חביב קפצון // Table Read

הפרטים הטכניים

Table Read, מיצב וידיאו ואוביקטים שמוצג כחלק מהתערוכה ״נונפיניטו״ – תערוכת סיום מחזור הרזידנסי בארטפורט (אוצרת: ורדית גרוס) עד 20.12.

מי אני

חביב קפצון, בעיקר אמן וידאו אבל גם רושם, כותב ויוצר סאונד. חי ועובד בתל אביב, בוגר בית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר והתוכנית לתואר שני בבצלאל. חלק גדול מהפרקטיקה שלי היא עבודה עם מיפוי וידאו על אוביקטים. אני משתמש בהקרנת וידאו כדי להחיות את האוביקטים, לתת להם קול ולהחיות אותם כדמויות בווידיאו. השנה השתתפתי בתכנית הרזידנסי של ארטפורט, והעבודה הזו היא תוצר של הניסויים שעשיתי בסטודיו בחצי שנה האחרונה.

העבודה

Table Read היא מיצב/פסל וידאו המורכב משולחן שעליו מונחים אוביקטים – חלקם מעובדים וחלקם חפצים שאספתי. על השולחן מוקרנת עבודת וידאו שמפעילה את האוביקטים ויוצרת מופע אור־קולי.

הווידאו משמש כ״נשמה״ הנכנסת אל תוך החפצים ומחיה אותם. בעבודות הקודמות שלי עסקתי במיפוי וידאו, אבל זו העבודה הראשונה שלי שבה אני מתרחק מהמדיום המסורתי של הקרנת סרט – אל עבודה שהיא על התפר שבין פיסול לווידאו.

רציתי ליצור מחזה תיאטרלי שמתנהל כולו בין אוביקטים שמשוחחים בינם לבין עצמם עלינו – בני האדם. האמונה שחפץ יכול להכיל בתוכו נשמה ולגעת בנפשו של אחר היא יסוד בסיסי ביצירה האמנותית (בכל מדיום), כמו גם במאגיה. אני פשוט בוחר לממש את הרעיון הזה באופן ישיר יותר.

אני אוהב לבקר באתרים ארכיאולוגיים בגלל שאני אוהב לצפות באנשים מביטים אל הנצח. יש משהו מנחם בידיעה שלא משנה כמה כוח או עושר הצלחת לצבור – בסופו של דבר יוותרו ממך רק סיפורים וערימות אבנים

האוביקטים משתתפים במחזה שכתבתי הכולל שמונה דמויות. הוא נכתב בהשראת המסה של הפילוסופית סימון וייל משנת 1939, ״האיליאדה או שירת הכוח״ (The Iliad, or the Poem of Force), שבה היא מנתחת את האיליאדה של הומרוס. הטקסט (בתרגום של קרן שפי) נפתח במשפט ״הגיבור האמיתי, הנושא האמיתי, המרכז של האיליאדה הוא הכוח – הכוח שבני אדם מפעילים, הכוח שמשעבד בני אדם, הכוח שמפניו בשרם של בני אדם סומר״.

וייל רואה באיליאדה תיאור של מאבק מתמיד שבו הכוח נע מצד לצד – המנצח הופך למנוצח ולהפך. היא מנסחת תובנות עמוקות על טבעו של הכוח, על האופן שבו הוא פועל על הנפש, הן של מי שמחזיק בו והן של מי שנשלט על ידו.

בקיץ שעבר ביקרתי באתר הארכיאולוגי אולימפיה שביוון. אני אוהב לבקר באתרים ארכיאולוגיים – גם בזכות החיבה של בן זוגי להיסטוריה, אבל לא פחות בגלל שאני אוהב לצפות באנשים מביטים אל הנצח. יש משהו מנחם בידיעה שלא משנה כמה כוח או עושר הצלחת לצבור – בסופו של דבר יוותרו ממך רק סיפורים וערימות אבנים.

סיימנו את הביקור בארמון הקיץ של הקיסר נירון, אחד השליטים המושחתים והמטורפים בתולדות רומא. צעדנו לאורך גל האבנים שנותר ממבנה שהיה פעם מפואר. לפנינו הלכו שתי נערות אמריקאיות; אחת מהן סיפרה בהתלהבות על ה־breakup status שלה.

בשנה שעברה פורסמה בעיתון תמונה שצולמה בחדר ההמתנה של בית החולים הדסה בזמן הניתוח של ראש הממשלה בנימין נתניהו. מחוץ לחדר הניתוח לא חיכה לו אף חבר או בן משפחה – רק שלושה מעובדי לשכתו. למחרת הם לקחו אותו משם היישר אל הכנסת, כדי לתמוך בהעברת אחד מחוקי התקציב (ולמנוע את נפילת הממשלה). זה היה דימוי אומלל, של אדם שאיבד שליטה והפך לעבד של הכוח שהוא עצמו רודף אחריו. סימון וייל ואני מחייכים לעצמנו חיוך מריר.

שתי הדמויות המרכזיות במחזות ״הדיקטטור הקטן״ ו״הדיקטטור הקטנטן״ מתארות את דמותו של שליט שכל קיומו מוקדש לשימור כוחו ותחזוקו. לבסוף, הן מובילות למסקנה הבלתי נמנעת שגם הוא, כמו כל שליט עריץ – ייעלם ויתפורר לאבק.

תעבירו את זה הלאה

אין ליצירה הזו מקום מסוים או קהל יעד מוגדר. הנושאים שאני עוסק בהם נולדו מתוך המציאות שלי ושל כולנו בישראל בשנים האחרונות. ובכל זאת, אני מאמין שהיצירה רלוונטית לכל מקום ולקהל רחב. אני מאמין גדול בכוח של אמנות לשנות תודעה ולהניע שינויים במציאות. לכן הייתי רוצה שכמה שיותר אנשים ייחשפו ליצירה שלי, ולאמנות בכלל.

במחשבה נוספת, אולי המקום המתאים להציג את העבודה יהיה באתר ארכיאולוגי; כדי שאחרי הצפייה אפשר יהיה לשוטט בין ערמות האבנים ולחשוב על המוות.

פלוס אחד

״האלקטרומגנטיקס״, סדרה של 40 רישומי פסטל ועפרון שיצרתי ב־2023. הסדרה נולדה מהרצאה שעשיתי כסטודנט בקורס בבצלאל שעסקה בפארדוליה – תופעה פסיכולוגית שבה בני אדם מייחסים משמעות לתופעות מופשטות. בפרט התמקדתי באופן שבו אנחנו מזהים פנים אנושיות בכל מיני חפצים ומקומות.

הרישומים נעשו באמצעות שבלונות וסרגלים שהכנתי, ובכל רישום יש אפשרות לראות סטים שונים של פנים (עיניים, אף ופה). הצגתי חלק ממנה בביאנלה לרישום בירושלים ובתערוכת יחיד במוזיאון הרצליה.