הרשימה המשותפת // 30.10.25

חומר זמני ויובל כץ במרכז אדמונד דה רוטשילד

שתי תערוכות ייפתחו הערב (30.10) במרכז אדמונד דה רוטשילד בתל אביב. הראשונה, ״חומר זמני״, תערוכת המועמדים והמועמדות לפרס אדמונד דה רוטשילד 2025 לעיצוב מוצר (אוצרת: צפי סיון ספיבק), שתציג עבודות של 22 היוצרים והיוצרות המועמדים לפרס, שמייצגים את מגוון הקולות והגישות בעיצוב המוצר הישראלי. העבודות משקפות את המתח הפורה שבין מסורת לחדשנות, בין הצורך המקומי לשאיפה הגלובלית, ובין הפתרון המעשי לחזון האמנותי.

השנייה, ״זיכרון שריר״, תערוכת יחיד ליובל כץ (אוצרת: ליטל בר־נוי), שבמרכזה עבודת וידאו דיגיטלית החושפת עיסוק עומק בגוף האנושי, זיכרון, טראומה והיכולת לעבד כאב באמצעים חזותיים. במרכזה של העבודה מוצגת דמות מסתורית המשחזרת זיכרונות חלום באמצעות מופעים פרפורמטיביים של מחול. תנועות הגוף צעדה, כריעה, תפילה מגלמות זיכרון קולקטיבי ולא רק אישי, ומהוות ביטוי למה שנשכח, הודחק או מעולם לא נאמר. הגוף, כך מציע כץ, זוכר גם כאשר התודעה מבקשת לשכוח.

ניל ננר ואביחי מזרחי, חומר זמני. צילום: שחר פליישמן

חנן דה לנגה, חומר זמני. צילום: אריאל קן

יובל כץ, זיכרון שריר. צילום: מ״ל

יערה אורן, רונית פורת וערן וובר במוזיאון הנגב

שלוש תערוכות יחיד ייפתחו ביום רביעי (5.11) במוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע (אוצר: רון ברטוש). ״שמיכת טלאים״ של יערה אורן היא תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה לאמנית, שבעשור האחרון גיבשה שפה אמנותית ייחודית, מופשטת, חווייתית ואוניברסלית. יצירתה מדגישה את הממד האסתטי והחושי, ומבקשת לעורר חוויה רגשית עמוקה.

״חורש לילה״ של רונית פורת מציגה עבודות שהושפעו מתוך שני מקורות השראה מרכזיים – הפסל ״אמזונה״ מאת חנה אורלוף והרומן ״חורשלילה״ (Nightwood, 1936) מאת דז׳ונה בארנס. פורת יוצרת קולאז׳ים מתוך תצלומים וחומרים ארכיוניים, הממקמים את יצירתה בתוך הקשרים היסטוריים ובוהמיים של פריז בין שתי מלחמות העולם.

ב״התגלמות״, תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה לערן וובר, מתועד תהליך אמנותי ואישי שנמשך כשנתיים, שבמרכזו ליווה את חברתו מיכל יגל אלונים, שהתמודדה עם מחלת ה־ALS, ופיסל את דמותה עד פטירתה. הפסלים שבתערוכה נוצרו בד בבד עם הסרט התיעודי ״הרשו לי לדבר אתכם על החיים״ מאת גל ומאיה רווה.

יערה אורן במוזיאון הנגב. צילומים: מ״ל

רונית פורת

ערן וובר. צילום: ליאונורה ישראלי

נטע וייזר במרכז מעמותה

״קול חוזר״, תערוכת יחיד לנטע וייזר, תפתח מחר (31.10) במרכז מעמותה בבית הנסן בירושלים (אוצרות: מעין שלף ולאה מאואס, סלה־מנקה). עבודתה של וייזר משלבת מיצבי סאונד, פרפורמנס ורדיו ניסיוני. דרך מחקר ודיאלוג עם אמנים מתחומים שונים, היא חוקרת איך סאונד ורדיו יכולים להנכיח היסטוריות מושתקות וכיצד הקשבה קולקטיבית יוצרת קהילות זמניות.

בתערוכה וייזר מפעילה מחדש ארכיון סאונד שהוקלט במצרים בשנת 1933 על ידי בריגיטה שיפר (1909–1986), מלחינה ומוזיקולוגית יהודייה־גרמנייה, שחייה עוצבו על ידי חוויות של הגירה וגלות. היא מבקשת להאזין לאותם קולות מהעבר ולאפשר לידע הרגשי־גופני המגולם בהם להופיע מחדש.

נטע וייזר במרכז מעמותה. צילום: מעין שלף

צילום: פליקס גרונשלוס

צילום: נעמה לנדאו

קול.סיפור במרכז לאמנות דיגיטלית

התערוכה הקבוצתית ״קול.סיפור״ תפתח מחר (31.10) במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון (אוצר: מאיר טאטי), ותעסוק באמנות כמרחב של סיפור. התערוכה שואבת השראה מהמסה המכוננת של וולטר בנימין, ״מספר הסיפורים״ (1936) ; ומבקשת לבחון את מקומו של האמן כמי שנוטל על עצמו את מלאכת הסיפור בעידן שבו, לטענת בנימין, העולם המודרני הולך ומאבד את יכולתו לספר.

עבור בנימין, מספר הסיפורים הטוב מעניק למאזין תחושה שהסיפור נטוע גם בחייו שלו. זהו סיפור שאינו סגור או מוחלט, אלא פתוח להמשכים ולשחזורים – המאזין עצמו הופך למספר, ממשיך את האריגה, מוסיף לה נדבכים משלו. המשתתפים.ות בתערוכה יוצרים מתוך אותו עיקרון: עבודותיהם אינן סגורות ומזמינות את הצופה להפוך למאזין־משתתף, להרגיש שהסיפור שייך גם לו, ואולי להמשיך ולספר אותו מחדש.

