Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // מי ראויה להיקרא מעצבת אופנה
קודם כל ידוענית ורק אחר כך מותג אופנה
התגובות לשבוע האופנה תל אביב היו אמוציונליות כבדרך כלל. אבל אם בעבר דיון בשורות הראשונות נסוב סביב סוגיות כמו ״זה כן שבוע אופנה אמיתי / זה לא שבוע אופנה אמיתי״, הרי השנה האש הופנתה לשאלה אחרת לגמרי: ״מי ראויה להיקרא מעצבת אופנה?״.
את הדלק סיפקה התצוגה של יובל כספית, שנעשתה בשיתוף פעולה עם טרמינל X. כספית היא משפיענית רשתות חברתיות שנעשתה למותג אופנה, כלומר אשת עסקים שמנצלת את המוניטין שלה לשיווק מוצרי צריכה. בהקשר הזה, היא עושה את המסלול ההפוך: אם לאורך 150 השנים האחרונות מעצבי אופנה עבדו קשה כדי להפוך מנותני שירותים שעושים בגדים לידוענים ולמותגים חובקי עולם (ע״ע איב סן לורן), כספית קודם כל ביססה את מעמדה כידוענית ורק אחר כך כמותג אופנה.
האמוציות היו בשיאן (והריקוד בסוף רק החמיר אותן): טובל׳ה ונעמה חסין נכנסו בכספית חזיתית וזלזלו בה, בזמן שמפיק שבוע האופנה מוטי רייף בחר להגן עליה, וכינה את תגובת חסין ״קנאה״. שתי הגישות האלה הדהדו את השיח המקוטב שהתקיים בעניין ברשתות החברתיות ומחוצה להן.
גם הזמר טונה מוסיף לרזומה שלו קולקציה משותפת עם רנואר, מה שמאותת על כך שמה שקורה עכשיו בארץ, מיישר קו עם מה שהתחיל כבר לקרות בתעשיית האופנה בעולם: הזליגה של ידוענים אל תעשיית האופנה כמעצבים. מותגי ידוענים הם לא דבר חדש, אבל עד לשנים האחרונות הם נחשבו נחותים, מעין סוג של מרצ׳נדייז, ביחס לאופנת מעצבים.
כעת, מותגי ידוענים מתקבלים כאופנה לכל דבר – זה היה נכון לקנייה ווסט, זה נכון לקים קרדשיאן (ששיתפה פעולה עם פנדי ודולצ׳ה וגבאנה) וזה נכון למותג היוקרה החדש של פוסט מלון. השיא הוא כמובן המינוי של המוזיקאי פארל ווליאמס למעצב אופנת הגברים בלואי ויטון. בהקשר הזה, הכניסה של כספית אל שבוע האופנה, שמציג מעצבי אופנה ״אמיתיים״, נחשב כחדירה אל טריטוריה בה שולטות דמויות כמו אלון ליבנה או קובי הלפרין.
השאלה האם ידוענים ״באמת״ מעצבים היא שאלה תיאורטית שקצרה כאן היריעה כדי לדון בה. כך או אחרת – זהו תהליך בלתי נמנע שרק יילך ויתגבר. זה קשור גם ליכולת של אותם ידוענים למכור מוצרים אחרים מלבד אופנה, וגם לאופן בו המקצוע הזה, שנקרא עיצוב אופנה, משתנה מהיסוד.
מה שהיה בעבר עבודה אמנותית, הולך ונעשה לעבודה אלגוריתמית של מחלקות שיווק, שהן אלו המחליטות איזה מוצר ייצא ומתי בהתאם להעדפות צרכנים. במילים אחרות, הסניקרס הדקות שאתם רואים עכשיו בכל כך הרבה מותגים, ממיו מיו ועד דיור, הן לא פרי חזונו הקודח של מעצב כזה או אחר, אלא של אנשי שיווק שמנטרים את השוק ומחליטים איך לעצב את הקולקציות.
View this post on Instagram
התאווה לבגדים שהופכים גופים רזים לנחשקים
מעצבים לפעמים יכולים גם להיעלם. זה בוודאי היה המקרה של כריסטוף דקרנין, מי שהיה המעצב הראשי של בית האופנה הצרפתי בלמיין משנת 2005 ועד 2011, ואחראי במידה רבה להתעוררות הבית הוותיק, שהיה סוג של ״יפיפייה נרדמת״ במושגי התעשייה.
