נאנדאורי: לטלטל עולם (גם) של ילד אחרי כל כך הרבה שנים

ילדה עומדת לבד מול העולם. זה לא מדויק: היא עומדת לבד מול הקרובים לה ביותר. הכלב הזקן כבר עיוור, מדובר הרי בחיים של סבל, והם היו ממשיכים לטפל בו במסירות אבל הם צריכים לעבור, ומי שישאר לא יוכל לקחת את זה על עצמו. מה עושים עכשיו? הילדה הזו עומדת לבד ומבטיחה לו שלא תעלם. האם היא תוכל לקיים את ההבטחה? 

סצנת הפתיחה של הסרט נאנדאורי, סרטה של אתי ציקו, שזכה בפרס סרט הביכורים ופרס הצילום (שי גולדמן) בפסטיבל הקולנוע בירושלים, ובחמישה פרסי אופיר (בימוי, צילום, משחק, עיצוב תלבושות, איפור), היא סצנה מפעימה. היא מפעימה כשלעצמה (כמעט סרט קצר שעומד לעצמו), וגם באופן שבו היא טווה את החוטים של הסרט כולו. 

הכל יש בסצינה הזאת: הדמות שעומדת לעצמה, הפחד, אומץ הלב, ההימלטות, ואי האפשרות להימלט, ההבטחה שנותנים ליקרים ביותר, והשאלה הקיומית האם ואיך אפשר לקיים אותה. התמונה הזו היא לכאורה פרולוג שעומד לעצמו, אבל כל אלו לובשים צורות מורכבות, אחרות, ויפהפיות לאורך הסרט. 

הסיפור לכאורה פשוט. מרינה, עורכת דין ישראלית שנולדה בכפר בקווקז נוסעת לשם כדי להביא ילד שאמו נטשה אותו כשהיה תינוק. הילד אמנם כבר בן 11, והאמא, שחיה בישראל, מעולם לא גידלה אותו. אבל עכשיו היא מבקשת להחזיר אותו אליה. האם יש זכות לאמא לטלטל את עולמו של ילדה אחרי כל כך הרבה שנים? האם מותר למישהו לסרב לזכות הזו?

מה שמבריק בתסריט של הסרט הזה שהוא מוותר על העלילה ההכרחית לכאורה אבל גם צפויה מראש. במקום להעמיד את הבן מול האם, במקום לכתוב את המובן מאליו שמחייב המפגש בין שניהם, היא לא נוסעת לשם, והוא לא צריך להכריע. במקום כל זה היא שולחת שליחה, שאמורה אמנם לסדר ״עניינים פורמליים״, אבל יש לה כמובן סיפור משל עצמה.

כך לאורך הסרט, השאלות הפשוטות לכאורה על ״אינסטינקטים אמהיים״, או מחויבות לכאורה מובנת מאליה, נפרטת ומעמיקה לשאלות מורכבות יותר. נדמה שבמובנים רבים מה שמעסיק את הדמויות יותר מההורות שלהם, הוא דווקא המחויבות כלפי הוריהם. האם מחויבות כלפי הורה יכולה להיות מנותקת מהנדיבות או האפשרות לבחור בחיים משל עצמו שהורות מחויבת לכאורה כלפי ילד? המחויבות או הכבוד של בת להוריה, של בן להוריו, הולכת ונפרסת כמעט כתמונת המראה של ההורות, ובמובנים רבים בשתיהן טמונה מלכודת לא פחות משהיא בטחון, ו״הבגידה״ מסתברת לעיתים כקיומית גם עבור ההורה עצמו. 

אחד הדברים היפים בסרט הזה שאין לו תשובות מוחלטות, ושההתבוננות שלו בדמויות היא מלאת חמלה. ככל שהסיפור מתקדם הולך ומתברר שהסיפור המרכזי הוא בין אשה לעצמה, בין המקום שניתן לה בעולם לבין זה שהוא כמעט קיומי לה. 

כשמרינה מגיעה אל הכפר אי אפשר שלא להבחין בה. זה לא רק המעיל האדום המרהיב והמפואר שהיא עטופה בו כמו דמות מלכותית או ״לא מכאן״ (ענבל שאוקי זכתה באופיר על עיצוב התלבושות). אלו לא רק הבגדים האלגנטיים, ההליכה, המבט, אלא התעתוע הזה שהולך איתה כמו שובל שקוף אבל נוכח. 

בסצנה עוצרת נשימה, כשהם נקלעים ללילה לא מתוכנן בנסיעה הזו, בחדר אחד, במיטה אחת, עם שמיכה אחת, הכל מתרחש ביניהם. מזמן לא ראיתי סצנה אינטימית כזו בין גבר לאשה, שהיא בו זמנית אלימה, וולגרית ומלאת חמלה, ושיש בה פחד, כמעט אימה, אבל גם כנות, וקרבה, ותעוזה ותשוקה שלובשת ופושטת צורות

כשהיא מזמינה כוס יין אלגנטית היא עושה את זה באנגלית, כשגבר נוהג בה כמו שהוא חושב שראוי לנהוג בתיירת שמחליפה איתו מבט היא לא רק עונה לו בשפת המקום, אלא מעמידה אותו במקומו גם באמצעות הגוף. כשהיא נדמית כמפתה מישהו, מזמינה אותו כמעט באופן גלוי למטתה, בו זמנית היא שומטת את הקרקע מתחת לפנטזיה באופן פומבי ומשפיל. 

