כל מה שחשוב ויפה
חביב קפצון. צילום: יובל נאור
חביב קפצון. צילום: יובל נאור

חביב קפצון מישיר מבט אל צער העולם במוזיאון הרצליה

בתערוכת יחיד בעקבות זכייתו בפרס קשת מציג חביב קפצון עבודת וידיאו לצד רישומים, שמתרחשים כולם בעולמות עתידניים אך מושרשים היטב במציאות - שאותה הוא תופס גם כטראגית וגם כקומית, בו זמנית    

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון הרצליה


באחד מהרגעים המצמיתים והמצמררים ביותר בעבודת הווידאו של חביב קפצון, Weltschmerz, דמות אישה צעירה בהירת שיער וענוגת פנים משתרעת על הרצפה בחלל פנים, ספק משרדי ספק ביתי. מעל לראשה של הדמות, בגילומה של הפרפורמרית והכוריאוגרפית האוסטרית אוליביה הילד, ניצבת כף רגל שעוטה נעל ספורט ממותגת, מבהיקה בלובנה. הרגל משתהה באוויר, שנייה לפני שהיא עשויה לנחות על גולגולתה של הילד ולרוצץ אותה בשלמותה.

חביב קפצון, צער העולם. צילומים: דניאל חנוך

חביב קפצון, צער העולם. צילומים: דניאל חנוך

בפריים אחר מתרוצצת הילד חסרת מנוח בתוך חלל אמנות סטרילי, קובייה לבנה ריקה מאדם. בידה היא אוחזת בסמארטפון, מתעדת את תנועותיה המתוחות משלל זוויות, מרצינה מבט ובוהה בנחישות במסך שבת דמותה מרצדת על גביו בתצלום וידאו־סלפי מתמשך, כמו מקווה שבבואתה הטכנולוגית תגאל אותה מייסוריה או תגיד לה מה הצעד הבא. ברקע קול גברי ממוכן, מצווה עליה, או אולי עלינו, הצופים בה בחוסר אונים שהולך וגובר: Rage, rage against the dying of the light.

בבת אחת, הדימוי והצליל כמו מתפצלים לשני עולמות נפרדים – בעולם אחד ניצבת אישה מודרנית, שאולי מייצגת את הנרקיסיזם הצרכני שמאפיין את העידן הקפיטליסטי, פוסט השעתוק הטכני של וולטר בנימין ורגע לפני שהבינה המלאכותית תשלוט בנו ביד רמה. בעולם השני, זה של המילים שאומרת ברקע בת קול נטולת גוף, ניצבת התרבות הגבוהה המושתתת על שפה פואטית: המילים שהרובוט הבלתי נראה הוגה שוב ושוב הן ציטוט של פואמת האבל הקאנונית Don't Go Gentle Into that Good Night שכתב המשורר הבריטי דילן תומאס ב־1947, יש הטוענים מתוך קינה על מותו הצפוי של אביו.

אצל קפצון הטכנולוגיה והשירה הגבוהה הם לא בהכרח שני יקומים מקבילים, באותה המידה שבה דימוי וצליל הם לא אלמנטים מנותקים, אלא כאלה שמבקשים להזין, לחולל ולהשלים זה את זה בעולמות העתידניים אך המושרשים היטב במציאות שהוא נוהג ליצור בעבודותיו. Weltschmerz, מיצב וידאו שהוא מציג לצד סדרת רישומים בתערוכה ״צער העולם״ במוזיאון הרצליה (ליווי אוצרותי: איה לוריא), הוא לדבריו תולדה של ההבנה האישית ש״המציאות היא אף פעם לא אחת, היא אף פעם לא חד־משמעית. היא גם טראגית וגם קומית, היא גם מזעזעת וגם מגוחכת, והכל קורה בו זמנית״.

העבודה מתעסקת בצער, דבר שכמעט ואין לו מקום בשיח הישראלי. רציתי לתת לרגש הזה מקום, אבל אפילו אני התקשיתי איתו. לכן באיזשהו שלב בתהליך היצירה עבדתי על קירור הטקסט, על הרחקה שלו, על הכנסה של אלמנטים קומיים

קפצון, יליד 1983, בוגר התואר הראשון באמנות בשנקר והתואר שני באמנויות בבצלאל, מציג את התערוכה לאחר שזכה לפני שנתיים בפרס קשת לאמנות עכשווית של מוזיאון הרצליה, מיסודה של קרן בר־גיל אבידן. הוא נבחר לזכות בפרס, שזיכה אותו בתערוכת יחיד, על ידי האוצרת העצמאית וחוקרת האמנות נתניה ואן דייק, לשעבר מנהלת המוזיאון לאמנות ברוטרדם, הולנד. במקור, הוא מספר, הגיש הצעה אחרת לגמרי לתערוכה, שהייתה אמורה להישען על מיצב רב־פריטים שנבע מתוך מחזה שכתב. ״הכתיבה היא השלד של כל דבר שאני עושה, אני כל הזמן כותב: תסריטים, סיפורים, רעיונות ומסות קטנות, המורכבות ממחשבות שמעסיקות אותי״.