תמצית הסיפור? הקהל הגיע, הדוגמניות הגיעו, העיתונאים הגיעו גם כן, אבל דקרנין פשוט נעדר מתצוגת חורף 2011, שעליה היה חתום. חרושת השמועות בשורות הראשונה עבדה שעות נוספות, כשחלק מהנשמות הטובות גורסות שהוא התמוטט, אחרות – שהוא אושפז בכפייה. שבועות ספורים לאחר מכן, פרסם בית האופנה הודעה לקונית על סיום תפקידו.
מה שלא נעלם, לפחות לא לגמרי, היא האופנה של דקרנין. היום, 15 שנים אחרי האירוע החריג, היא חוזרת בתנופה. דקרנין היה מסוג המעצבים שתעשיית האופנה הסנובית שונאת וקניינים מעריצים – אחד שוויתר על אמירות קונספטואליות נוסח ״בואו נבחן את אמות המידה של היופי דרך ציורי קיר פרה־היסטוריים״ לטובת בגדים שהופכים גופים נחשקים לנחשקים עוד יותר.
הג׳ינסים שלו נגזרו כמכנסי אופנוענים נמוכים מאוד ונמכרו במחירים שערורייתיים, ושמלות הקוקטייל שלו היו קצרות ברמה שאפילו לעמוד בהן היה עלול להיתפס כפוגעני. אבל מה שהפך לסמל הגדול שלו היו הגרסה שלו למעילי קצינים ראוותנים, המזוהים בשורות של צמות אופקיות תפורות. הקולקציות לקיץ הבא, כמו אלו של כריסטיאן דיור, מקווין או אן דמולמיסטר, מלאות בהן.
למרות שיש המזהים את המעילים האלו כמעילי מייקל ג׳קסון או סרג׳נט פפר (או גרוע מכך – מפצח האגוזים), ההיסטוריה שלהם ארוכה בהרבה. במקור אלו מעילי פרשים, שנעשו פופולריים לאורך המאה ה־18 באירופה. יש הטוענים שהראשונים שלבשו אותם היו ההונגרים, ואלה התפשטו בכוח המעצמות במקומות אחרים. לצמות המהודרות, שהפכו למזוהות כל כך, היה תפקיד כפול: הן גם שימשו כלולאות רכיסה, וגם כעדות לדרגה.
בגלגולם הנוכחי, מאות אחרי הונגריה ו־15 שנים אחרי דקרנין, מעילי הפרשים האלו תובעים חזרה את הצמא לתאטרליות, שקצת נעדר מהמסלולים אחרי שנים של לבוש ספורטיבי או של הקשקוש המכונה ״יוקרה שקטה״. ויחד איתם? יחד איתם חוזרת התאווה השנויה במחלוקת של דור האוזמפיק; התאווה לבגדים שהופכים גופים רזים לנחשקים.
View this post on Instagram
לזרוק את הטלפון לים: מאונליין לאופליין
יוקרה שקטה זה כל כך 2024. אחרי שהתמכרנו ללוגואים צעקניים כסמל סטטוס, ואז נפטרנו מהם כסמל סטטוס, עכשיו הגיע סמל הסטטוס החדש – פשוט לא להיות.
ובכן, במובן המקוון של המילה. הכוונה היא לעבור מאונליין לאופליין. מלהיות מחוברים, ללהיות מנותקים. ואולי זה לא פלא. כשאנחנו מוצפים במסכים, בינה מלאכותית, מנועי חיפוש עוצמתיים, התראות מסך שעפות אלינו בצרורות ושלל אמצעי מעקב – הרצון לחוות חיים שאינם לוקחים חלק בכל זה נעשה לתשוקה של ממש. בהקשר הזה, אפשר להיזכר באמירה המפורסמת של מעצבת האופנה פיבי פילו, שאמרה פעם בראיון ״הדבר הכי שיק זה שאי אפשר למצוא אותך בגוגל. הייתי רוצה להיות האישה הזו״.
