מה קורה // טל גפני

מי?

טל גפני, בת 41. מתגוררת בשכונת שפירא בתל אביב.
אתר / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

בזוגיות עם אודי אבני מ־2017. אודי מנהל את עמותת גרינפיס בישראל ואוהד שרוף קיצוני של הפועל תל אביב. שילוב של נאורות וחוליגניות כלבבי.

מה בצלחת?

יש לי חולשה להפוך על שיבולת בטייק אווי. זה היה מעניין לעבוד עם הדימוי של הלב בקפה בתערוכה שלי בלובי, כשגם במובן הפרטי זה דימוי שיושב אצלי על רגשות אשמה של בזבזנות ואסקפיזם. העבודה ״שולחן כתיבה או: חלב שיבולת שועל נשפך כמו מים״ מתארת את האסון הכי גדול שיכול לקרות עם קפה – שהוא יישפך על הלפטופ.

הפסל מכוון לסבך של אירוניה ורצינות – האסון הזה מתגמד לעומת האסונות האחרים הסובבים אותנו, מצד אחד, ופה האירוניה. מצד שני, הווידאו שמוצג עליו ונקרא ״מעבד תמלילים״ הוא מסך לבן ריק עם סמן כתיבה שמהבהב בפינתו הימנית העליונה. האילמות נוכח המציאות ושאלת עיבוד המציאות הן רציניות לחלוטין, וכך גם התחושה של הלב שעולה על גדותיו ונשפך מרוב צער.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלה אני מציגה את תערוכת היחיד ״חלב שיבולת שועל נשפך כמו מים״ באוצרותה של אורית מור בלובי – מקום לאמנות בתל אביב. נקודת המוצא של התערוכה היא השם שלה, שהוא ציטוט של עפרי אילני, מתוך טור שהתפרסם ב״הארץ״ במהלך הפסקת האש הראשונה ועסק בהתמלאות המחודשת והמהירה של בתי הקפה בתל אביב, ובהיותם ביטוי למנגנוני ההדחקה המשוכללים שלנו כיחידים וכחברה.

בתערוכה מוצגים 11 ציורים ושישה פסלים. כולם נוצרו במהלך השנתיים האחרונות – כחודשיים לתוך המלחמה ועד לרגע אחרי, מה שאולי אפשר להגדיר כסופה. בחלוף ההלם והחרדה הראשוניים, התפתחה אצלי בהדרגה תחושה של חוסר יכולת ליישב קיומית בין כמה כוחות עוצמתיים – זעזוע עמוק, פחד, כעס וצער נוכח המלחמה מחד, ומאידך – חיי היומיום על תובענותם ולעתים נהנתנותם; כמו גם צלילות מחשבה מוזרה ומועצמת בתוך הסטודיו.

ההימצאות של כל אלה יחד, והמעברים החדים והמהירים ביניהם, התגלו כמצב קיומי אחר וחדש. זה בא לידי ביטוי בתחביר הדימויים שאני מציירת, כמו טקס רחיצת ידיים במים הנשפכים מקונכיה במסעדת מישלן בדנמרק; בחור צעיר שיושב על קרש המתרומם מתוך הריסות בעזה; פרפר שנח על קצה האצבע מתוך סטורי של חברה אמנית ונוף עם טירה בסקוטלנד ששתלתי בתוכו את בתי הזיקוק של בזן.

זה בא לידי ביטוי גם בפיסול כמו שולחנות קפה שנוטים ליפול, ומצלמת נקב מפחית נס קפה האג שמתייחסת לבית הדין הבינלאומי, תוך שהנקב המאפשר את היווצרות הדימוי המצולם מתגלם כחור בלב. הסתכלתי הרבה על אמנים כמו ג׳ורג׳ גרוס ואוטו דיקס, שהיו חלק מתנועת האובייקטיביות החדשה, כי מצאתי בעבודות שלהם גילום של מצב קיומי היסטורי שדומה במובנים רבים לרגע שאנחנו מצויים בו עכשיו.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

אכתוב על אמן שלא פגשתי וגם לא אפגוש כי הוא איננו, ובגלל שעבודתו כה יקרה לליבי כתבתי הרצאה פרפורמטיבית על ההיכרות שהוחמצה, בשם ״גדעון גכטמן: המורה שלא היה לי״. הופעתי איתה בביאנלה האוטונומית בהרצליה לפני כשלוש שנים, במסגרת שיתוף פעולה בין המדרשה לאמנות שבה לימדתי, לבין הביאנלה.

זה התחיל במפגש פיזי עם עבודה של גכטמן באוסף של מוזיאון הרצליה, כשהצגתי שם תערוכת יחיד. המפגש הזה היה שער להתעמקות בגוף העבודות שלו והרגשתי שאני לומדת ממנו המון, בייחוד דרך התפיסה שלו את פני השטח של החומר והאופנים שבהם שאלות פיסוליות מתגלות כשאלות קיומיות – איך צורה היא תוכן ותוכן הוא צורה ללא מאמץ של ניסוח מטאפורי. גכטמן היה בין השאר מורה מיתולוגי במדרשה, אני למדתי בבצלאל, ועל אף שמעולם לא נפגשנו, הרגשתי ואני עדיין מרגישה תלמידתו.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

אין לי פרויקט חלומות – החלום שלי הוא תמיד לעבוד. בשנים האחרונות היה לי חשוב לפתח אופני פעולה שלא תלויים במהלכים פרויקטליים – דרך פעולה שיכולה להיארג לתוך חיי היומיום שלי, הכוללים את האימהות ולא מעט שעות הוראה.

אורח החיים הזה שלח אותי לחפש דרך עבודה גמישה יותר, עם מתח עשייה עקבי ומתמשך, ופחות בפיקים של הפקה שמתקשרים לי למחשבה על פרויקטים. באופן טבעי זה לוקח לפיסול ולציור ופחות למיצבים טוטאליים כמו בעבר, אם כי החשיבה על חלל כמקום מוטמעת עמוק בעשייה שלי.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

אתייחס לפריט לבוש ששחזרתי – זוג קבקבים שמופיע בציור ״נישואי הזוג ארנולפיני״ של יאן ון אייק. מדובר בפרט ציורי שעורר בי תשוקה בלתי מוסברת לתרגמו לאובייקט. פענוח הצורה התלת־ממדית מתוך המופע הדו־ממדי, ושאלות חומריות כמו בחירת סוג העץ, העור, המתכת לאבזם – כל אלה היו תהליך מרתק עבורי.

זו עבודה שמעולם לא הצגתי, כי לא מצאתי לה את ההקשר הנכון. היום אני מבינה שהיא חלק מהעיסוק שלי בפני שטח, או כפי שהאוצרת אורית מור מתארת בטקסט של התערוכה הנוכחית: ״מעטפת מקופלת לתלת ממד״.