״ה.מהגרת״: נסטיה פייביש מצלמת, מעצבת ורוקמת זיכרונות

עמית: בוקר טוב נסטיה. מה שלומך?

נסטיה: אני בסדר, תודה, מתרגשת לשוחח איתך, מה שלומך?

עמית: מהשיחה איתי את מתרגשת? קורים אצלך כל כך הרבה דברים יותר מרגשים: תערוכה באוניברסיטת חיפה שאצרה לאה פרץ, קולקציה חדשה עם מאיה בש, ולא מזמן חזרת מהביאנלה בקפריסין. עם מה את רוצה להתחיל?

נסטיה: הו וואו, הכל באמת מציף ולא רגיל. רכבת הרים רגשית של המון עשייה, לצד כל מה שקורה סביבנו בארץ שלנו. אפשר להתחיל מהעכשיו – תערוכת יחיד(ה) ראשונה שלי, שקיבלה גם את שם הפרויקט המרכזי שלי – ״ה.מהגרת״

עמית: יאללה. ספרי לנו איך זה קרה?

נסטיה: זה פרויקט שהתחיל כתהליך אינטואיטיבי, מתוך צורך אישי לתיקון, או התמודדות עם משברי עליה וזהות. אני חושבת שעסקתי בשאלות האלה מאז שעליתי לארץ, אי אז ב־1993, פשוט מעולם לא ממש הבנתי איך לגשת לזה, או אולי לא איפשרתי לעצמי לפתוח פצעים אישיים. עד שהבנתי שכל הסיפור הזה הוא ממש לא אישי

נסטיה: בתחילת 2023 התחלתי לתעד בתים של נשים קרובות אליי כמו אמא שלי וחמותי. מהר מאוד נוצר אוסף צילומים שנראו כאילו הם מתקשרים באותה שפה חזותית, וכששיתפתי בצילומים קולגות וחברים – הבנתי שיש בשפה הזו משהו שמעיד על די.אן.איי תרבותי שנוגע באנשים. כשהוא כבר ממש היה ארכיון קטן – פתחתי לו עמוד אינסטגרם. קראתי לו ״המהגרת״.

מאז מעגל הבתים שבהם ביקרתי ותיעדתי התרחב, וכיום אני עומדת על למעלה מ־75 בתים שתיעדתי. למדתי שהתהליך שאני עושה הוא מעבר לצורך אישי ומעבר לאסתטיקה חזותית. הוא מהווה מחקר חזותי ממשי, ומאפשר לאנשים למצוא את עצמם בתוכו.

ידעתי ש״המהגרת״ זה שם מדויק. הוא מזכיר בצליל את המילה מגורים, והתיעוד מתרחש בבתים של אנשים. המהגרת נהייתה ישות בפני עצמה, שהתפתחה והשתנתה תוך כדי. אני כל הזמן לומדת אותה

לפני מספר חודשים, פרופ׳ לאה פרץ פנתה אליי בהצעה מרגשת להציג את המחקר הזה כתערוכה בגלריה של בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה. לצד הצילומים מתוך הארכיון החזותי שבניתי, ליקטתי גם חפצים מחלק מהבתים שביקרתי בהם והצבתי אותם בחלל הגלריה. חפצים ש״נולדו״ והתקיימו בתקופת ברית המועצות בלבד, כאלה שיש נוסטלגיה ספציפית לגביהם. בסך הכל מוצגים בתערוכה 20 צילומים ולצידם 15 פריטים פיזיים, ביניהם ג׳קט מדליות של סבא דויד וסרוויס תה מלא

עמית: כדי להבין איך הגעת לתהליך הזה, שתפי אותנו עם ברקע שלך? ואיך החלטת על השם – המהגרת?

נסטיה: עליתי לארץ מאוקראינה עם אמא שלי בגיל 10. אבא שלי נשאר מאחור. חווית העלייה הייתה מאוד מורכבת עבורי. מעבר להתמודדות התרבותית – היינו בודדות כאן, ומאוד התגעגעתי לאבא שלי, שאת התקשורת איתו ניהלתי אז בהתכתבות במכתבים.