העובדה שאנחנו שבעים מהחיים המקוונים ניכרת בשלל הרגלים שאנשים מנסים לאמץ לעצמם, החל מפעילויות ללא טלפון ועד לחופשות מהרשת החברתית (שבדרך כלל מוכרזות בריש גלי בסטוריז). ובכלל, אם פעם למחוק את כל תוכן הפרופיל היה נחשב פעולה רדיקלית, או לאמץ גישת ״נעקבת אבל לא עוקבת״, הרי שהיום המטרה היא להיפטר מהפרופיל עצמו; מהקיום ברשת. במילים אחרות, לעשות הכל כדי להיעלם (ואם אפשר גם לזרוק את הטלפון לים).
באופן מעניין, מי שדוחף את המגמה הזו יותר ויותר הוא דור ה־Z. במחקר עצום שהתפרסם בווג ביזנס העידו המספרים כי אחד הדברים שחסרים לדור הזה הוא חיים מחוץ למסך, ובניגוד לציפייה, הם מגלים עניין בחוויות פיזית ומוחשיות, כמו ללכת לחנות, לגעת ולמדוד. ובכלל, החיים ברשת נעשים בקלות ל־doomscrolling, גלילה חסרת מעש ועניין. וכך, אם הדור שלי רצה שהכל יהיה נגיש, מגיע דור שרוצה את ההפך – קצת להתאמץ כדי סוף כל סוף לנסות ולהרגיש משהו.
View this post on Instagram
ריח של קובץ דיגיטלי חסר סבלנות בספוטיפיי
״יש לנו נוסטלגיה לזמן שבכלל לא היינו בו״, אמרה סטודנטית במהלך אחד השיעורים שהעברתי לאחרונה. היא דיברה כמובן על אובססיית שנות ה־90 שאוחזת בכל: החל משידורים חוזרים של סדרות כמו חברים, דרך סדרות המשך לסדרות מאותה התקופה (פרייזר), ועד אותה אסתטיקה סגנונית, אמריקאית מאוד, של דור עולץ ואנלוגי שעדיין לא נחשף לאיומי באג 2000.
מפתה לפטור את כל זה באמירה השחוקה – בסוף כל אופנה חוזרת. אבל האמת היא שהאובססיה לניינטיז חורגת הפעם מסוגיות טעם שטוחות של ציטוטי אופנה; יש בה ניסיון לחוות את התרבות רגע לפני שעברה כולה להתקיים על מסכים ואמצעי שידור אלחוטיים.
בפוסט קודם שפרסמתי, דיברתי על התשוקה ההולכת וגדלה לכל מה שהוא אופליין, והחזרה אל הניינטיז מעוגנת באותו ההקשר. עבור צעירים רבים יש משהו קסום באינטימיות של חבורת חברים שלא צריך לנהל אותה בהודעות וואטסאפ אלא פשוט לפתוח את הדלת; דייטים שנעשים מבלי שהעברנו אחד את השני תחקיר בלתי נגמר, מגובה בתמונות; או שיטוט בעיר שאשכרה מאפשר לראות אותה.
האם אנחנו מסוגלים להחזיר את הזמן לאחור? אנחנו יכולים לנסות, אבל סביר להניח שזה לא יצליח. האמת היא, שעבור אנשים שבאמת חוו את שנות ה־90, המציאות היא מציאות של לימבו מוזר. זה נראה כמו, לפעמים גם נשמע כמו, אבל זה מרגיש לגמרי אחרת. כך למשל הניסיון של הצמד Disclosure למקסס מחדש את הטראק Insomnia של פיית׳לס.
קל להבין את המוטיבציה לחדש את הקטע, שיצא בשנת 1995. זהו אחד מקטעי המוזיקה האלקטרונית המפורסמים בהיסטוריה, עם מלודיית קלידים בלתי נשכחת וקטעי ראפ עצל ומכשף שלא נשמע כמו שום דבר אחר.
אבל האמת היא שאינסומיה גרסת 2025 היא דוגמא טובה לכך שדברים מסוימים טובים בזמן מסוים ולא יכולים להיות רלוונטיים בזמן אחר. אני לא טהרן ולא נוסטלגי בשום צורה, ולא מאמין שיש דבר כזה יצירות שאסור לגעת בהן, אבל צריך להודות: הקטע החדש פשוט גרוע. הוא גרוע בעיקר כי ניסו לעשות ממנו משהו שהוא לא.
