מיה בלוך: לצייר זה להיעלם בעולם מקביל, כאוטי אבל מוגן וחופשי

חגית: הי מיה, מה שלומך? באה שלווה, סוף סוף? אני מתייחסת כמובן לתערוכת היחידה שלך, בגלריה אחד העם 9 ״תבוא שלווה״ – כותרת שמצטטת משיר נפלא של לאה גולדברג. איך את מרגישה עם התערוכה, והחיים ובכלל?

מיה: הי חגית, אוי השלווה הנחשקת! אני מתחילה להבין שהשלווה הזאת שאנו כל כך מתאווים לה לא קיימת באמת. היא פנטזיה. שלווה היא באמת מצב קיצוני, שהתקיים כשהיינו ברחם אמנו, לפני שנזרקנו לתוך העולם הזה. כל כך חסרי אונים אנחנו והעולם ממשיך הלאה.

תמיד היו מלחמות ותמיד הייתה אכזריות וזה חלק מהחיים. אבל הייתה אמנות גם בתקופות אפלות בהיסטוריה. אני שמחה מאוד על התערוכה הזאת, על ההזדמנות שניתנה לי לעשות אמנות ואפילו להציג אותה למרות כל מה שקורה

חגית: באמת משמח. אני משערת שכל התערוכה התבשלה בתקופה הכי קשה של המלחמה המתמשכת. זה עיכב אותך? זה ניכר בעבודות?

מיה: האמת שבשנתיים האחרונות, מאז תחילת המלחמה, מצאתי את עצמי עם צורך עצום לצייר – אפילו יותר מהרגיל. ההבנה שאין עוד הרבה זמן, החופש של היצירה על סף תהום, מעין תחושה של שירת הברבור. כל כך מעט זמן ויש לי התפוצצות של תשוקה, לברוח ולבנות את העולם המקביל הזה, שבתוכו אני נעלמת – שהוא גם כאוטי נורא, אבל שום דבר רע באמת לא יכול להתרחש בו. הוא מוגן וחופשי לגמרי

חגית: העבודה בסטודיו בעצמה היא עולם מקביל?

מיה: אני חייבת להרחיק את עצמי רגשית מכל מה שקורה כדי להתבונן מרחוק כביכול. אני עושה קצת הזרה לכל המתרחש, כדי שאוכל לגעת בדברים כואבים מפחידים. התערוכה כולה היא סוג של ניסיון להתמודד עם המציאות – אני מציירת בסטודיו ואז יש אזעקה, עושים הפסקה יוצאים ויורדים במדרגות (למזלי הסטודיו שלי ממוקם מעל מקלט עירוני) ועומדים כמה זמן עם אנשים וילדים, ואז מנסים לברר שכולם בסדר ובטוחים, ואז מתפיידים חזרה כל אחד לחיים שלו ואני שוב בסטודיו עם הציור – אז מה עושים עכשיו ? 🙂

חגית: יש אפילו התייחסות ישירה לעניין בטקסט שכתבה האוצרת, דרורית גור אריה: ״דמויות שונות, אנונימיות ודוממות, מצויירות במקלטים אפלוליים, ממתינות באי ודאות למשהו/מישהו שיבוא מבחוץ. באחת העבודות גוף נראה כתלוי על בלימה, ובאחרת דמות עצומת עיניים מכונסת אל עצמה. בציור בצבעי צהוב כתום שני ילדים מכורבלים כעוברים אל קיר ומשחקם התמים הופך כמעט לפעולה של הישרדות״.

מיד עולות בעיני רוחי גם תמונות שראינו ממש מהשבעה באוקטובר. אז איך את מיישבת את התחושה הזו של אימה ומלחמה עם הבחירה בכותרת ״תבוא שלווה״?

מיה: גיליתי במקרה את שירה של לאה גולדברג ״תבוא שלוה״, שיר כל כך יפה, והוא ממש התחבר ועשה לי סדר. היא כתבה אותו בשנת 1933 כשהייתה בת 22 בלבד, עוד לפני שהגיעה לארץ, כשהיא חיה בגרמניה, צופה מקרוב בעליית הנאצים לשלטון.

השיר מדבר בשפה פנטסטית וציורית על מציאות שקשה לשאת אותה באופן אחר. אין דבר כזה שברי כוכבים או להבה שחורה. זה דיבור ציורי שאומר את הדברים באופן שמייפה ומעקר את המשמעויות התוקפניות והמפחידות של תכנים קונקרטיים, כמו טילים ומלחמה, והצורך להתחבא ולנעול את הבית.