לימים הלכתי ללמוד תואר בתקשורת חזותית בוויצו חיפה, ובהמשך תואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. בכל הזדמנות הגעתי לחקור נושאים כמו בית, זיכרון, געגוע ומשברי זהות. פרוייקט הגמר שלי בתואר השני היה סרט דוקו, בהנחייתה של יולי כהן, שכולו עסק בניתוח משבר זהות אישי וקולקטיבי.

הרגשתי שיש לי אחריות, ושאני רוצה להמשיך לפרק את הנושא הזה. אבל התקשיתי לדייק את הכלים שלי ואת התהליך עצמו. ידעתי שאני מעוניינת במשהו שיילך איתי כל הזמן, אבל לא יהיה פרויקט עם התחלה אמצע וסוף כמו שאני מכירה מתהליכי מיתוג או פרויקטים עם דד־ליין בתחום שלנו.

ב־2023 פגשתי את פרופ׳ טרי שרויאר שאני מעריכה ואוהבת, והיא זו שאמרה לי שזאת הדרך שלי. היא גם הציעה את השם – מהגרת. בהמשך, כשפתחתי עמוד אינסטגרם, הוספתי את ה׳ הידיעה. ידעתי שזה שם מדויק. הוא מזכיר בצליל את המילה מגורים, והתיעוד מתרחש בבתים של אנשים. המהגרת נהייתה ישות בפני עצמה, שהתפתחה והשתנתה תוך כדי. אני כל הזמן לומדת אותה

עמית: התפתחה איך?

נסטיה: כשהתחלתי את הפרויקט הייתי ממוקדת בתיעוד דוקומנטרי בלבד. ללא התערבות במרחב. צילמתי עם הטלפון שלי ואפשרתי למארחות לקחת אותי למסע בחיים שלהן. לפעמים הן היו מראות לי חפצים, לפעמים מספרות סיפורים, לפעמים אפילו מאכילות אותי. אבל עם הזמן, במיוחד אחרי 7 באוקטובר, התחלתי לנתח את התיעוד ולהגיב ממקום של יצירה. משהו שמעולם לא עשיתי, ואולי אני חייבת על כך ל״מהגרת״.

ניתחתי את המכנה המשותף החזותי שמצאתי בבתים. זיקקתי סמלים, צבעים, ריחות וזיכרונות, מצאתי את הפורמט שלהם, שנוכח כמעט בכל הבתים. הבנתי שמדובר במשהו אוניברסלי

נוכחות תרבותית ספציפית

עמית: איך את מגיעה לאנשים? יש משהו משותף לכולם?

נסטיה: אחרי שמיציתי את המעגלים הקרובים, התחילו לפנות אליי נשים דרך העמוד של המהגרת באינסטגרם, מתוך הזדהות ועניין בפרויקט. נשים שהן דור שני ושלישי בישראל, שמבקשות לחבר אותי עם האמהות, הדודות והסבתות שלהן. אני באמת, מתרגשת מכל בית שאני מגיעה אליו. גם אם אין בו שטיחים על הקירות – יש נוכחות תרבותית ספציפית. כולן עולות מברית המועצות לשעבר, כולן שמרו משהו בבית מה״חיים הקודמים״ שלהן. לחפצים יש כוח אדיר, אני ממש חווה את זה פיזית

עמית: סגנון העיצוב בבתים דומה?

נסטיה: לפעמים בבתים יש רהיטים שהביאו איתם, לרוב אלה רהיטים שנרכשו בארץ שמזכירים להם משהו מהחיים הקודמים, במראה או בחוויה ובאופן ההצבה בבית. אלו דברים שמעולם לא שמתי לב אליהם – עד שהתחלתי לשים לב אליהם

עמית: מעניין. זה עניין של טעם או תרבות?