המציאות הטרופה, רבת הפנים, שאת חווית החיים הקונפליקטואלית שהיא מעוררת בבני האדם הוא ממחיש ומבקר ביצירותיו, גרמה לשינוי בתוכניות. רק בדצמבר, אחרי פרוץ המלחמה, כתב את התסריט ל־Weltschmerz, מושג הלקוח מתוך הספרות והפילוסופיה הגרמנית שמשמעו ״צער העולם״.

״כשהתחלתי לעבוד מתוך המושג הזה הבנתי שאחד מהמושגים היחידים שמקבילים אליו בעולם דווקא לקוח מהבודהיזם. אני מדבר על הדוקהה, אחת מארבע האמיתות הנאצלות של הבודהיזם, שמשמעו הכרה בסבל. הרגע הזה שאת מתייחסת אליו, שבו הפרפורמרית אוליביה שוכבת על הרצפה והנעל כמעט מוחצת אותה, הוא עבורי רגע שמייצג את האפשרות להכיר בסבל העולם ופשוט להתבונן בו. הרי לפעמים אנחנו באמת נמחצים על ידי המציאות״.

לצידה של הילד מוצגת בעבודה דמותו של וולטשמרץ – גבר מיואש שמתקיים אף הוא בעיקר דרך ייצוגים סונאריים ואובייקטים מכאניים שמופיעים לסירוגין על גבי המסך בתיאטרון בובות אבסורדי שמרצד ונעלם. ״העבודה הזו מתעסקת בצער, דבר שכמעט ואין לו מקום בשיח הישראלי. רציתי לתת לרגש הזה מקום, אבל אפילו אני התקשיתי איתו.

״לכן באיזשהו שלב בתהליך היצירה עבדתי על קירור הטקסט, על הרחקה שלו, על הכנסה של אלמנטים קומיים. מתוך הרצון לקרר ולאזן את הדברים מגיחה דמותו של וולטשמרץ, שמביע טרוניה קצת צינית על הקיום. הוא אומר שהעולם הוא לא כמו שהוא חשב שיהיה, ואז מתלונן על השירות״.

החפצים מנהלים את המחזה

את הסביבה התיאטרלית־פיסולית שמהווה את הרקע לסיפורו של וולטשמרץ פיתח קפצון מתוך עניין ארוך שנים בייצורן של מכונות ואובייקטים שונים עבור עבודות הווידאו שלו. ״במהלך לימודי התואר השני התחיל להעסיק אותי הרעיון של לדבר עם חפצים. אני מתעניין באנימיזם, ברעיון שלחפצים יש נשמה, במחשבה על דמויות שאינן אנושיות אבל בעצם מנהלות את המחזה שאנחנו חיים בו״.

הפרויקט הגדול הקודם שלו, מיצב הווידאו ״האסטרונאוט העירום״ (2023) שהציג במסגרת התערוכה ״פה פעור״ במוזיאון תל אביב (אוצרת: עדי דהן), הביא את העיסוק במכונות לכדי שיא. העבודה היוותה מחקר אנתרופולוגי־חזותי על התפתחות הדיבור האנושי, והציבה את היכולת האנושית להשתמש בשפה אל מול הטכנולוגיה הבלתי־אישית, שלומדת את שפת האדם מהר מכפי שהוא ממשיך לפתח אותה.

חביב קפצון, צער העולם. צילומים: דניאל חנוך

חביב קפצון, צער העולם. צילומים: דניאל חנוך

״העבודה נפתחת בסצינה של מכונות רבות שמפיקות מוזיקה, כמו מעין תזמורת. היה שלב בסטודיו שבו כולן היו מחוברות למיקרופונים וניגנתי עליהן. לאחרונה עזבתי את הסטודיו שבו פעלתי וזרקתי את כולן. אני כל הזמן בונה מכונות, אבל הן לא עמידות כי הן עשויות גרוע. למדתי איך ליצור אותן מסרטונים ביוטיוב, וזה די חלק מהעניין. אני מכין אותן כפרופס לסרט, וכשהעבודה על הסרט נגמרת הן מאבדות מהרלוונטיות שלהן״.