בעיניי, השיר מדבר על ניסיון לברוח מהמציאות הקשה באמצעות בריחה אל פנטזיה, והפנטזיה היא על משהו שליו ונורמלי שבו המציאות הרעה של עכשיו יכולה להיראות כציור פנטסטי. ואם ממש מתאמצים אפשר אפילו לשכוח כמה נורא ההווה. זה מעניין, כי פנטזיה נתפסת כמפלט מהשעמום והשגרה של ההווה, אבל כשהמציאות כל כך מופרעת אז הפנטזיה היא על שעמום ושלווה 🙂

השיר גם עוסק בקשר בין מציאות לאמנות, כשהוא מדבר על המשאלה שהמציאות תהיה כמו תמונה ממוסגרת, כך שניתן יהיה לעצב אותה באופן פחות מאיים, שמאפשר להתמודד איתה. אבל הוא גם אומר שאי אפשר לעקר אותה לחלוטין, כי תמיד יהיו שם סימנים לדברים הנוראים שקרו, וגם אם נקרא לזה ״שברי כוכבים״, עדיין אי אפשר יהיה להוציא את הפגזים מהתמונה. כמו שלאה גולדברג כתבה בסוף, תמיד ישאר לחץ על הלב שמנסה לשכוח…

תָּבוֹא שַׁלְוַת יָמִים מְרֻבָּעִים, / יָמִים כְּלוּאִים בְּמִסְגְּרוֹת הַתְּכֵלֶת, / אֶרְאֶה אוֹרוֹת בְּדִידוּת: נָדִים הֵם וּבָאִים / אֶל דֶּלֶת שׁוֹקְטָה, אֲשֶׁר אֵינָהּ נִנְעֶלֶת.

רַגְלַי שֶׁנִּפְצְעוּ בִּסְבַךְ הַשְּׁבִילִים / תִּצְעַדְנָה מְתוּנוֹת עַל מַרְבַדֵּי־שַׁלֶּכֶת. / וְלֹֹא אֶזְכֹּר עוֹד, שֶׁהָיוּ נוֹפְלִים / אֶל חַלּוֹנִי שִׁבְרֵי כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת.

וְלֹא אֶזְכֹּר אֶת שְׁחוֹר הַלֶּהָבָה / שֶׁל הַלֵּילוֹת בַּשַּׁחַק הַגָּבֹהַּ… / רַק קְצָת תִּלְחַץ מִסְגֶּרֶת הַשַּׁלְוָה / עַל זֶה הַלֵּב הַמְנַסֶּה לִשְׁכֹּחַ.
תבוא שלוה, לאה גולדברג, 1933

חגית: יש בשיר רובד מופשט, בדומה לציורים שלך, שיש בהם שכבות של ריאליסטי ופנטסטי, שקוף ואטום, חי ורפאי

מיה: כן, אני מתחילה מתוך המופשט בעצם. יש את העניין הזה שכל הציירים בעולם מתעסקים בו – הבד הריק המאיים, איך מתחילים, ממה מתחילים? אני מתחילה מהחומר, משתמשת הרבה בפיגמנטים (שאני קונה אצל משה סברניק – האחד והיחיד בדרום העיר) מערבבת אותם עם כל מיני חומרים כדי להכין מהם צבעים ואז שופכת על הבד.

זה החלק הכיפי של משחק בכימיה, נוצרים שם כאלה קסמים מופלאים. חומר נוגע בחומר, צבע נפגש בצבע אחר – ויש אינסוף מפגשים כאלה על הבד שבעצם ״מצטיירים״ לבד, אני לא צריכה לעשות הרבה, הטבע בעצם ״מצייר״ באופן המושלם ביותר שיש. אבל זאת רק ההתחלה, כי אחרי שהכל מתייבש, אני חייבת להכניס את עצמי פנימה ו״להרוס״.