נסטיה: אני חושבת שעניין הטעם שזור בתרבות – אז זה גם וגם. דברים שניסיתי להתרחק מהם בתור ילדה כדי לנטרל את השייכות לתרבות הרוסית ולהוכיח את הישראליות המוחלטת שלי – מהר מאוד שאבו אותי בחזרה

עמית: בואי נעבור לקולקציה המשותפת עם מאיה בש

נסטיה: הו, זה שיתוף פעולה משמח, שמרגיש כל כך נכון וטבעי. לפני כשנתיים למדתי לרקום, כי הבנתי שזה הכלי האוניברסלי שיודע לתרגם עיצוב גרפי לתוצר רגשי, שבא לספר את הסיפורים שאני רוצה להנגיש.

נסטיה: החיבור ביני לבין מאיה נולד סביב חוויית המעבר מברית המועצות לשעבר. שתינו חולקות סיפור דומה של הגירה בתחילת שנות ה־90, ניתוק וחיפוש אחרי תחושת שייכות – חוויה שהפכה לנקודת מוצא משותפת למחקר יצירתי.

סיפור ההגירה מלווה את עבודתה של מאיה כבר שני עשורים ומהווה בסיס לשפת העיצוב שלה – בין זיכרון תרבותי לזהות מקומית של כאן ועכשיו. בשיחות משותפות עלה הרעיון של המעטפה כאוביקט שמסמל קשר מרחוק, תיעוד וזיכרון. אצלי זה מגיע ממקום של זיכרון ההתכתבות עם אבא שלי (ז״ל), ואצל מאיה מההתכתבות עם חברותיה בחמש שנים הראשונות שלה בישראל

עמית: מאיה היא מעצבת אופנה, את באה עם פורטה שונה. איך זה עבד יחד?

נסטיה: בנינו קולקציה שבה שילבנו שפה גרפית של סממנים של דואר סובייטי שקיבלו אינטרפרטציה מקומית, יחד עם חוויה אישית של הגירה – באמצעות מספרי שנות עלייה (במקום מספרי מיקוד שמעידים על מיקום), וחותמות רקומות או מודפסות של דואר ושל כלי תחבורה שמזוהים עם הגירה.

אני הייתי על החלק הגרפי, זה הקומפורט זון שלי, ומאיה על החלק של האופנה. זאת הייתה הזדמנות אדירה עבורי לגעת בדיסציפלינה נוספת, ומעכשיו אני רק חושבת על איך כל פעם להרחיב את הסיפור הזה למעגלי עשייה לא קונבנציונליים.

לא עיצבתי את הפריטים עצמם, את הגזרות והבחירות של אופי הפריטים – זה היה חלקה החכם של מאיה. עיצבתי את הגרפיקות שחלקן מודפסות וחלקן ממש רקמנו – מאיה ואני – ידנית על גבי הפריטים. רוב הפריטים אינם ברקמה ידנית אלא בהדפסה דיגיטלית שמתנהגת כמו רקמה -גרפיקה שבנויה מאיקסים.

בשיחות משותפות עלה הרעיון של המעטפה כאובייקט שמסמל קשר מרחוק, תיעוד וזיכרון. אצלי זה מגיע ממקום של זיכרון ההתכתבות עם אבא שלי (ז״ל), ואצל מאיה בש – מההתכתבות עם חברותיה בחמש שנים הראשונות שלה בישראל

יש גם אקססוריז, מטפחות ואפילו גרביים ברקמה דיגיטלית. את הצבעוניות בחרנו יחד, מתוך מחשבה על העולמות שהגענו מהם (בגדי בית הספר הסובייטי החומים עם עניבות הפיאונריים האדומות) והתרבות המקומית הישראלית העכשווית שבה אנחנו חיות ויוצרות (כחול עמוק ולבן)

עמית: הרקמה – גם היא חלק מההתפתחות האמנותית שלך. איך זה קרה?

