנות ה־80.

בלילה, החנויות הופכות, מעשה כישוף, לרצף של ברים ומועדונים. הרחוב לובש מראה של ספינת תענוגות מקושטת גרילנדות. המבלים משייטים על סיפונה ומחפשים זיווג. השמש הלוהטת שיקדה מעל קו החוף המחבר בין תל אביב לעזה, שקעה זה מכבר, והרווקות נושאות את זיכרון חמימותה בעומק ארנקיהן, אותם הן אוחזות בצמוד לחיקן. הסצנה של הבוקר מדחיקה את הסצנה של הלילה ולהפך, אבל בסטודיו של ערד מתהווה מרחב מולטי־פוקלי שבו נחשפת כמיהתם של שני העולמות להשתדך.

האוביקטים שמסמנים את המגמה הזו חוברים יחד בתערוכה ומתמקמים בחלל הגלריה כך שהוא כעת נדמה לחלל משרדי. המשרד הזה כאילו קפא בזמן שלפני המהפך הפוליטי והמהפך הטכנולוגי שהביאו אתם שנות ה־2000. אל תוך הרגע שערד הקפיאה, היא מחדירה כעת מפגש תרבותי שלא היה אפשרי אז, אבל ייתכן שהולך ונרקם בתוך החברה הישראלית היום.

זהו היבריד שכופים עלינו הזמנים האלו שבחסות המלחמה וההתחממות הגלובלית, מתיכים את מבנה ישראל פנימה, בדומה למגדלי התאומים שדימוי קריסתם לתוך ליבתם הרותחת ניצבת בתודעתנו כאנדרטה להתחלפות סדרי עולם.

ההדף של אותו פיצוץ פרדיגמטי תופס את האנושות היום, שניים וחצי עשורים לאחר מכן, במלוא עוצמתו. הפירוק התודעתי של הנחות היסוד שהחזיקו עבורנו את המציאות, בא לידי ביטוי בשבירה של העולם הגשמי, בסדרי גודל שנעים בין חורבנן של ערים ומבנים, ועד לחלקיקי חלקיקים של אובייקטים קמעונאים.

בתערוכה, מצטרפים רסיסי האוביקטים אלו לאלו ומתעבים לכלל קליפה שמכסה על אותם אוביקטים אנכרוניסטיים, מעלימה אותם בתוך קוקון קקאפוני וכך נוצר היבריד שלפתע יכולים להתחבר בו היפסטרים חובבי רטרו, צ׳אחלות של טיפוח, הומואיות של קרנבל וגם מי ש״אינו בעניינים״, למשל – חרדים.

אין כאן הצעה אוטופית, אלא הכרה בהכרחי. ״חמה בנרתיקה״ נוקטת בעמדה משחקית שמוכנה להתמסר לחיבורים החדשים שכל כך מרתיעים רבים. היכולת להיות שם כרוכה, פעם נוספת, בנכונות להחזיק בשני מצבי תפיסה הופכיים, שניהם מונחים לפתחנו היום: קלות ראש אסקפיסטית או נכונות להיענות לחום ולהתיך עצמך לתוך תחביר חדש.

קפיצה מהמגדל הבוער לא באה כאן בחשבון.

–
מיכל הלפמן היא אמנית ומרצה בכירה במחלקה לאמנות בצלאל

---

נעמה ערד | חמה בנרתיקה
גלריה זומר, התנופה 6, קריית המלאכה, תל אביב
נעילה: 29.11