דטו, אחיה של האם, שמגדל את הבן שננטש לאורך השנים, הוא אחד מהגברים של הכפר שכמעט מתפתים לה. כשהוא מבין למה הגיעה ומה היא רוצה דווקא ממנו, מתחיל ביניהם ״ריקוד״ מטלטל בוטה, יצרי, כוחני ומסעיר. 

לוקח זמן עד שדטו נענה לבקשה של מרינה, ונוסע איתה אל העיר הגדולה כדי להוציא שם את תעודת הלידה של הבן. האם הוא מבין עד הסוף מה המשימה שמרינה לקחה על עצמה? האם הוא נכון באמת לעזור לה? כל השאלות האלה אמנם נוכחות, אבל לאט לאט בנסיעה הזו שמסתבכת, מה שמתרחש ביניהם הופך להיות לב הדבר. 

בסצנה עוצרת נשימה, כשהם נקלעים ללילה לא מתוכנן בנסיעה הזו, בחדר אחד, במיטה אחת, עם שמיכה אחת, הכל מתרחש ביניהם. מזמן לא ראיתי סצנה אינטימית כזו בין גבר לאשה, שהיא בו זמנית אלימה וולגרית ומלאת חמלה, שלרגעים נראית כמו אונס, ברגעים אחרים כמו פיתוי, ושיש בה פחד, כמעט אימה, אבל גם כנות, וקרבה, ותעוזה ותשוקה שלובשת ופושטת צורות. 

הנוכחות שלה כאשה זרה לו עד אימה, זרה אבל גם מוכרת כמעט כמו בית. לרגעים היא נראית לו מתריסה, מין אשה שצריך לשים לה גבול כוחני, ובו זמנית היא מעוררת אצלו כבוד, שלא לומר אהבה וחמלה. הנוכחות שלו בלתי נסבלת בשבילה, בדיוק לדבר הזה היא סרבה. ובו זמנית היא כמעט בבית איתו, והתשוקה שלה מתחייה.

כל זה קורה כמעט בלי מילים, מתרחש בחלל שמעוצב נפלא, שלמרות שהם לכאורה מתארחים בו באופן לא צפוי, כמעט זרים, הוא נראה כמו קפסולה של בית על כל משמעויותיו (עיצוב: ממוקה אסדזה, טאונה טיגישווילי). המשחק הנפלא, מלא עוצמה ורב פנים של הדמויות (נטע ריסקין שזכתה באופיר על המשחק, ורולנד אוקרופירידז) התסריט המבריק שמייצר את הבית עצמו כמעט כהעמדת פנים, הופך את הסצנה כולה לכמעט לריקוד. 

אחד הדברים המעניינים בסרט הזה, זה שלמרות שלכאורה הוא מספר סיפור על אשה, על המורכבות של חיים בחברה פטריארכלית, על המגבלות המושמות על התשוקה, לאט לאט הוא פורם גם את הסיפור של גברים שחיים בתוך המוסכמות הללו. בתוך הקרבה הבלתי צפויה שנוצרת ביניהם מה שמספר דטו, בעיקר לעצמו, על חייו, הוא מכמיר לב ומטלטל ומערער את הסיפור הידוע לכאורה מראש על גברים. 

ולסיום, תמונת הסיום הנפלאה. המשימה של מרינה היא הרי להביא את בנה של נינו לאמו. להתכחש למשימה הזו ולשקוע במסע האישי, גם זה הרי בגידה. אבל איך אפשר לחזור למשימה הזו אחרי כל מה ששמעת מדטו, איך אפשר להביט בעיניו, ובעיקר בעיני בנה של נינו, מבלי להרגיש ששחקת בהם? בלב חייהם? תמונת הסיום פורמת את כל זה. 

המילים הספורות שהיא אומרת לבנה של נינו, החלום שפורש בפניה דטו, המחווה של הבן כלפיה, והישיבה המשותפת שלהם, הביתית כל כך, באחר צהריים של בית, כל אלו מספרים סיפור שהסוף שלו מחוץ לתמונה. מה יהיה מעכשיו? שמו של הסרט נאנדורי, משמעו בגאורגית עתיקה הוא ״זה שליבי משתוקק אליו״. העניין הוא הלב הנקי שבו אנשים עומדים האחד מול השני, אם מול ילד, אשה מול גבר, גבר מול עצמו. 

---

נאנדאורי
בימוי: אתי ציקו
ישראל, 2025, 93 דקות
4 כוכבים