במקור זהו להיט מועדונים שמתנגד להיות כזה. זוהי תמצית העוצמה שלו. יש לו קצב, מבנה ומיץ אנושי שמתאים למסיבות או הופעות שלא חווים אותן עם סלולרי ביד. זה טראק שיש לו ריח של בני אדם. עכשיו, זה טראק שיש לו ריח של קובץ דיגיטלי חסר סבלנות בספוטיפיי. וזה בעצם כל ההבדל.
View this post on Instagram
חרם הוא בסך הכל תצורה אחרת של קפיטליזם מאוחר
בחודש שעבר בוטלה הופעה של הדי.ג׳יי הישראלי לשעבר רואי פרז בלונדון. לפני שלושה ימים החליט הדי.ג׳יי פרטוק, שגם הוא מתגורר בברלין כיום, שלא לנגן בניו יורק. שתי ההחלטות, כך אפשר להבין מפוסטים דומים להחריד ששניהם פרסמו ברשתות החברתיות, קשורה ללחצים שהפעילו ארגונים פרו־פלסטינים.
גם פרז וגם פרטוק נקטו באסטרטגיה דומה, כדי להבהיר את עמדתם בהווה ולהבטיח את עתידם. שניהם הקפידו לציין שהם ניתקו קשר עם ישראל, ואינם מנגנים עוד בישראל. שניהם הביעו הזדהות ותמיכה שאינה מסויגת ביעדים הפרו־פלסטינים. שניהם גם הוסיפו חשבון נפש ארוך על התנהלותם כישראלים־לשעבר בהקשרים שונים, מגשימים על ידי כך את מה שהקהילות הרדיקליות הפרוגרסיביות אוהבות יותר מכל – הלקאה עצמית ולשלוח אנשים לרכוש השכלה.
חשוב להבהיר שזה לגמרי לגיטימי להחליט לעבור למדינה אחרת. אנשים עושים זאת כל הזמן. זה גם לגיטימי לבקר את המולדת, או להחליט שמקום אחר הוא טוב יותר עבורם. זה גם לגיטימי להחליט שאין להם שום קשר למקום הזה. אבל פרז ופרטוק לא הסתפקו בזה, אלא גם הודיעו שהם תומכים בחרם התרבותי על ישראל. בכך הם מצטרפים לאופנה הולכת וגדלה בתרבות ובאקדמיה, שאליה לאחרונה מצטרפים גם אמנים ישראלים, שרואה בחרם פעולה אפקטיבית.
חרם תמיד נעשה מעמדה של חשיבות עצמית מופרזת, וככזה הוא תמיד תורם לשימור כוח ולא לפירוק כוח. רק אנשים בעלי כוח יכולים להפעיל כוח. בהקשר הזה, אני דוחה לגמרי את הטענה של הסופרת ארנה קזין (שכתבה את אחד הספרים האהובים עלי, ״גוזל״), שחרם נדרש כי הוא מפעיל לחץ על מוסדות המדינה.
ובכן, הוא לא. למרבה הצער חרם של אמנים או אקדמאים לא מזיז ולו בפסיק למקבלי ההחלטות כאן, שרובם כלל לא צורכים או חשופים לסוג התרבות או ההשכלה הזו. למעשה, הם אלה ששוללים תקציבים.
מיותר לציין שיש לי עניין אישי בסוגיה הזו. האמת שלא הייתי מגיב על הדברים אילולא נפגעתי בעצמי מהחרם האקדמי על ישראלים. ואילולא הייתי חושב שמהלכים כאלה מקדמים כל דבר, חוץ מאת תיקון המציאות בישראל ובשטחים הכבושים. חוקרת משמעותית ניתקה איתי קשרי עבודה אחרי השביעי באוקטובר ומאמר מחקר שלי נדחה על הסף ללא שום הסבר.
האם זה שינה דבר בפעולתה של מדינת ישראל? פחות. האם זה מונע מאנשים שתומכים באותן מטרות הומניטריות להביע את עצמם? לגמרי. אני לא מתכוון לומר את מה שאחרים לידי אומרים בתבוסתנות – שזהו סבל קטן למען מטרה גדולה.
הייתי מאמין בכך אם החרם היה אפקטיבי. אבל הוא לא וגם לא יכול להיות. כי כמו שמוכיחים פרז, פרטוק ואחרים, החרם הוא בסך הכל תצורה אחרת של קפיטליזם מאוחר – השגת כוח על חשבונם של אנשים אחרים בעידן הנוכחי.
View this post on Instagram
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן
