חאלד רוצה להגיע אל הים. מי יכול לסרב למשאלה כזו?

חאלד רוצה להגיע אל הים. הוא רוצה לא רק להגיע, אלא ממש להיכנס אליו, להרגיש את המים עוטפים אותו, להשפריץ על חברים, להשתולל בחול. יש לו אפילו משקפת צלילה, והוא מתכוון להכנס איתה עמוק. 

הוא ילד צעיר אמנם (בן 12), אבל מספיק גדול כדי שמשאת הנפש הזו תוכל להתגשם. על פי גילו, היא אמורה היתה להתגשם כבר מזמן. ובכל זאת, זה מה שהוא רוצה, וזה מה שעוד לא הצליח לעשות. מי יכול לעמוד כנגד משאלה כזו? מי יכול לסרב לדמות כזו בסרט?

הסרט ״הים״ של שי כרמלי פולק, שזכה השנה בפרס אופיר, מספר סיפור פשוט לכאורה שאמור למלא את הלב. ובכל זאת, הלב של רבים נשאר מכווץ. אני רוצה לנסות להניח את רעשי הרקע שליוו את הזכיה של הסרט הזה באופיר, את הסערות, אפילו את ההמצאות שהומצאו לגביו.

אני רוצה שלא להתעסק בשאלות שהבעיר שר התרבות (האם הוא אכן פוגע או לא פוגע בחיילי צה״ל, מנותק או לא מנותק מהציבור, ו״מקומם״ מספיק כדי להכריז על קיומו של פרס אלטרנטיבי, כלומר מרכזי, שהפעם יוקדש לקולנוע שהוא באמת ״של העם״), ולדבר על המשחק הנהדר ושובה הלב של חאלד (מוחמד גזאוי) ושל אבא שלו (ח׳ליפה נאטור), שזיכה כל אחד מהם בפרס אופיר על משחק.

חאלד כאמור רוצה להגיע לים. הוא חי בכפר ליד רמאללה, ולמרות שהמרחק ממנו לים אמור להיות מקסימום נסיעה של שעה, זה אירוע שצריך להיערך אליו. ביום החגיגי במיוחד שבו הסרט נפתח, הכיתה של חאלד סוף־סוף זוכה לטיול הזה שרק ״הגדולים״ זכאים לו, וההתרגשות בשיאה. 

כשהם מגיעים למחסום, אחרי שהחיל עובר ובודק את כולם, מסתבר שלחאלד אין אישור. כלומר הגישו בקשה, ומסתבר שמכל הילדים בכיתה דווקא הוא, זה שיש לו אפילו משקפת צלילה, לא קיבל את האישור. למה? יש כל מיני רמזים, אבל זה לא ממש משנה. 

הניסיונות של המורה לשכנע את החיילים לאפשר לו בכל זאת לעבור מועדים מראש לכשלון, מי שעומד במחסום הוא הרי לא זה שמחליט, וזה שמחליט לא נמצא שם. חאלד חוזר הביתה בבושת פנים. אבל הוא נחוש, והוא ימצא דרך, הוא לא יוותר על הים.

לפתוח את הלב

אחד הדברים שהסרט מבקש לעשות הוא לאפשר לצופים להתבונן במציאות הישראלית דרך עיניים של ילד פלסטיני. להתבונן לא רק על האיסור להיכנס, אלא  גם על כל מה ״ששקוף״ למי שמקומו פה בטוח. 

הניסיון הזה הוא כמובן מינורי מאד, לא רק כי המציאות הרבה יותר קשוחה ומורכבת מכדי להכנס לסרט, אלא כי הסרט, בצדק, רוצה ״לפתוח את הלב״ אל הילד הזה, שהצופה לא יצליח להבין איך אפשר לסרב לו. כדי לעשות את זה צריך כנראה להיזהר לא ללכת לקצוות מסוכנים מדי, לא להגזים עם ״הכיעור״, לא לחשוף את האלימות הממסדית במלואה.