התכנים קיימים איפשהו – אני יודעת שאני רוצה לצייר מקלט או ילדים אבל אין לי מושג איך זה יראה בסוף. בציור אפשר לעשות הכל – להרוס למחוק להמציא להעתיק, כל התהליך הזה מסקרן אותי נורא

שום דבר לא מתוכנן מראש אצלי. הדימויים שצפים מתוך הכתמים על הבד – זה ממש כמו משחק בכתמי רורשאך, עם הרבה דמיון. התכנים קיימים איפשהו – אני יודעת שאני רוצה לצייר מקלט או ילדים אבל אין לי מושג איך זה יראה בסוף התהליך שהוא גם מוטל בספק כל הזמן, מתי מחליטים שהציור גמור וכאלה. כל העניין הזה של החלטות בתוך הציור – הן שרירותיות לגמרי. בציור אפשר לעשות הכל – להרוס למחוק להמציא להעתיק, כל התהליך הזה מסקרן אותי נורא

חגית: במקרה או שלא, הצגת ממש לאחרונה תערוכה בעלמא – בית לתרבות עברית, ״כמעט חיים״ שאצר ציבי גבע. עבדת על התערוכות במקביל? יש מבחינתך סדר עניינים מובהק, תוכן נפרד לכל תערוכה?

כי במבט מבחוץ – נראה כאילו יש רצף. כאילו הציורים ״נובעים מהסטודיו״ ונשפכים אל הקירות…

מיה: את צודקת, מעולם לא ציירתי במיוחד עבור תערוכה, כלומר אני מציירת כל הזמן והסטודיו מתמלא בציורים, שרובם מצויים בתהליך של יצירה והרס מתמשכים. תערוכות שלי נוצרות מתוך האינטראקציה בין האוצרת וביני. שתי התערוכות הוצגו כמעט במקביל באופן שלא תוכנן מראש. שמחתי נורא על שיתוף הפעולה עם האוצרת דרורית גור אריה אוצרת התערוכה באחד העם 9 (שהוא למעשה השני שאני מקיימת איתה, התערוכה הראשונה שהיא אצרה לי בבית האמנים בירושלים קראו ״לעיתים כאבסטרקט מצטייר גורל״, משפט מתוך שיר של יונה וולך.

דרורית ואני, שתינו מחוברות לשירה ומוצאות בה השראה וגם מילים שמעבירות קצת את רוח הדברים. בתערוכה הנוכחית, דרורית בחרה את העבודות בתוך כל הכאוס בסטודיו, ותלתה את התערוכה בחלל – במקצב כמעט פואטי, כמו שכותבים שיר. כל החוויה הזאת של התלייה איתה הייתה מאוד מהנה עבורי – כי מבחינתי מצאתי מישהי שמנצחת על התזמורת. המבט שלה מבחוץ – הוא מפרה אותי, היא גם הרבה פעמים יצרה איזה איזון נכון במקומות שאני הפכתי דרמטית מדי.

נוצרו שם המון חיבורים מפתיעים, דווקא בחלל הצנוע הזה באחד העם, כמו למשל הכפלה של דמות בציור בכניסה לתערוכה בהשתקפות בחלון שלצידה. ההכפלה מתכתבת עם העבודה שליד ״מחבואים״ שגם בה מופיעים שני ילדים מכונסים.

בתערוכה ״כמעט חיים״ שאצר ציבי גבע (חבר קרוב וסוג של מנטור) בגלריה של עלמא הוצגו עבודות מהשנתיים האחרונות, שכמו שציינת, מהוות חלק מרצף יחד עם העבודות המוצגות כעת באחד העם. בעלמא ההתמקדות הייתה בנושאים מקראיים וחווית ההקרבה במתח שבין הפיאטה לעקדת יצחק. ההקשר למציאות בארץ הוא בלתי נמנע כמובן

חגית: ספרי קצת על עצמך – איפה גדלת, עם מי ואיפה את חיה, איפה למדת ואיך הגעת לאמנות?

מיה: טוב, קצת על עצמי :), נולדתי וגדלתי בבאר שבע בסוף שנות ה70. למדתי לתואר ראשון ושני בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב בשנות ה90. כל העניין הזה עם הציור היה מאוד לא מתוכנן, הלימודים האקדמיים הרחיקו אותי מעולם האמנות היומיומי וקירבו אותי לציירים המתים העל אנושיים והנשגבים. פגשתי את ציבי בבית הקפה שבו עבדתי, הוא חיפש מישהי שתעזור לו בעבודה משרדית והתחלתי לעבוד כאסיסטנטית שלו. אז נפתח בפניי כל העולם הזה של ציור חי ובועט וגם אנושי.

בחופשת הלידה אחרי שנולדו הבנים שלי, אלון ויותם (שהם תאומים לא זהים בכלל) נפתח בי צורך לצייר, ולמרות שהיה לי מעט מאוד זמן פנוי הצלחתי איכשהו. זה התחיל מרישומים ואיורים והתפתח לציור ממש. גיליתי שאם אני מסתכלת בצילום אני יכולה לנסות להעתיק אותו על נייר או בד ויוצא מזה משהו קצת אחר.