נסטיה: מבחינתי הרקמה היא הדבר הכי חזק שקרה לי כיוצרת. היא תוצאה של תהליך עמוק וכנה, והגיעה כשנה אחרי שהתחלתי עם התיעוד בבתים. הרקמה הראשונה נוצרה בעקבות 7 באוקטובר. הכל עצר מלכת. היה הלם גדול. הרבה שאלות קיומיות ושאלות על בית וזהות. ״המהגרת״ כבר סיפקה לי הרבה חומר שיכולתי לצאת מתוכו, שהשפיע עליי במובן מסוים.

בחרתי את פורמט הרקמה מתוך הסקת מסקנות חזותיות וחווית הצפייה בבתים שלי מעמדה של חוקרת. לא הטריד אותי שעד אותו הרגע לא רקמתי מעולם. היה לי ברור שחייב להיות חוט פיזי – כי מחשב לא ידע להעביר את החומריות (אבל כן השתמשתי במחשב כדי לתכנן).

הרקמה הראשונה שיצרתי הייתה ״שבת שלום״, שבה רקמתי את המילים ומתחתן כלניות בחוט אדום. את המילה שלום פצעתי ופרמתי. כשהרקמה הזו עלתה לרשת, היא סחפה גל של תגובות שלא חוויתי מעולם. הבנתי שיש לי ביד כלי שאני יכולה לעבוד איתו, לספר איתו סיפור, והכי חשוב – להעביר חוויה.

מאז אני רוקמת מסרים מקומיים שמושפעים מהתרבות שהבאתי מהבית, אבל גם כזו מקומית. הרבה פעמים כואבת, לעיתים מחבקת ומכילה. אני מתנסה עם רקמה גם על חומרים לא קונבנציונליים כמו צלחות פורצלן, וחושבת איך למתוח את גבולות הפורמט

עמית: עם הרקמה הזו הגעת גם לביאנלה בקפריסין. ספרי עליה

נסטיה: נכון 🙂 לפני כחצי שנה הגשתי מועמדות לביאנלה בלרנקה, שהוצגה תחת הכותרת Along lines and traces באוצרותה של סאנה לופז. בעבודה התייחסתי לרקמה כשאריות או כעקבות תרבותיות, וזכיתי להציג בגלריה המרכזית לצד אמנים מכל העולם, וגם נציגים מישראל – לילך סגל, אילנית שרף, יסמין גור, שרון גרינברג – שהיא סטודנטית שלנו בבית הספר לעיצוב, ועוד רבים טובים אחרים.

הצגתי עבודה שמורכבת משלושה סינרים ושלוש מטפחות, עם רקמות שמבוססות על אלמנטים גרפיים תרבותיים מקומיים ישראלים, שמזוהים עם בית (כמו בתי שיכונים או מגדלי מים), סמלים תרבותיים ומילים בעברית – ״הביתה״ ו״כולם כולל כולם״

עמית: אז לסיכום של השנה שעברה עליך… מה התוכניות הלאה?

נסטיה: אני עוד לא ממש מעכלת את השנה הזו, מכל הסיבות כמובן. אני עם הפנים קדימה, מחבקת כל הזדמנות ליצור ולשתף פעולה. יש כבר תכניות לשנה הבאה – אני צפויה להשתתף בתערוכה שתפתח בפברואר במוזיאון לוחמי הגטאות באגף של השואה של ברית המועצות, שם תהיה לי הזכות לספר את הסיפור של המשפחה שלי דרך יצירה. אני צפויה להציג בביאנלה במוזיאון ארץ ישראל במרץ הקרוב.

אני בעיקר שמחה על הזכות לשתף ולגעת, ומודה על התמיכה האינסופית שאני מקבלת בבית – שם הם כבר רגילים לראות אותי עם חוט אדום בכל מצב

---

נסטיה פייביש | ה.מהגרת
אוצרת: לאה פרץ
הגלריה של בית הספר לעיצוב, אוניברסיטת חיפה, הגנים 21
נעילה: 1.1.26