וגם, לא פחות מזה, נדמה שיש איזה רצון או זהירות שמניעה את הסרט להבין גם ללב הפחדים או הדאגות שהצופה ״מביא מהבית״. אם לומר זאת במילים מפורשות, להבין לליבו של נהג מונית שפוחד מנוסע שמדבר בערבית, או מנוסעת באוטובוס שהנוסע לידה נראה לה חשוד. את כל ״המחירים״ האלה הסרט מוכן לשלם באהבה. לחאלד מגיע יותר מכל להגיע אל הים והוא נחוש לעשות זאת.

חאלד (במקביל גם אביו) מסתובב שעות בישראל, נוכח נפקד. הוא נראה כמו הילד של השכנים, והמצלמה של שי גולדמן מצליחה באיזה אופן מעניין גם ״לסמן״ אותו, וגם להטמיע אותו כאילו כל ״הסימון״ הזה הוא המצאה מלאכותית. רוב הזמן הוא עסוק בלפענח איך מגיעים אל הים, מי מסוכן לו, ומי דווקא יכול לעזור. את כל זה הוא עושה כמעט בלי מילים באיזה אופן שובה לב אבל גם שובר אותו בו־זמנית.

אבל נדמה שאחד הדברים המעניינים ביותר בסרט הזה הוא הסיפור שבין האב לבנו. זה לא סיפור מובן מאליו, והוא פותח בזהירות שאלות מכאיבות ושוברות לב. 

איך אפשר להיות אבא נוכח כשהפרנסה שלך מחייבת מגורים רחוקים מהבית? איך אבא יכול להגן על ילד במציאות שבה חייו שלו עצמו חשופים ונתונים לשרירותיות? איך אפשר לגדל ילד במציאות שבה אתה צריך ללמד אותו בעיקר את המגבלות שבהן נתונים חייו? איך אפשר להכין אותו למציאות שבה תנועה לא נכונה, מילה לא במקום, תקווה לחיים של שוויון, יכולה ממש לסכן את חייו? איך אפשר לגדל ילד ובו זמנית למנוע ממנו את כל זה.

הסרט לא מפתח את השאלות האלה עד תומן, הוא בעיקר רומז להן, או משרטט את הכיוון. לא ברור אם גם זה מתוך זהירות, מהידיעה שיהיה קשה לקהל ישראלי להכיל סוג של מראה כזו במלואה, או מהרצון להשאר עם הילד, ולא ״להעמיס״ יתר על המידה. 

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

ובכל זאת, אולי בזכות המשחק, הרישום העדין הזה של מה שבין האב לבנו, נדמה שהוא העיקר. חאלד, במשחק הנפלא של גזאוי, מאתגר את אביו כמעט בעצם שתיקתו המתריסה. יש בו איזו גאווה ותאוות חיים, והוא לא מוכן להסכין למחנק הזה של הנשמה. את מה שעובר על האב רואים בעיקר דרך פניו. המשחק העדין ורב הפנים של נאטור, מעיד על הסערה, הכאב, הרצון להגן ולשמור, האהבה הגדולה, ובעיקר חוסר האונים הכרוכים בקיום הזה. 

בדבר העדין שמתרחש בין שניהם, מין דו קרב של אהבה ומלחמה עליה, מתגלם סיפור שלם שהוא כמעט כרוניקה של כשלון ידוע מראש, ובו זמנית הצלה. האב והבן, הריקוד העדין ביניהם, הם העיקר. 

השאלה אם חאלד הגיע או לא הגיע אל הים היא שאלה מעניינת שהסרט ״פותר״ בדרך מכמירת לב. אבל נדמה שהשאלה הגדולה יותר עוד לא נפתחה: מה עושים עם זה ״שהים שלנו סגור״, איזה מין עתיד או הווה אנחנו מציעים לילדות כאן, ואיך כל זה משפיע על הלב שנסגר. 

בעיקר אני רוצה להגיד למוחמד גזאוי, שעלה לקבל את פרס השחקן הראשי בפרס אופיר, ואמר שאין לו מה להגיד יותר: במשחק הנהדר שלך, בשתיקה המדויקת, אמרת הכל. העתיד לפניך. במשחק הנהדר שלך תבעת עתיד לרבים אחרים. 

הים
בימוי: שי כרמלי פולק
ישראל, 2025, 93 דקות
4 כוכבים