אני לא מפחד שבינה מלאכותית תבוא ותיצור סרטים במקומי. אני חושב שהעולם מלא בסוכנים לא אנושיים שמדברים איתנו כל הזמן, לא רק דרך חיקוי השפה האנושית אלא בשלל צורות: הם עוקבים אחרינו, בודקים מה אנחנו עושים. כדאי לחשוב על זה ולקחת את זה בחשבון

הקול המכאני שמככב ב־Weltschmerz ונשמע גם ב״אסטרונאוט העירום״ מייצג בעיני קפצון את העובדה ש״היום אנחנו חיים בעידן חדש. האסטרונאוט העירום נפתח באישה שמספרת על כך שיש לה תקלה במערכת התפעול של המחשב, ובכל פעם שהיא נכנסת לאינטרנט הוא שואל אותה אם היא רובוט. התקלה הזו הופכת למשבר קיומי, והדמות מנסה להבין איך היא יכולה לוודא שהיא לא רובוט. היא עושה לעצמה כל מיני מבחנים כדי לבדוק אם היא אנושית, שזה מעין היפוך של Turing, המבחן שבודק אם בינה מלאכותית מצליחה לשטות בבני האדם. בימינו, כל תוכנה יכולה לעבור את המבחן הזה בלי למצמץ.

״העמדה שלי נוכח התופעה הזו היא די ברורה. אני לא מפחד שבינה מלאכותית תבוא ותיצור סרטים במקומי. אני חושב שהעולם מלא בסוכנים לא אנושיים שמדברים איתנו כל הזמן, לא רק דרך חיקוי השפה האנושית אלא בשלל צורות: הם עוקבים אחרינו, בודקים מה אנחנו עושים. כדאי לחשוב על זה ולקחת את זה בחשבון״.

ב״אסטרונאוט העירום״, העניין של קפצון בשיח האנושי בא לידי ביטוי במחקר על עצם ההיואיד, עצם הלשון שנמצאה בשלד ניאנדרתלי במערות הכרמל בשנות ה־80. העצם הזו הובילה חוקרים לשער שלאדם הניאנדרתלי הייתה יכולת להשתמש בשפה מורכבת. כדי לברוא עולם חדש סביב המיתוס שעולה מדמותו של השלד, ביקר קפצון במכון לביולוגיה פליאונטולוגית בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, שם צילם חלקים מהעבודה.

לספר מחדש מיתולוגיה של המין האנושי

״במכון הזה מוחזק השלד שמגיע מהקבורה העתיקה ביותר שקיימת בעולם עד כה. הממצא שיש בשלד מייצג בעיני נטייה שיש לנו כבני האדם: לחשוב שאנחנו נזר הבריאה, שהתעלינו מעל החיות בין היתר כי הצלחנו לדבר. עניין אותי להסתכל על ההישג הזה דווקא כרגע טראגי. השפה היא גם כלא, היא מגבילה אותנו. רוב הדברים נמצאים מעבר ליכולת שלנו לדבר אותם. התעניינתי בממצא הזה כהזדמנות לספר מחדש, אחרת, מיתולוגיה של המין האנושי.

״יש פרפורמנס שלם סביב האופן שבו מספרים את האמת המדעית והארכיאולוגית. ארכיאולוגים במידה רבה מבצעים אקט דומה לזה שמבצעים אנחנו, הכותבים והאמנים. רבות מהראיות שהם מתבוננים עליהן שייכות לזמן קדם־שפתי, אז הם מחברים דבר לעוד חצי דבר, ודרך האלמנטים החלקיים הם טווים מחדש את הסיפור של האנושות. באמנות שלי אני מתעניין בהלחם בין סיפור מיתי לבין עובדות בדויות, בין סיפור מדעי לסיפור מיסטי, הערבוביה בין הטכנולוגיה הקסומה לרציונליות״.

אולי אפשר לראות את Weltschmerz כעבודת המשך לאסטרונאוט העירום? נדמה שגם ביצירה הזו אתה מהדהד איזה סנטימנט דואלי כלפי השפה, מציג אותה כמעין חרב פיפיות. יש רגע בעבודה שבו אתה מתייחס להגייה של המילה הראשונה בעולם כאל רגע שבו הרגש הראשון שעולה הוא בושה, ואז בדידות.