אספן אמריקאי שקנה עבודה שתרמתי לאיזה אירגון פילנתרופי, הכיר לי בעל גלריה מניו יורק, והוא החליט לפתוח תערוכת יחיד שלי בחלל קטן שהיה לו בלוור איסט סייד. הוא לקח הימור וזה די הצליח. התערוכות הבאות איתו כבר קיבלו ביקורות במגזינים לאמנות וגם בניו יורק טיימס. זה עלה כל כך גבוה שמשם היה אפשר רק לרדת 🙂

נסענו עם הילדים (שהיו אז בכיתה ב’ ולא ידעו אנגלית בכלל) לנסות את מזלנו בניו יורק. שם עבדתי שלוש שנים והיה לי מאוד מעניין אבל גם קשה. הייתי אחראית לנסיעה הזו, ומחוייבת לפרנס את המשפחה; אבי נפטר בפתאומיות, והציורים הפכו קודרים יותר ויותר (פחות מתאים בסלון האמריקאי). החופש היצירתי מאוד חשוב לי. אני זוכרת שחזרנו לארץ והייתי עצובה, אבל גם הייתה בי תחושת הקלה – כאילו אני לא צריכה לדאוג באמת

חגית: אני משערת שהרגע נטול הדאגות חלף מהר….

מיה: השנה האחרונה הייתה ועודנה קשה מנשוא אחרי שהילדים התגייסו לצבא. בדיעבד אני מרגישה שהציור בכניסה לתערוכה – ״מחבואים״, הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה הזאת. נוצר שם מעין רחם, שבתוכו כאילו יצרתי שני עוברים. הם מסתתרים, מתכנסים כמו משחק ילדים שהפך כמעט לפעולה של הישרדות: להסתתר, להתכווץ, להתמזג עם הסביבה כדי לא להיראות, לא להפריע. הגנה ממשהו חיצוני כמו גם מהצפה רגשית מבפנים. אבל לאן בורחים? איך אפשר להעלם? חיפוש אחר מקום בטוח שבו אפשר להעלם ולהתקיים בו זמנית. ברית שקטה בין שני נעלמים.

זאת תקופה מאוד חשובה להמשיך ליצור בה. דווקא עכשיו ודווקא כאן. היו לי פעם פנטזיות על להיות קוסמופוליטית, לא משוייכת, לברוח לנושאים כלליים יותר. אבל היום אני מפנימה את העובדה שאין לי ברירה אלא להתחבק פנימה לתוך הישראליות

אני מחוברת למתח הזה המתמיד בין רצון להיראות לבין דחף להיעלם. להיות נוכחת, להותיר חותם – אך גם להתמסמס, להסתוות, להתחבא. לעיתים זהו משחק עדין של זהויות; ולעיתים זהו צורך קיומי: מול פני מלחמה, מול פגיעות החיים עצמם, גופנו ונפשנו מחפשים מחסה, מקלט, נעלמים כדי להמשיך להתקיים.

היעלמות היא לא רק מחיקה אלא גם אסטרטגיה של הישרדות, מחווה של הגנה. כשהעולם תוקף – באלימות של מלחמות או במכות החרישיות של היומיום – האדם מתכנס פנימה, נעלם בתוך עצמו או נטמע באחר או בהמון, כמו ללכת להפגנה או לעצרת. דווקא דרך ההיעלמות מתאפשר המשך החיים

חגית: והיצירה נעלמת גם?

מיה: אני חושבת שזאת תקופה מאוד חשובה להמשיך ליצור בה. דווקא עכשיו ודווקא כאן. היו לי פעם פנטזיות על להיות קוסמופוליטית, לא משוייכת, לברוח לנושאים כלליים יותר. אבל היום אני מפנימה את העובדה שאין לי ברירה אלא להתחבק פנימה לתוך הישראליות. אני כבר לא יכולה להיות אדם נייטרלי במציאות של היום, הגיוס של הילדים, המלחמות החזירו אותי פנימה – האדם הוא תבנית נוף מולדתו וחשוב לי להיות חלק ממנה היום

---

מיה בלוך | תבוא שלווה
אוצרת: דרורית גור אריה
גלריה אחד העם 9, תל אביב
נעילה: 31.12