רועי מרדכי. צילום: דניאל חנוך

עדינה בר און. צילום: מ״ל

ניר עברון. צילום: מ״ל

יצחק ליבנה בגלריה נגא

״נפל דבר״, תערוכת יחיד ליצחק ליבנה, מוצגת בגלריה נגא בתל אביב. הציורים בתערוכה חסרי נקודת תצפית ואין בהם מרחק וקו אופק מוגדר. המרחק בין הצופה לחורבה אפסי, מצב שלא מאפשר עוד לצופה נקודת תצפית בטוחה שממנה הוא יכול להתבונן בחורבה ולהרהר על ההיסטוריה ועל גורלן של אימפריות.

התערוכה נפתחת בסמוך להשקת הכרך השלישי של סדרת ״מחברת הזהב״ של המחלקה לאמנות בבצלאל (הוצאת אסיה) – סדרת הוקרה והערכה של המחלקה לאמנות לאמנים בעלי משקל והשפעה על שדה האמנות המקומי ועל רוח ההוראה והתפישה של הוראת האמנות – שליצחק ליבנה חלק חשוב ומרכזי בה.

יצחק ליבנה בגלריה נגא. צילומים: מ״ל

הסדקים נמלאים חלב בבית מיכל

התערוכה הקבוצתית ״הסדקים נמלאים חלב״ מוצגת בבית מיכל ברחובות (אוצרת: לורה לכמן), ומציגה מבט צילומי ופואטי על אימהות. האימהוּת פוגשת שתי שפות אמנותיות – צילום ושירה. בתערוכה משולבות עבודותיהן של צלמות שמשקפות את חייהן ותחושותיהן כאימהות, לצד שירים שכתבו משוררות על אותה החוויה. הצילום והשירה, כל אחת בדרכה, בוחנות, חוקרות וחושפות את המורכבויות, השברים והיופי שבחוויה הנשית של האימהות.

עבודות הצילום והשירים שמוצגים בתערוכה מציעים מבט כן וחומל על המורכבות של האימהוֹת בימינו. יחד הן נותנות מקום לחוויה האימהית שבה מתמוססים לעיתים הגבולות שבין האם לילדיה, ובין היצירה האומנותית לחיים.

אלינור קרוצ׳י בבית מיכל

שירה אבולעפיה

טלי רצקר

נוגה פז וטגיסט יוסף־רון בגלריה רוטשילד

״אוויר דק רובץ על הבית״, תערוכה משותפת לנוגה פז וטגיסט יוסף־רון, מוצגת בגלריה רוטשילד אמנות בתל אביב. סיפורה של אם־יוצרת נוצר ונפגש בתערוכה פעמיים: שתי אמניות, שכל אחת מהן נושאת איתה ביוגרפיה שונה לחלוטין, נפגשות במעשה יצירה דומה להפליא. כך, הממשי (חוויה שאין אפשרות להסבירה במילים), והייחודי של כל אחת מהן מצליחים להיפגש, להתאגד וליצור מארג יצירתי משותף, מפתיע בדמיונו, אפילו עבור שתי היוצרות עצמן.

שתי האמניות נמצאות בשלב חיים שבו אימהות ויצירה משולבות באופן בלתי נפרד בעולמן, כשהעבודה האמנותית זורמת ומתמזגת לחלוטין עם המרחב המשפחתי והאימהי. טשטוש זה ניכר גם בסגנון הציורי: היחס לדמויות ולרקע כמעט אחיד, עד שקשה להבחין בין מושא הציור למרחב המקיף אותו. הילדים נמצאים בלב התמונה, אבל ציוריהן עוסקים גם באתגרים מקצועיים ובשאלות פילוסופיות וטכניות – סביב סוגיות של מקום במרחב, פיתוחים של קו וכתם, עבודה על אור וצל.

טגיסט יוסף רון בגלריה רוטשילד. צילומים: אלעד שריג

נוגה פז

אריאן ליטמן במוזיאון אדם בגליל

״בעין הסערה: מסע סביב הכנרת״, תערוכה שבמרכזה מיצב אודיו־וידיאו של אריאן ליטמן, תפתח מחר (31.10) במוזיאון אדם בגליל – בית יגאל אלון בקיבוץ גינוסר (אוצרת: איילת כרמי). התערוכה היא חוויה טוטאלית ואימרסיבית, הכוללת הקרנה על גבי קירות שלוש הקומות של הגלריה, ושמע של פסקול מקורי שנכתב עבור העבודה.

המיצב מתמקד בכינרת כמקור לחיים, לריפוי ולטרנספורמציה. הוא מציב במרכזו את האתיקה האימהית כמקור לכוח ולחוסן, לחיים וליצירה, וכבחירה אמיצה בתקווה. דמותה של ליטמן, ״המרפאה״, יוצאת למסע סביב הכינרת ‒ מסע בין שכבות ההיסטוריה של האזור ונופיו הפצועים. המיצב פועל ברובד האישי, הלאומי והאוניברסלי כשהוא נוגע בכאב האובדן והפרידה שבאימהות. הוא מציע פרספקטיבה נוספת על הסיפור הלאומי המקובל, באמצעות הצגת האירועים מנקודת מבטן של נשים.

אריאן ליטמן במוזיאון אדם בגליל. צילומים: גל מוסינזון, סרגיי בויקו