״כן, אני בהחלט רואה את ההמשכיות בין העבודות. את עניין השפה אני חוקר כבר הרבה שנים. במסגרת המחקר שלי, קראתי ספר בשם ׳מקור התודעה בהתמוטטות התודעה הדו־קאמרית׳, שכתב חוקר בשם ג׳וליאן ג׳יינס. בספרו הוא טען שעד שהכרנו בקיומה של הנפש, היינו בטוחים שהקול הפנימי שאנחנו שומעים הוא קול האלוהים. הוא מדבר על כך שלכולנו יש קול פנימי כזה, ואנחנו לא יודעים מהיכן הוא בא. הוא גם טען שהתודעה מתרחשת ברגע אחד, בבת אחת הדברים מתחברים, נדלק האור והאדם נעשה מודע.

״הטיעונים הללו גרמו לי לערוך עם עצמי ניסוי מחשבתי שבמסגרתו שאלתי את עצמי: מה הייתה המילה הראשונה שנאמרה אי פעם? דמיינתי שתי דמויות שיושבות במערה, משחקות, חיות בשלווה את חייהן הקצרים, האלימים והמתוקים, ואז בבת אחת התודעה נדלקת והן מסתכלות אחת על השנייה. הנחתי שהרגש הראשון שלהן יהיה בושה, כמו בסיפור של אדם וחווה, כי כשהתודעה מתעוררת אנחנו מבינים עד כמה אנחנו מגוחכים. הרגש השני שהנחתי שיעלה בתרחיש כזה הוא בדידות, כי פתאום את שומעת את הקול הפנימי הזה ומבינה שאת לבד. משחק הדמיון הזה חלחל לתסריט של Weltschmerz״.

האלקטרומגנטיקס. צילומים: פלורה דבורה

האלקטרומגנטיקס. צילומים: פלורה דבורה

birds

לצד הווידאו, מציג קפצון סדרת רישומים בעיפרון ופסטל על נייר שבהם טמונים תווי פנים שונים שנפרדים ומתלכדים שוב במבט נוסף. הרישומים עשויים בשפה גיאומטרית ומדוקדקת־משהו, שנדמה שנענית להיגיון פנימי, צבעוני וצורני, שיש בו לא רק ריתמיות כמעט מתמטית אלא גם משחקית ורגשית, כזו שמזכירה את העבודות המוקדמות של קנדינסקי.

״הרישומים נולדו כשהתחלתי לאסוף סרגלי צורות, במקביל לכך שקראתי על תופעה בשם פראידוליה במסגרתה אנשים רואים פנים בכל מיני צורות ומקומות. זו תבנית שיש בראש, ואם אתה רואה אותה אז אתה יכול לראות פנים באבנים, בעננים, בשמיים. במוזיאון אני מציג 12 רישומים שהם חלק מסדרה של יותר מ־30 עבודות, שעוד לא סיימתי איתה כי היא מאוד מעניינת אותי. פתאום חלק אחד ברישום מייצג עיניים, ואז אלמנט אחר הופך לחלק מהפנים. התפתח מעין לקסיקון. כשם שמילים מורכבות מאותיות שונות, גם כאן יש ארסנל מסוים שאני מרחיב ומצמצם. אלמנטים כמו מים ועשן נכנסים לרישומים ונעלמים, ובכל פעם דבר אחד מוביל לאחר״.

האלמנטים הללו מהדהדים בווידאו, שבו בת דמותה של הילד נראית חוזרת שוב ושוב אל גדות נהר מטונף, ומציתה קטורת בריטואל אינטימי ופשוט, שתנועתו שונה בתכלית מתנועת השרשרת של המכונות הנעות בעולמו של וולטשמרץ, ומזכירה מעין טקס אבלות פרטי. ״כשהגיתי את הרעיון הזה חשבתי על טקס שחוזר על עצמו ובה בעת הוא הכי לא טקסי. דמותה של אוליביה נמצאת על גדות הנהר, שמסמל את המים. היא מדליקה מקל של קטורת, שמסמל את האש, ועושה עליו פו, שזה אקט הכי קטן ויומיומי, שנטוע בתוך החיים.

״האלמנטים האלה, של מים שהופכים לאש ואש שהופך לאוויר, מייצגים את המעבר מעולם החיים אל עולם המוות, על פי ׳ספר החיים והמתים הטיבטי׳. זה ספר מרתק, שמעניין לקרוא במיוחד בתקופות קשוחות כמו התקופה שאנחנו עוברים עכשיו. על פי הספר, תהליך המוות מחולק לאלמנטים בתוך הגוף. כשאנחנו מתים, כל אחד מהם נכבה אט אט, עד שבסופו של דבר, מתוך אלמנט האוויר – אנחנו הופכים להיות חלק קטן מהתודעה הגדולה״.


חביב קפצון | צער העולם
ליווי אוצרותי: איה לוריא
מוזיאון הרצליה, הבנים 4, הרצליה
נעילה: 29.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

';
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden